מראיין:
מצטרף אליי באולפן ד"ר מוחמד טאהיר, ראש מערך הפינוי הרפואי ומנהל הכירורגיה בארגון Faser Global, ארגון ללא מטרות רווח המספק שירותים רפואיים והומניטריים באזורי משבר. תודה רבה שהצטרפת אלינו. שמעת את האני אומר שיש בערך 20,000 אנשים הזקוקים לטיפול רפואי. בקצב שבו ישראל מאפשרת מעבר, יידרשו כשלוש שנים כדי לספק להם את הטיפול. ספר לנו עד כמה פתיחת מעבר הגבול חשובה.

ד"ר מוחמד טאהיר:
קודם כל, תודה על ההזמנה. פתיחת מעבר רפיח מחדש היא בהחלט חבל הצלה לתושבי עזה במובנים רבים. בהקשר של פינוי רפואי, יש עשרות אלפי פצועים קשה שמעמיסים מאוד על מערכת הבריאות הקיימת, שכבר נמצאת במצב של קריסה.
אתן דוגמה: אנו עוסקים בפינוי, ורבים מהמטופלים הם פצועים מרובי טראומה, עם פגיעות רבות. הם מכוסים בשכבות של פסולת, אבק ולכלוך כתוצאה מהחיים בתנאים קשים באוהלים וכדומה. יש להם חיידקים עמידים לתרופות ברקמות הרכות ובעצמות, והם הוזנחו, לא מתוך רצון, אלא בגלל התנאים שנכפו על עמיתינו בעזה. פציעה שנמשכת שלוש שנים – אין דרך לנהל אותה. אלו פציעות שדורשות טיפול מיידי. בין יולי 2024 לנובמבר 2025, יותר מ־1,000 מטופלים מתו בזמן שהמתינו לפינוי. 150 אנשים זה אפילו לא טיפה בים. זה סמלי בלבד, לא יותר מזה. זה משהו שישראל יכולה לומר: "הנה, מילאנו את הצ'קליסט." אבל מבחינת תועלת ממשית לאנשים – זה לא כלום.

מראיין:
יש הרבה השערות שפתיחת המעבר תגרום להמוני אנשים לנהור לרפיח בתקווה לעבור את המחסום. אולם כפי שהאני תיאר, אין להם שום הבטחה שיורשו לחזור, ואולי אפילו לא יעמדו בתנאים לשוב. עבדת עם אנשים רבים כאלה לאורך השנים. תוכל לתאר לנו מה הם עשויים לחוש עתה עם פתיחת המעבר?

ד"ר מוחמד טאהיר:
לכודים בין הפטיש לסדן. דמיין שאתה אב או אם לילד פצוע, ואתה רוצה את הטוב ביותר עבורו, כי אתה יודע שאחרת הוא יהיה כבול למיטה, יסבול מזיהומים ממושכים, וחייו יהיו מלאי ייסורים. ואתה ניצב בפני בחירה: לעזוב כדי לדאוג לטיפול בילדך – וזה קרה, אני יודע זאת וחוויתי זאת בעצמי – לעומת להשאיר את משפחתך מאחור ולדעת שאולי לעולם לא תראה אותם שוב, ואולי לעולם לא תריח שוב את ריח עירך. זה מצב נורא. זו פשע ממש שאנשים נדחקים לעמדות כאלה, אבל הם עם שאין לו ברירה. בסופו של דבר, המשפחות הללו נאלצות לקבל החלטות קשות ביותר. אני יודע שרבים מהם חושבים לטווח הקצר: איך להביא את בן משפחתי למצב הטוב ביותר. אגב, לעיתים קרובות מי שמלווה את הילדים הפצועים הן סבתות או דודות – כי ההורים נהרגו. יש לי מקרים של ילדים יתומים משני הוריהם, פצועים קשה, ורק סבתא מטפלת בהם, וגם אותה סבתא נאלצת לעזוב את שאר ילדיה מאחור.

מראיין:
מצב בלתי נתפס. הם נושאים עמם נטל מוסרי וערכי כבד כל כך. לאור לוחות הזמנים שעליהם דיברנו, והסיכוי שאולי כלל לא יצליחו לעבור את המחסום – האם לדעתך אנשים עשויים להחליט פשוט להישאר, גם אם הם סובלים ממחלות קשות שאי אפשר לטפל בהן עם מה שנותר ממתקני הבריאות בעזה?

ד"ר מוחמד טאהיר:
זה נכון לחלוטין, וראיתי זאת בעצמי. מספר האנשים שניתן לקחת לפינוי רפואי מוגבל, ויש כאלה שכשניצבים בפני הבחירה הזו אומרים: "לא, נישאר ונסבול." אחרים אומרים: "אנחנו נטועים באדמה הזו. זו אדמת אבותינו ואבות אבותינו, נתנו את הדם שלנו והקרבנו כדי להישאר בה. לא נהיה חלק מעקירה כפויה." כמובן, למי שעוזב אין ערובה לחזרה. במצרים, למשל, ליד מעבר רפיח, אין כרגע תשתית להעברת חולים למדינות ערב אחרות. עבור פלסטינים, מעבר בין מדינות קשה ביותר, לרבים מהם אין אפילו דרכון. ואם הם מגיעים למערכות הבריאות במצרים, שכבר קלטה עשרות אלפים ועמוסה מעל לגדותיה, יש מקרים רבים במצרים שמוזנחים. אינני רואה בכך פתרון קבוע או כולל למה שמהווה תרחיש מורכב מאוד. אני עדיין המום מכך שעד עכשיו לא קם גוף מאחד שישב ואמר: "אוקיי, כך נטפל בבעיה, נעביר אותם למצרים, נטפל בהם במתקנים פרטיים כדי להקל על מערכות הבריאות המקומיות, ניצור תשתית שתאפשר להם להגיע למקומות אחרים." זה לא קרה. אני אכן מרגיש עמוקות את מצוקת האנשים שם. הם נמצאים במצב קשה כל כך, אבל נעמוד לצידם עד הסוף.

מראיין:
אנו מודים לך מאוד שהצטרפת אלינו בערוץ אל-ג'זירה ושיתפת אותנו מהידע שלך. תודה רבה, ד"ר טאהיר.

ד"ר מוחמד טאהיר:
תודה