"התנדבנו בבית חולים בעזה. מה שראינו היה בלתי ניתן לתיאור"
מנתחים אמריקאים שהיו עדים לקטל האזרחי במלחמת ישראל-חמאס.
בארצות הברית לא היינו חולמים לנתח מישהו בלי הסכמה מודעת — ובוודאי לא ילדה בת 9, בתת-תזונה וכמעט ללא הכרה, עם הלם ספטי. למרות זאת, כאשר ראינו את ג׳ורי, זה בדיוק מה שעשינו.
אין לנו מושג כיצד ג׳ורי הגיעה לאזור הטרום-ניתוחי של בית החולים האירופי בעזה. כל מה שראינו היה שיש לה מקבע חיצוני — מסגרת של מוטות ופיני מתכת — ברגלה השמאלית ועור מת על פניה וזרועה כתוצאה מהפיצוץ שקרע את גופה הקטן לחתיכות. רק נגיעה בשמיכות שלה עוררה צרחות של כאב ואימה. היא מתה לאט, אז החלטנו לקחת את הסיכון ולהרדים אותה בלי לדעת במדויק מה נמצא.
בחדר הניתוח בדקנו את ג׳ורי מראש ועד קצה כף רגל. הילדה הקטנה, כנועה וחסרת התנגדות, הייתה חסרה שני אינצ׳ים מהירך השמאלית יחד עם רוב השריר והעור בגב הירך. שני הישבנים שלה היו קרועים כל כך, החתכים חצו את הבשר שלה עד שהעצמות התחתונות של האגן נראו חשופות. כאשר העברנו את ידינו על הטופוגרפיה הזו של אכזריות, רימות נפלו בצרורות על שולחן חדר הניתוח.
"Jesus Christ," מלמל פירוז כאשר שטפנו את הרימות לדלי, "היא רק ילדה."
אנחנו שני מנתחים הומניטריים. יחד, ב־57 שנות התנדבות מצטברות, עבדנו ביותר מ־40 משלחות ממוקדות בניתוחים במדינות מתפתחות בארבע יבשות. אנחנו מורגלים לעבוד באזורים של אסון ומלחמה, להיות בקרבה אינטימית עם המוות, השחיטה והייאוש.
שום דבר ממה שראינו לא הכין אותנו למה שנחשפנו אליו בעזה באביב הזה.
העיסוק המתמשך בחיפוש כסף להישרדות, האוכלוסייה בתת־תזונה, הביוב הפתוח — כל אלה היו מוכרים לנו כרופאים מיומנים באזורי מלחמה. אבל הוסיפו לכך את הצפיפות האדירה, את מספרי הילדים שהוטלו עליהם מומים וקטועי גפיים, זמזום הכטב"מים הבלתי פוסק, את ריח של חומרי נפץ ואבק שריפה, שלא לדבר על פיצוצים מרעידים את האדמה — ולא פלא שיוניסף הכריזו על רצועת עזה כ"מקום המסוכן ביותר בעולם להיות ילד."
אנחנו תמיד הולכים לאן שאנו הכי נחוצים. במרץ היה ברור שהמקום הזה הוא רצועת עזה.
מעולם לא נפגשנו לפני הנסיעה הזו. אבל שנינו הרגשנו קריאה לשרת, אז ארזנו את התיקים שלנו והשארנו את חיינו מאחור בקליפורניה ובצפון קרוליינה.
נחתנו בקהיר בסביבות חצות והתאספנו עם שאר הקבוצה שלנו בת 12 א.נשים: אחות חירום, פיזיותרפיסט, מרדים, מנתח טראומה נוסף, מנתח כללי, נוירוכירורג, שני קרדיוכירורגיים ושני רופאים מומחים בטיפול נמרץ ראייתי. כולנו התנדבנו לעבוד עם ארגון הבריאות העולמי דרך האגודה הרפואית הפלסטינית־אמריקאית.
היינו שני המנתחים היחידים בקבוצה בעלי ניסיון באזורי אסון. גם היינו היחידים שאינם מדברים ערבית, אינם ממוצא ערבי ואינם מוסלמים. מארק מנתח אורטופד שגדל במשפחה יהודית בניו ג'רזי; פירוז מנתח טראומה שגדל בבית פארסי במישיגן ועבד לאחר הלימודים בשיתוף פעולה פלסטיני־יהודי בחיפה. אף אחד מאיתנו לא דתי. אנו רוצים שיסתיים הסכסוך הישראלי־פלסטיני.
בשעה 3:30 לפנות בוקר עלינו על מיניבוסים עם מאות שקי הציוד שהביאה קבוצתנו והצטרפנו לשיירת סיוע הומניטרית שכללה אנשי יוניסף, תכנית המזון העולמית, Save the Children, רופאים ללא גבולות, Oxfam ו־International Medical Corps, בין השאר – לכיוון רפיח — למעבר הגבול (שנסגר מאז) בין מצרים לעזה.
המראה, לאורכי כמעט 50 ק"מ, של אלפי משאיות לאורך צדי הכביש היה בלתי נשכח — שיירות של סיוע מציל חיים הפכו לקירות סטטיים של מנהרה אשר מכוונת אותנו לעבר עזה. הנסיעה דרך סיני התעכבה בשל לפחות שישה מחסומים צבאיים של מצרים בחצי האי; אחרי 12 שעות הגענו באמצע הצהריים.
מעבר רפיח פועל כמעט כמו שדה תעופה כפרי אמריקאי: סורק מזוודות אחד, נהלים מוזרים ומתקנים מינימליים. הבידוק הלא יעיל של התרופות והציוד הרפואי של עשרות צוותי הסיוע לקח זמן – אך זו הייתה הדרך היחידה להכניס משהו לעזה.
כפי שהסנאטור הדמוקרטי ג'ף מרקלי מאורגון ציין במליאת הסנאט, התהליך לאישור הסיוע מול הרשויות הישראליות הוא עמום ולא עקבי. "פריטים המותרים ביום אחד עלולים להיתקל בסירוב ביום הבא…" לכן, כולם הביאו מה שיכלו כמטען אישי — אפילו ציוד לניתוחים — במקום לשלם עמלות מטען מנופחות. עכשיו, כשהמעבר נסגר — גם דרך זו לאספקת בתי החולים נותקה.
לבסוף, אחרי 22:00 יצאנו לדרך על כביש סלאח א־דין, "כביש המוות" המפורסם של עזה.
כביש סלאח א־דין הוא עורק ראשי החוצה את רצועת עזה מצפון לדרום. נסיעה בו מחייבת הסתמכות על תהליך לא יעיל באופן בלתי רגיל אשר מכונה "תיאום בטחוני" (deconfliction). העובדה שהתהליך כל כך לא מהימן מסבירה מדוע "עזה היא המקום המסוכן ביותר בעולם לעובדי סיוע," לפי ה־International Rescue Committee. זה פועל כך: מתאם פעולות הממשלה בשטחים, המשרד במשרד הביטחון הישראלי שמקשר בין הכוחות המזוינים לארגוני הסיוע — אישר שלא תהיינה התקפות בדרך מסוימת לפרק זמן מוגדר.
התיאום נעשה – איך לא – דרך אפליקציית סמארטפון. כשהדרך הופכת לירוקה באפליקציה יש לך 15 דקות להיכנס ולצאת מהמסלול הספציפי, וניתן לבקש תיאום בטחוני של נתיב מסוים כל שלוש שעות. אחרי המתנה של 40 דקות קיבלנו אור ירוק, הנהגים שלנו לחצו עד הסוף על הדוושה, כשהם מתחמקים מתנועת הולכי הרגל והחמורים לאורך כל הדרך.

לקראת חצות הגענו ליעדנו — בית החולים האירופי בעזה — שם קיבל אותנו ים של ילדים, כולם קצרי קומה ורזים יותר ממה שהיו צריכים להיות. גם מעל צרחות השמחה שלהם למפגש עם זרים שמענו את זמזום הכטב"מים שמעל. הלכנו אל מקום המגורים שלנו — חצי מהצוות ישן בחדר אחד בקולג׳ לאחיות השכן, והחצי השני ישן באזורי טיפול בחולים — בלילה הראשון שלנו ישנו תחת הפגזות ורעידות חדרים מתמשכות.
כל זמן שהיינו שם פחדנו כל הזמן שישראל תיכנס לבית החולים. למזלו של הצוות לא פגשנו לוחמים מאף אחד מהצדדים.
כשנחתנו 59% מכל מיטות בתי החולים בעזה כבר נהרסו, בעוד בתי החולים הנותרים פעלו חלקית בעומס של 359% מהקיבולת שלהם. ארגון הבריאות העולמי מתאר את מצב בתי חולים אלו כ-"בתפקוד חלקי".
בית החולים האירופי ממוקם בקצה הדרום־מזרחי של חאן יונס; בדרך כלל הוא אחד משלושת בתי החולים המספקים שירותים אלקטיביים כלליים, אורטופדיים, נוירוכירורגיים וקרדיולוגים לעיר של 419,000 תושבים בדרום עזה. כעת הוא משמש כמרכז טראומה יחיד עבור למעלה מ־1.5 מיליון אנשים — משימה בלתי אפשרית אפילו בתנאים מיטביים. זה אולי המבנה הכי בטוח והמשופע במשאבים ברצועה — ועדיין זוועותיו חוצות כל תיאור.
הסתובבנו והבחנו בצפיפות: 1,500 איש אושפזו בבית חולים המיועד ל־220 מיטות. חדרים שאמורים להכיל ארבעה חולים הכילו 10–12, ומטופלים הוצבו בכל מרחב אפשרי: במחלקת הרנטגן, בשטחים משותפים — בכל מקום. בנוסף, 15,000 האנשים המאכלסים את כל שטחי בית החולים חוסמים את המסדרונות, המחלקות, חדרי שירותים וארונות, במדרגות, אפילו במתקני עיבוד סטריליים ובמטבח ובחדרי הניתוח עצמם. בית החולים הפך למחנה עקורים.

מעבר לזה היו הריחות: יחידות טיפול נמרץ שמרחף בהן ריח של ריקבון ומוות; המבואות מסריחות כמו מטבח מלא בזוהמה; שטחי בית החולים מריחים ביוב ושרידי חומר נפץ. רק חדרי הניתוח היו יחסית נקיים.
זו תמונה שקשה לא לקשר אותה לסוג של אפוקליפסה זומבית — גם במראה וגם בריח.
בסיור של אחת היחידות לטיפול נמרץ מצאנו מספר נערים עם פגיעות ירי בראש. ניתן לטעון שילד יכול היה להיפצע בפיצוץ באופן בלתי מכוון, או אולי אפילו להישכח כשישראל פלשה לבית חולים לילדים ולפי הדיווחים השאירה תינוקות למות ביחידה לטיפול נמרץ ילדים.
פגיעות ירי בראש הן עניין שונה לחלוטין.

[תמונה של ילד בן 10 שנורה בראש ועבר קרניאקטומיה; ד"ר סידווה הסיר לו תפרים מעור הקרקפת].

התחלנו לראות קבוצה של ילדים, בעיקר טרום-מבוגרים, שנפגעו מירי בראש. הם גססו ומתו לאט, והוחלפו ע״י קורבנות חדשים שגם הם נפגעו מירי בראש וסבלו ממוות איטי. משפחותיהם סיפרו לנו שתי גרסאות: הילדים שיחקו בתוך הבית כשהם נורו על ידי כוחות ישראליים, או ששיחקו ברחוב כשהם נורו על ידי כוחות ישראליים.
(צה״ל לא הגיב לשאלות ספציפיות בסיפור זה, אך בהודעתו האלקטרונית נאמר: "צה״ל מחויב להקטנת פגיעה באזרחים במהלך פעילות מבצעית. ברוח זו, צה״ל משקיע מאמצים רבים לאמוד ולשקול נזק אזרחי אפשרי במתקפותיו.")
כאשר פגשנו רופאים ואחים הפלסטיניים שעבדו בבית החולים — היה ברור שהם, כמו מטופליהם, במצוקה גופנית ומנטלית. לטפוח לכל אחד מהם על הגב היה להניח את ידך בין שתי עצמות שכם חשופות. בכל חדר ניתן היה למצוא צוותים עם עיניים צהובות — סימן ברור להפטיטיס A חריפה בתנאים צפופים כאלה.
רבים מהעובדים לא הראו תחושת דחיפות ולעתים הראו גם חוסר אמפתיה, אפילו לילדים. בתחילה זה הפתיע אותנו, אך מהר הבנו שהעמיתים שלנו במערכת הבריאות הפלסטינית הם בין האנשים הכי טראומטיים ברצועה. כמו כל הפלסטינים בעזה, הם איבדו בני משפחה ובתים. כמעט כולם גרו עכשיו בסמוך ובתוך בית החולים עם משפחותיהם ששרדו. למרות שהם המשיכו לעבוד במשרה מלאה, הם לא קיבלו משכורת מאז 7 באוקטובר; שכר עובדי הבריאות משולם על ידי הרשות הפלסטינית ברמאללה ונחתך בזמן מתקפות ישראל.
רבים מאנשי הצוות עבדו בבית חולים שיפא ובבית החולים האינדונזי כשהם נהרסו. הם היו ברי המזל – הם שרדו את המתקפות. מאז 7 באוקטובר נהרגו לפחות 500 עובדים רפואיים ו־278 עובדי סיוע בעזה. בין ההרוגים היה ד"ר חמאם אללה, נפרולוג בן 36 אשר שירת בבית החולים שיפא וסירב להתפנות בעת המצור על בית החולים. ב31 באוקטובר בראיון לאיימי גודמן ב-Democracy Now הוא אמר: "אם אלך — מי יטפל בחולים שלי? אנחנו לא חיות. יש לנו זכות לקבל טיפול רפואי הולם. לכן לא נוכל פשוט לעזוב." 11 ימים לאחר מכן הוא נהרג במתקפת אוויר על ביתו יחד עם שלושה מבני משפחתו.
בין צוותי הרפואה ששרדו את ההתקפות על בית החולים שיפא ובית החולים האינדונזי, רבים סיפרו שנלקחו בידי הכוחות הישראליים — והם תיארו גרסאות דומות של זוועה: בשבי כמעט לא אכלו, הוכו ברציפות והושלכו עירומים בצדי כביש, עמדו בפני הוצאות להורג מדומות ועינויים אחרים.
לאחר שביתו הושמד ואיימו על המשפחה שלו, מנהל בית החולים האירופי ברח למצרים, והשאיר בית חולים בעומס ובלי המנהיג הוותיק. תחושת חוסר אונים זו החריפה עוד יותר כתוצאה משמועות על חטיפות, אזורי תנועה של כוחות, מיקום משלוחי מזון וזמינות מים וכל דבר חיוני אחר להישרדות וביטחון באזור תחת מצור. מנותקים מהעולם ובלי גישה למידע אמין על הכוחות שמכתיבים אם יחיו או ימותו, יאכלו או יקרסו — השמועות התפשטו והתגברו.
כמה חברי צוות אמרו שהם פשוט מחכים למות, שהם קיוו שישראל תסיים את העניין במהירות.

ב־2 באפריל פגשנו את תאמר. הפוסטים שלו בפייסבוק מציגים גבר צעיר גאה ואב לשניים, שהשתדל להיות אח סיעודי לפרנסת ילדיו — משימה לא קלה בטריטוריה עם אחוזי האבטלה הגבוהים בעולם. כאשר ישראל פשטה על בית החולים האינדונזי בנובמבר, הוא סייע לצוות האורתופדיה בחדר הניתוח. הוא סירב לעזוב את מטופלו המורדם. חיילים ישראליים ירו בו ברגל ושברו את ירכו. חבריו לצוות האורתופדיה טיפלו בו והתקינו מקבע חיצוני לייצוב רגלו השבורה. לאחר מכן, לפי סיפורו, הישראלים הגיעו לחדרו ולקחו אותו – לא ברור לאן. הוא סיפר שנשאר קשור לשולחן 45 ימים, קיבל קופסת מיץ כל יום — לפעמים כל יומיים — ונמנע ממנו טיפול רפואי לשבר. במהלך תקופה זו הוא טען שהוכה כל כך עד שעינו הימנית נהרסה. כשהתפתחה אצלו תת־תזונה הוא פיתח זיהום של העצם (אוסטאומיוליטיס) בירך השבורה. לאחר מכן הוא נזרק עירום לצד כביש. עם מתכת בולטת מרגלו המודלקת והשבורה ועינו הימנית תלויה מחוץ לראש, זחל עד שנמצא והובא לבית החולים האירופי.
[הכתבה כוללת בין היתר 3 תמונות של תאמר, אחרי שנורה ונותח, אחרי ששוחרר ממעצר ישראלי ואחרי שטופל בבית החולים האירופי].
(צה״ל לא התייחס לשאלות ספציפיות על המקרה של תאמר, ובמקום שלח דואר אלקטרוני עם הודעה לתקשורת בתגובה לדיווח של גוף תקשורתי אחר על התעללות ועינויים בעצירים בשדה תימן)
כשפגשנו את תאמר בבית החולים — לא נשאר ממנו אלא קווי מתאר מעוותים של אדם: גופו מפורק מאלימות, עינו הוסרה וראשו רדוף על ידי טראומה. האיש שבעבר ריפא אחרים מצא את עצמו מבקש תרופות נגד כאבים ושואל אם אשתו וילדיו עודם בחיים.
כמעט כל המטופלים שלנו הגיעו במהלך אירועי נפגעים המוניים. חאן יונס הייתה תחת מצור והפגזות מאז דצמבר. עד שהגענו ב־25 במרץ בעיר, ישבו בה בערבובייה עקורים מהצפון ותושבים מקומיים שלא ברחו דרומה לרפיח למרות האיום הישראלי.
משפחות מורחבות מתרכזות לרוב בבניינים מועטים ככל האפשר. הם אמרו לנו שהם מקווים שאולי התקהלות במספרים גדולים תשמור עליהם בטוחים — ולכל הפחות למות בצוותא עדיף מלמות בנפרד. בשעה מסוימת הבחנו ששיא ההפגזות היה כשמשפחות מתכנסות עם מה שיש להן לארוחת שבירת צום הרמדאן.
מרבית ההפצצות כוונו לבניינים ריקים, אבל כשהופצץ בניין מאוכלס היינו עדים לזרם של נפגעים. מי שהגיע אלינו חי עמד בקריטריונים מאוד מסוימים: הם נלכדו בחלק מהמבנה שקרס באופן שאפשר לאנשים לחפור אליו בידיים — והפציעות שלהם לא היו חמורות מספיק כדי להרוג אותם במשך השעות הארוכות שנדרשו לחלצם.
איסראא, אישה בת 26, בהירת עור ובעלת קול שקט, הגיעה אלינו באירוע רב הנפגעים הראשון בסביבות השעה 4 לפנות בוקר, ביום השני שלנו בעזה. בתוך הכאוס לא נמצא מי שיתרגם עבורנו, ונאלצנו לאלתר בזמן שאיסראא פרצה בבכי בלתי נשלט על אלונקה. כל הרצועות בברך הימנית שלה נקרעו; היו לה שלושה שברים פתוחים בשתי רגליה; וגוש גדול בירך השמאלית נתלש. בשתי ידיה היו כוויות מדרגה שנייה, ופניה, זרועותיה וחזהּ היו מנוקדים ברסיסים ופסולת. באותו אירוע נכנסה נערה עם פגיעת ראש טראומטית קטלנית (היא מתה בבוקר שלמחרת) וילד בן שבע עם טחול קרוע (הוא התאושש לאחר כמה ימים).
לקחנו את איסראא לחדר ניתוח. בארצות הברית או בישראל זה היה לוקח חמש דקות, אבל בבית החולים המתפקד ביותר בעזה זה לקח למעלה משעה — פשוט לא הייתה אפשרות להעביר במהירות חולה טראומה לניתוח במצב כה פגיע. במהלך הניתוח יישרנו את השבר בעצם הירך, השוק והקרסול באמצעות מקבעים חיצוניים, בדקנו עורק פגוע, הסרנו רקמות מתות מפצע ענק בירך ובהידיים השרופות (הליך הקרוי הטריה – debridement) ועצרנו את הדימום. שלושה מנתחים מנוסים נדרשו במהלך כמעט ארבע שעות כדי להשלים את כל זה. במשך 24 השעות שלאחר מכן כמעט לא עזבנו את מיטתה, מתוך ידיעה שהצוות המקומי, הטראומטי והמותש, לא יכול להעניק לה טיפול מספק.
[הכתבה כוללת תמונה של רגליה של איסראא במהלך הניתוח].
לאחר שלושה ימים בבית החולים סיפרה איסראא, אם לארבעה, כיצד נפצעה: ביתה הופצץ ללא כל אזהרה. היא ראתה את כל ילדיה מתים לנגד עיניה כשגג הבית קרס עליהם. קרוביה אישרו שכל משפחתה הקרובה נקברה תחת ההריסות. לא העזנו לספר לה שחלק מילדיה כנראה עוד היו בחיים באותו רגע, מתים מוות אכזרי מאין כמותו מצמא וזיהום, לכודים לבדם בקבר אפל משחור, שהופך לתנור ביום ולמקפיא בלילה.
רק המחשבה על כמה ילדים מתו בדרך זו בעזה מעוררת חלחלה.
יומיים לאחר מכן, בזמן שחיכינו באזור ההכנה לניתוחים, הצביעה אחת האחיות על ילדה קטנה, רזה וחולה מאוד.
“אתם יכולים לנתח אותה?” שאלה. “מי היא? מעולם לא פגשנו אותה.”
“הטריה,” אמרה האחות, משכה בכתפיה והתרחקה.
כך פגשנו את ג’ורי, ילדה בת תשע עם פציעות מחרידות.
[הכתבה כוללת תמונה של ג'ורי מונשמת על מיטת הטיפולים ותמונה של ידו של ד"ר סידהווה אוחזת בידה].
לאחר ששטפנו את הרימות מגופה, הנחנו אותה על צידה הימני והתחלנו לעבוד. חתכנו ארבעה פאונד של בשר מת, שטפנו את פצעיה באגרסיביות ככל שיכולנו. לאחר מכן חבשנו אותה ותיאמנו עבורה ניתוח נוסף ליום שלמחרת.
“ווֵין בַּאבַּא?” (“איפה אבא?”) שאלה כשהתעוררה, בקול כמעט לא נשמע.
“הוא יבוא בקרוב,” הבטחנו לה.
“אתם משקרים,” אמרה בשקט. “הוא בטח מת.”
התברר שאביה של ג’ורי לא מת. מצאנו אותו ממתין לה במחלקת הילדים של בית החולים. הוא היה איש עדין ואוהב, שבילה את כל ימיו בניסיון נואש למצוא משהו שבתו היקרה תסכים לאכול בארץ מורעבת. הוא סיפר לנו כיצד נפצעה: המשפחה פונתה מחאן יונס לרפיח, כפי שישראל דרשה. הוא ואשתו השאירו את שבעת ילדיהם אצל הסבים, בעוד הם יצאו לחפש מים ואוכל. כשחזרו — הבית הופצץ והוחרב, וכל ילדיהם נהרגו או נפצעו קשה. אחיה ואחותה של ג’ורי ששרדו טופלו בבית חולים אחר יחד עם אמם.
במהלך עשרת הימים הבאים, בסדרת ניתוחים, ארבעה מנתחים ניסו לשקם את ג’ורי ככל האפשר: הסרת רקמות מתות, קירוב קצות עצם הירך כדי לסגור את הפער בשרירי הרגל, ומתן קולוסטומיה כדי למנוע מהצואה לזהם את פצעיה. על מנת שתהיה לה בכלל הזדמנות להחלים באופן מלא, היא תזדקק לעשרות שעות נוספות תחת סכין המנתחים וימים במחלקת טיפול נמרץ ילדים מתקדמת — כזו שכבר אינה קיימת בעזה.
עבור ג’ורי, “החלמה מלאה” פירושה חיים של נכות חמורה לצמיתות.
ובכל זאת, בתוך כל הזוועה, היו רגעים של אור. שמחנו מאוד לראות את אישיותה שבה וצפה כאשר הזיהום בגופה חלף. במקום לקרוא בחולשה ל“בַּאבַּא” ולצרוח מכאב בכל נגיעה, היא שבה להתנהג כילדה חכמה בת תשע שיודעת היטב שאביה יעשה הכול למענה. מכאן ואילך סירבה להירדם אלא אם אביה הבטיח לה מלון־דבש ושיחות טלפון עם אחיה ואחיותיה — על אף הרעב והיעדר הקליטה הסלולרית.

ב־4 באפריל הגיעו לחדר המיון שני אחים צעירים, רפיף ורפיק. תקיפה אווירית בעיר עזה, מוקדם יותר במלחמה, הרגה את אמם ועוד עשרה מבני משפחתם, וקרעה את גופם הצעיר והמורעב. שניהם טופלו בבית החולים שיפא שבעיר עזה, כאשר ישראל פשטה עליו בפעם השנייה בחודש מרץ.
ארגון Medical Aid for Palestinians) MAP), עמותה בריטית, ביקש שוב ושוב מישראל לאפשר לפנות את שני הילדים הפצועים אנושות משיפא. לפי MAP, ישראל סירבה שוב ושוב. אולי מתוך תחושה אינסטינקטיבית לגבי מה שעתיד להתרחש, הצליחו קרובי משפחה להוציא את הילדים מבית החולים, להעלות אותם על עגלת חמור, ולצעוד עמם דרומה במשך יומיים — עד שהגיעו לבית החולים האירופי. האחים הגיעו עם עירויים (IV) עדיין מחוברים לגופם.
[הכתבה כוללת תמונה של רפיק במצב של חוסר תזונה כרוני].
רפיף, נערה בת 13 עם עיניים חדות ומלאות חיים, סבלה מכיב כרוני בקטע הקטוע של רגלה הימנית, מקבע חיצוני בשארית הרגל, ותת־תזונה בולטת בפניָה השקועים ובעיניה החלולות. ובכל זאת, לא היו לה סיבוכים חמורים נוספים. עם גישה למזון, טיפול נכון בפצע, וניתוחים עתידיים — שאינם מובטחים, אך אפשריים — היא עשויה לשרוד.
אבל אחיה, רפיק בן ה־15, היה במצב קשה בהרבה. הוא היה כה תשוש מתת־התזונה עד שכמעט לא הצליח לדבר. הפיצוץ שבו נקטעה רגלה של אחותו ואמם נהרגה — שלח גם רסיסים דרך בטנו, קרע את מעיו והותיר פצעים פתוחים בעכוזו, שמנעו ממנו לשכב על גבו או לשבת זקוף. בנוסף, עצם הכתף השמאלית שלו נשברה ולא החלימה מעולם, מותירה את כתפו קפואה. כל ניסיון לבדוק אותו גרם לו לצרוח מכאב, והוא היה נתון בחרדה מתמדת.
ביקשנו מבית החולים לאשפז את רפיק כדי להזין אותו באמצעות זונדה (צינורית ישירות לקיבה), עד שיתחזק ויוכל לאכול בכוחות עצמו. אבל בבית החולים לא היה הציוד הנדרש להתערבות פשוטה זו, ובתי החולים שכן החזיקו ציוד בסיסי כזה — נחרבו. אמרנו למשפחה שינסו למצוא מאכלים שרפיק יסכים לאכול ולהאכיל אותו לאט לאורך היום, אך ידענו שאנו מעניקים להם תקווה שקרוב לוודאי תתנפץ. אם לא יפונה מרצועת עזה, הוא ימות בוודאות — רק בשל היעדר צינור פלסטיק בשווי 11 דולר ושייק חלבון.
ברצועת עזה היו בתחילת המלחמה 3,412 מיטות טיפול אקוטי — כלומר 1.5 מיטות לכל אלף איש. לשם השוואה, באוקראינה יש 7.3 מיטות לכל אלף איש.
לאחר ההרס הנרחב של בתי החולים בעזה, נותרו כיום בערך 1,400 מיטות טיפול אקוטי בלבד עבור אוכלוסייה של 2.2 מיליון בני אדם — מתוכם יותר מ־88,000 נפצעו קשה מנשק צבאי במהלך שמונת החודשים האחרונים.
עם המשאבים הרפואיים שנותרו בעזה, הטיפול ב־88 אלף הרפיפים, הרפיקים, הג’וריות והאיסראאות ידרוש עשרות שנים.
כפי שציין גרגורי סטנטון, מייסד הארגון Genocide Watch (שמשימתו למנוע רצח עם ברחבי העולם), בעדותו משנת 2017 על מיאנמר: “בתי משפט תמיד מגיעים אחרי שהטבח כבר הסתיים — מאוחר מדי מכדי למנוע אותו.”
גם לנו לא היו אשליות ששני רופאים אמריקאים יוכלו למנוע זאת.
שנינו מאמינים – בלהט – שארצות הברית כמדינה יכולה לעצור את מה שמתרחש.
מארק, יהודי־אמריקאי, נוהג לומר לכל מי שהוא יכול כי התמיכה במה שישראל עושה בעזה אינה קשורה לתמיכה ביהדות או בחברה הישראלית.
באותו הרגע שבו ארצות הברית תפסיק את הסיוע הצבאי לישראל – הפצצות ייפסקו והכוחות ייסוגו.
אנחנו חייבים להחליט אחת ולתמיד:
האם אנחנו בעד או נגד רצח ילדים, רופאים וצוותי חירום?
האם אנחנו בעד או נגד חיסול חברה שלמה?
האם אנחנו בעד או נגד רעב?
האם אנחנו בעד או נגד שלום?
לאחר שבועיים הסתיים זמננו בעזה.
אבל לצאת מעזה – זה דבר שאי אפשר לעשותו בכבוד.
כשהעברנו את הטיפול של איסראא לצוות מנתחים אורטופדיים מקנדה, היא התחננה בפנינו, "הרופאים האמריקאים שלה", שלא ננטוש אותה. הרדמנו אותה בקטמין כדי לבצע חבישה אחרונה – ואז חמקנו החוצה לפני שהתעוררה לגמרי, ביודענו שאין לנו כל הסבר לכך שהיא חייבת להמשיך לסבול לבדה, בעוד אנחנו חופשיים לשוב לחיינו ולמשפחתנו.
עזבנו ביום שני, זמן קצר לאחר הזריחה. שנינו היינו אחוזי רגשות אשמה; חשנו שאין לנו כל זכות לעזוב את עזה, ושבעצם העזיבה – ובכך שלא נשארנו לתמיד – הפכנו לשותפים מלאים לרצח ההמוני.
עד היום – מצפוננו מסרב לאפשר לנו לשכוח את בחירתנו לעזוב.
במעבר רפיח נתקלנו שוב בחבורה של ילדים. בלי בית ספר ללכת אליו הם התקבצו סביבנו, חלקם מתרגלים אנגלית. אחד מהם היה ילד בן תשע בשם אחמד. הוא גדל כל חייו בטריטוריה ענייה ונצורה זו, וכמעט בוודאות מעולם לא פגש אדם שיצא אי־פעם מרצועת עזה. אין לו עבר ואין לו הווה – ואם דבר לא ישתנה, גם עתיד לא יהיה לו.
שנינו תהינו: אם דבר לא ישתנה – היכן יהיה אחמד ב־7 באוקטובר 2033?
ב־2 ביולי ציווה צה"ל לפנות את בית החולים האירופי ואת האזור שסביבו. בית החולים האירופי כעת ריק – ונבזז בידי אנשים מיואשים הנלחמים על הישרדותם.