קריסטל בול:
אנחנו בני מזל בצורה יוצאת דופן שאורחת מדהימה מצטרפת אלינו הבוקר. ד״ר מוירה לנג היא רופאה לטיפול פליאטבי [טיפול תומך למחלות קשות]. היא חזרה ממש לאחרונה מעזה, שם היא ביקרה במקומות רבים כולל בית החולים אל-נג׳אר שברפיח. כמובן שזה מאוד רלוונטי בהינתן הפלישה הקרקעית שבדיוק התחילה ברפיח. ד״ר לנג, ברוכה הבאה. נפלא לארח אותך.

ד״ר מוירה לנג: תודה. נפלא להיות כאן.

קריסטל בול: אז קודם כל ספרי לנו את ההקשר שבתוכו היית בעזה וקצת ממה שראית שם.

ד״ר מוירה לנג: בטח. הייתה לי הפריווילגיה, הפריווילגיה המדהימה לנסוע לעזה במשך עשר שנים ולעבוד עם קולגות בבתי חולים, באוניברסיטאות – בביקור הספציפי הזה הצלחתי לראות מה קורה לאנשים שחיים עם מחלות כמו סרטן, מחלת מעיים, מחלת לב, ולבקר עמיתים ועובדי בריאות שמטפלים בהם. בחנו באופן ספציפי, לדוגמה, הקלת כאבים. והקלת כאבים נמצא כמעט באפס בעזה בתקופה האחרונה. וביליתי זמן בבית החולים אל-נג׳אר ובבית החולים פטמה אל-זהרה, שירות האונקולוגיה שנעקר כבר שלוש פעמים ובנוסף בתי חולים ליילודים ובתי חולים לטיפול ראשוני ברפיח.

סאגר אנג׳טי: דוקטור, מה את יכולה לספר לנו על חלק ממתקני הבריאות שנותרו? את מדברת על ההפחתה בתרופות נגד כאב ו[תרופות] נוספות. אנחנו שומעים על ההשמדה ועל התשתיות. איך זה היה באמת להיות עדה לזה באופן ישיר?

ד״ר מוירה לנג: כן. זאת אומרת, מספר אחת, זו תמיד לחלוטין פריווילגיה לבלות זמן עם עמיתים בעזה, חלק מהאנשים מעוררי ההשראה, האמיצים והחומלים ביותר שאני מכירה. הדבר הראשון שהכה בי זה שהקולגות שלי ממערכת הבריאות היו מותשים לחלוטין. הם עבדו תחת התנאים האלה במשך שישה חודשים. הם נעקרו באופן אישי ומקצועי. בכל פעם שבית החולים שלהם נעקר, הם מאבדים את מעט האספקה שהם צברו. ולא שילמו להם משכורת במשך שישה חודשים. המחיר של מוצרי מזון בסיסיים היה בשמים, מה שהפך את זה לבלתי אפשרי למשפחותיהם. הם לא ישנו באף לילה. אני לא ישנתי באף לילה – כל הלילה, [היו] רחפנים ופצצות. ועדיין הם הגיעו לעבודה ועשו את הטוב ביותר שהם יכלו. אז זה הדבר הראשון שהייתי אומרת. וזה היה תענוג לראות את האנשים שאני מכירה. לימדתי בבית ספר לרפואה אז חלק מהרופאים הצעירים – הייתם מאמינים שלימדתי תקשורת ואתיקה רק באוגוסט שעבר [אוגוסט 2023]. וזה העלה שיחות רבות על איך נראית אתיקה במקצועות הבריאות. אבל זה היה תענוג לראות אנשים עושים את הטוב ביותר שלהם. לא הייתי מסוגלת להאמין כמה מותשים הם היו. הייתה קצת התבדחות לגבי כמות המשקל שכולם איבדו. אבל המציאות הייתה מינימום של 15 עד 20 קילוגרמים, וזה היה במקום שהייתה בו מעט גישה למזון. הצלחתי להיות בקשר טלפוני בלבד עם אלה שבצפון. אז זה הדבר הראשון שהכה בי. השני הוא שכל מקום היה מלא. בית החולים, אל-נג׳אר, בית חולים מחוזי קטן. במשך השנים, רפיח אמרה – תנו לנו בית חולים גדול. אבל היה בית חולים גדול רק כמה קילומטרים במעלה הדרך בח׳אן יונס, ובית החולים המרכזי כמובן בצפון עזה. לבית החולים הזה אמורים היו להיות 60 מיטות. היו איפשהו בין 600 ל-700 מטופלים שעברו בשערי בית החולים ויותר מאלף ב[אגפי] התאונות והחירום. זו הייתה נקודת מיון ראשונית לטראומה, למרות שהייתה לה רק מכונת רנטגן פשוטה, ועכשיו גם אולטרה-סאונד. למעשה, הרופאים אמרו לי שהם הרגישו שהם עובדים עם ידיים קשורות מאחורי הגב. הם סיפרו לי סיפורים על אנשים צעירים עם סוכרת אשר מגיעים עם בדיקות דם מסוכנות מאוד, משהו שנקרא אשלגן בדם – נמוך מאוד מאוד. זה סיבוך מוכר, אבל הם לא היו יכולים לבדוק את זה. אז המטופל היה צריך להיות בטיפול נמרץ, היה צריך לעבור בדיקות דם כל הזמן. הם עדיין הצליחו לטפל באותם מטופלים. ורופא אחד סיפר לי איך הוא ישן במשך 48 שעות ליד מיטה של אדם צעיר בגילו שגסס מחמצת קטוטית סוכרתית, זה סיבוך של סוכרת, ובאמת הצליח איכשהו לעזור לאותו המטופל לשרוד. אז צוות בריאות מותש, תנאים נוראים, מטופלים בצרה גדולה עם המחלות הכרוניות שלהם ואז המחלות החדשות כמו דלקת ריאות או זיהומים, ואולי גם אירוע טראומתי עם פציעה. אז כל זה ביחד, ועדיין אנשים מנסים לטפל באופן חומל.

קריסטל בול: וואו. דוקטור, דיברת על כך שלמעשה לא היה טיפול בכאבים, מה שנשמע מאוד סטרילי כשאומרים את זה ככה. אם אתה מטופל שסובל מפציעה כתוצאה מטראומה, אם אתה מתמודד עם סרטן אגרסיבי, איך זה באמת נראה לטפל באנשים האלו, שנמצאים בכאב פשוט בלתי נסבל? כי כולנו ראינו את הדיווחים, אפילו על ילדים, שנאלצים לעבור כריתות גפיים ללא חומר הרדמה, נשים שנאלצות לעבור ניתוחים קיסריים ללא חומר הרדמה.

ד״ר מוירה לנג: כן. תודה על השאלה הזו. אני רוצה לשים את זה בהקשר שבאופן גלובלי זו בעיה גדולה. ביליתי שלושים שנה בקריירה המקצועית שלי עם עוד עמיתים מבריקים, וניסינו לעבוד על הבעיה הזו שקיימת במקומות רבים. אבל כאשר את נמצאת במצב כמו זה [שברצועת עזה], לא תאמן רמת הסבל. פשוט דמיינו את עובדי הבריאות מבצעים את הפרוצדורות הללו ללא חומר הרדמה, הילדים, האמהות עם הניתוחים הקיסריים ללא חומר הרדמה או עם חומר הרדמה מינימלי, ואולי את מקבלת מנה אחת של משכך כאבים כי זה כל מה שיש, אבל שום דבר אחר כך. חשבי על להשתקם מהפציעה החמורה שלך, כל החלפות החבישה. חשבי על מטופלי הכוויות. את יודעת, אני דיברתי עם חלק מהקולגות שלי שהוריהם מתו מכוויות חמורות, והם צפו בהם בוכים בזמן מותם. וזו אינה ביקורת כלפי הקולגות שלי. ואז את עוברת לסרטן. בדיוק הייתי לי הפריווילגיה לעבוד עם הקולגות העזתים שלי להכשיר עשרים קולגות עזתים מדהימים ורב-תחומיים בטיפול בכאבים וטיפול פליאטיבי. יש להם את הכישורים. הם עמדו לסיים את ההכשרה. הם היו רוקחים ורופאים ופיזיותרפיסטים ואחיות. והם אמרו – נתתם לנו את הכישורים ואנחנו לא יכולים להשתמש בהם [מאז תחילת המלחמה]. והסיפורים שהם סיפרו לנו על חולי הסרטן, ילדים ומבוגרים כאחד, פשוט בוכים מכאב, היו פשוט נוראיים. אני חייבת להגיד שביום שהיינו שם, הם קיבלו תרומה קטנה דרך אוניצ״ף שהגיעה ל[בית החולים] פטמה אל-זהרה. זו הייתה הקליניקה של בית החולים האונקולוגי, בית חולים אונקולוגי יפהפה שנקרא בית החולים לחברות תורכי-פלסטיני שנמצא בצפון עזה, שנעקר כבר שלוש פעמים. והם קיבלו קצת [תרומה], ומיד הקולגות שלי הגיעו אליי ואמרו – אנחנו יודעים איך לעשות את זה. בואי נתקדם ונעשה את זה. אבל הם גם אמרו לי שבכל פעם שהם נעקרו, הם איבדו בדרך כלל את כל הציוד שלהם. ואתמול הקליניקה נעקרה שוב ואין לי מושג לאן הם עקרו. לאן הם עוד יכולים לעקור? האם תהיה שם אפילו טיפה של משכך כאבים? זה סבל פשוט שובר לב, שלא ניתן לדמיינו.

סאגר אנג׳טי: כן. דוקטור, מה שהזכרת עכשיו, השלת המשקל, רק כדי לתרגם את זה לקהל שלנו בארצות הברית, זה בערך שלושים ושלושה עד ארבעים וארבעה פאונד שאת מתארת, במונחים האלה. שמענו רבות על ההשפעה ההרסנית של הרעב [famine] והמחסור בסיוע. למה היית עדה בהקשר של רעב וגם של מחסור בסיוע הומינטרי שמתירים להכניס לתוך הרצועה?

ד״ר מוירה לנג: בהחלט. כשנכנסים לרפיח דרך מדבר סיני, הדבר הראשון שרואים – זה המעבר ממצרים אל תוך עזה, בדרום – הדבר הראשון שרואים זה תורים אחרי תורים אחרי תורים של משאיות. ואני חייבת להגיד שנפל לי הלב והייתה לי תחושה עמוקה של בושה על כך ש – גישה לסיוע הומינטרי היא זכות בסיסית. היא מקודשת במשפט הבינלאומי וזה היה נורא לראות את זה. מה שראינו ברפיח באותה הנקודה היה אנשים שאיכשהו מצליחים להסתדר. כלומר, קילו או שני קילו של עוף לא היה להם במשך חודש. הגיע קצת [עוף] קפוא ממצרים ואני חושבת שזה היה חמישים או שישים דולר על מנת לקנות כמות מספקת למשפחה. וזכור שאמרתי שאף אחד לא קיבל משכורת. אז הם הסתדרו איכשהו. מעט פחיות היו נכנסות, ואנשים היו מסתדרים אבל עדיין יורדים במשקל. וכמובן שמרגע שמתחילים לרדת [במשקל] מתחת לרמה מסוימת, משתמשים בכל מצבורי החלבון. נהיים פגיעים בפני זיהומים. ראיתי אנשים מתים מפצעי לחץ. עכשיו זה שילוב של פצעים לא מטופלים, של כמות לא מספקת של מים, מחסור בהיגיינה בגלל שחיים בתנאים שבהם או שאין מתקני שירותים או שיש אחד שמשותף בין מאות אנשים. אתם יכולים לדמיין את ההיגיינה? נהיה חם עכשיו. סוג כזה של זיהומים היה בעלייה. זה תוצאה של תת-תזונה. אבל אפילו יותר גרוע, שמעתי מצפון עזה. היו לי שתי שיחות טלפון ארוכות עם עמית יקר מאוד אתו אני עובדת כבר תקופה ארוכה. עגבנייה עלתה שבעה דולר. אנשים מתו בניסיון לתפוס את האוכל שנחת מהשמיים [מהצנחה של סיוע הומניטרי]. אני חושבת שראיתם על זה דיווחים. וכל זה במרחק שעה בלבד מהמקום שבו הייתי נוהגת להיכנס לעזה, ממעבר ארז. אז זה לא כמו רעידת אדמה במקום מרוחק והררי. זה ממש סמוך למקום שבו זמינים מים ומזון. ואני גם נכחתי בפגישה שבה קיבלנו עדכון על המצב התזונתי. יש ארבעה שלבים לפני שמגיעים לרעב [famine] וכל אחד מהשלבים האלה נחצה שוב ושוב. ועכשיו אנחנו מסתכלים על מעבר בצפון עזה לרעב באופן מלא. וזה לא תת-תזונה חמורה. זה אומר מוות קרוב של אלפים. וזה כמעט אף פעם לא קורה. אנחנו רואים תת-תזונה, אך כמעט ולא שומעים על רעב מעשה ידי אדם.

קריסטל בול: ד״ר לנג, כיסינו הבוקר כיצד התחילה הפלישה הקרקעית של רפיח שאיימו לבצעה כבר זמן רב, בנוסף לתקיפות אוויריות. צה״ל השתלט על הצד הפלסטיני של הגבול, סגר את המעבר עם מצרים ברפיח. כמישהי שהייתה ברפיח, כשאת שומעת את החדשות האלה, כשאת רואה את התמונות האלה, מה זה אומר עבורך?

ד״ר מוירה לנג: לא הייתה הרבה שינה הלילה. כמובן שיצרנו קשר, מנסים להבין מי היה בסדר, איפה אנשים היו, מה קרה. אותו הבית שבו גרתי יחד עם עמיתים כשהייתי שם, פונה. כשהייתי שם, היו פצצות שהרגו אנשים בבית ליד. וכמובן שאנחנו זוכרים את מקרי המוות שזכו בפרסום רב, ההרג של עובדי ה-World Central Kitchen. מה ששמעתי אתמול בלילה היה פשוט פאניקה מוחלטת. לאף אחד לא היה דלק. הם ידעו שזה עלול לקרות אבל לא היה להם לאן ללכת. הם ניסו לצאת. לאן הם יכולים ללכת? הם אומרים שהם נעים למטרת שלום, אבל אין לאן ללכת. אין מקום בטוח ללכת אליו. ואנשים פשוט מנסים נואשות למצוא דרך לשרוד. דיברתי עם קולגה בצפון עזה, עמית יקר מאוד אתו עבדתי במשך כל התקופה הזאת. והוא אמר לי: ״מוירה היקירה, אני כל כך שמח לשמוע שאת בעזה, אבל איבדנו אמון בקהילה הבינלאומית והעם שלנו פשוט ממתין לבוא הגורל״. וזו התחושה שהייתה לי אתמול בלילה. מספר אחת, היכן הקהילה הבינלאומית כדי להגן על אזרחים, לשמור על אספקת שירותי בריאות, להגן על הילדים ועל החולים? וגם – איפה האנושיות? אני רואה אנושיות בכל פעם שאני הולכת לעזה, ותיארתי כבר את מה שראיתי. אבל הרגשתי תחושה עמוקה של אשמה שכקהילה בינלאומית לא קיימנו את הכבוד והאנושיות של האנשים בעזה.

קריסטל בול: ד״ר, שאלה אחרונה שיש לי עבורך היא – מערכת הבריאות נמצאת תחת מתקפה שגרתית של צה״ל. חלק מההצדקה שניתנת, בהקשר של אל-שיפא ובתי חולים נוספים, היא שהמקומות האלה נותנים מחסה לחמאס. מתוך הבנה שלא היית בכל המקומות בכל התקופות, וכולי, רציתי רק לשאול אותך אם ראית עדות כלשהי שהובילה אותך להאמין שהיו פעילי חמאס באיזשהו מבתי החולים בהם היית.

ד״ר מוירה לנג: תודה. בהחלט לא. לא ראיתי עדות בעשר שנים, וכל בתי החולים שהוזכרו בדיווחי החדשות, במיוחד בית החולים אל-שיפא הוא בית חולים שהכרתי היטב. הקולגות הבכירות שנעצרו, הכרתי היטב. ואני יכולה רק להזכיר את האומץ של הקולגות העזתיים שלי? הם עדיין הולכים לעבודה אפילו שהם יודעים שכאשר יפשטו על בית החולים, הם יעוכבו, במיוחד רופאים. אז לא ראיתי שום דבר מזה. לא ראיתי נוכחות צבאית בשום צורה. ולא שותפו ראיות אמינות. אני אומר שוב שאנחנו צריכים עיתונות עצמאית. אנחנו צריכים קולגות עצמאיים ובין-לאומיים שיכולים לחקור ולהסתכל על כל אחת מהטענות האלה. אבל שיוכלו גם לתעד את מה שלפי הראיות שהוצגו לבית הדין הפלילי הבין-לאומי (ICC), הן ראיות לפשעי מלחמה.

סאגר אנג׳טי: תודה רבה, דוקטור. את אישה מאוד אמיצה ואנחנו מעריכים מאוד את הזמן שהקדשת לנו. תודה.

קריסטל בול: תודה, דוקטור. תודה רבה על כל מה שעשית. זה באמת מדהים.

ד״ר מוירה לנג: תודה.