“על פי הנוהל האכזרי שגובש בעזה, במקרים של פגיעות המוניות לא מטפלים בפצועים הסובלים מפגיעה מוחית. הכלל הוא שאם יש חדירה או שחומר מוח נחשף, אין טעם להיאבק על חייהם בגלל המחסור במנתחי מוח ברצועה והמחסור במשאבים רפואיים הדרושים להצלתם.”
תקציר (ראו קישור לעדות המלאה):
היא ביקרה בעזה וראתה את הזוועה מקרוב. חמישה מקרים לא נותנים לה מנוח.
במאי 2025, ד"ר מימי סייד, רופאה אמריקאית, התנדבה בעזה, שם היא נתקלה בסבל אנושי עמוק שממשיך לרדוף אותה. במהלך שהותה בבית החולים נאסר בחאן יונס, היא טיפלה במספר חולים, כולל בן 13 עם פציעת ירי קשה בבטן ובת 14 עם פציעת ראש מכדור צלף. שניהם נפגעו בעת שניסו להגיע למוקדי חלוקת מזון בשעות לא רגילות, מה שמדגיש את התנאים המסוכנים שבהם נאלצים אזרחים לחפש סיוע.
ד"ר סייד סיפרה גם על מקרה טראגי של נער בן 15 שמת לאחר שנורה בראש, ושני אחים צעירים, אחד מהם איבד את עינו והשני משותק מהצוואר ומטה, כולם נפגעי ירי ליד מרכזי סיוע. המקרים הללו מדגישים את הסיכונים הקטלניים הכרוכים בגישה לעזרה הומניטרית בעזה.
בהרהוריה על החוויות שלה, ד"ר סייד הביעה תחושת חוסר אונים עמוקה ואמרה: "אני מרגישה שכשלתי בהם". הדברים שלה משמשים תזכורת כואבת למשבר ההומניטרי החמור בעזה ולצורך הדחוף בתשומת לב ובהתערבות בינלאומית.