ג'ון ספארקס: זה מקום מסוכן להיות רופא. בית החולים האירופי הוא המוסד היחיד שעדיין מתפקד, ממזרח לרפיח, כאשר מבצע צבאי ישראלי קרוב באופן מסוכן לשעריו. מספר ימים קודם לכן, שלושה חובשים בריטים החלו להתמקם כאן והצלחנו לדבר עם אחד מהם, מנתח אורתופדי בשם מוחמד טאהיר. ספר לי קצת על איך היו היומיים האחרונים.
מוחמד טאהיר: מהרגע שהגעתי, הוצפתי בחולים עם פציעות שונות, בעיקר פציעות מורכבות. אבל בימים האחרונים, עם התגברות ההפצצה ברפיח, אנחנו מקבלים כאן הרבה פציעות מפיצוץ. אנשים פשוטו כמשמעו, גפיהם וגופם קרועים לגזרים. ילדים עם פנים מושחתות, עיניים מרוסקות, ילדים שנאלצנו לקטוע את גפיהם בגלל מורכבות הפציעות שלהם.
ג'ון ספארקס: מתי הגעת? באיזה תאריך נכנסת לעזה?
מוחמד טאהיר: אהיה כן איתך, כרגע, כל הימים בשבוע התאדו. אני עובד מהבוקר עד הלילה כל יום, לפעמים אני מסיים בארבע לפנות בוקר. אז איבדתי את תחושת הזמן. אני אפילו לא זוכר באיזה יום הגעתי. בערך לפני שבוע וחצי. אני פשוט ממשיך לתפקד. אני לא עוצר לארוחת צהריים, אני לא עוצר לארוחת ערב. אני חושב שכבר ירדתי כמות משמעותית של משקל. זה מהדהד פחות או יותר את כל הפלסטינים והעזתים שאני פוגש. אומרים לי – לפני המלחמה, הייתי 80 קילו. עכשיו אני 60 קילו.
ג'ון ספארקס: זהו רגע משמעותי בסכסוך שאליו הגעת.
מוחמד טאהיר: אהיה כן איתך. לפני שהגעתי לכאן, הזהירו אותי חברים – אל תלך עכשיו, כי פלישת רפיח קרובה ואתה הולך בתקופה מסוכנת מאוד. הייתי חרד. קצת פחדתי לבוא. אבל אז חשבתי לעצמי, אם לא אני, אז מי?
ג'ון ספארקס: ד"ר טאהיר מעולם לא עבד באזור מלחמה. זו הפעם הראשונה שלו. אנחנו רואים אותו כאן לאחר שקטע את רגליהם של בעל ואשה. אבל הוא לא הצליח להציל אותם. ילדיהם נספו בזירת הפיצוץ. אבל זו המציאות של קיומו החדש. הוא טיפל ב-150 חולים בעשרת הימים האחרונים.
מוחמד טאהיר: אני חושב שזו הייתה תקיפה אווירית שבה נהרגו ההורים. היו שני ילדים קטנים, שאחד מהם ניסינו להחיות. אבל הוא היה מכוסה בכוויות מכף רגל ועד ראש. הכרזנו על מותו. הוא מת. אחותו, ליד, הייתה גם מכוסה בפצעים. פצע עצום במצחה שבו נחשפה הגולגולת שלה וגם לה היה שבר בגולגולת. אני שם, מסתכל על שני הילדים האלה, ותוהה מה הם עשו?
ג'ון ספארקס: האם תוכל לתאר לי את בית החולים? קח אותי לטיול במסדרונות.
מוחמד טאהיר: זהו מחנה פליטים. זהו בית חולים בתוך מחנה פליטים. יש אנשים, ילדים, נשים שישנות על הרצפות, במסדרונות, על מדרגות, אפילו עם אוהלים מאולתרים בפנים, וגם אוהלים בחוץ. יש כאן הרבה משפחות שמחפשות מחסה כי הן יודעות שמחוץ לגבולות בית החולים הזה הן עלולות להיהרג. כשהן רואות אותנו, כאנשים ממשימות מארצות זרות, הן מרגישות שאנחנו מגנים אנושיים עבורן מפני תקיפות אוויריות ישראליות. אנחנו ההגנה שלהן. וכשהן שומעות שצריך לפנות אותנו או שיש לחישות, כל האוכלוסייה בבית החולים אחוזה בפחד ובבהלה שהם עומדים למות.
ג'ון ספארקס: הישראלים אומרים שהפעולה שלהם בדרום עזה מוגבלת. מדויקת. פעולה נגד טרור.
מוחמד טאהיר: מה שאני רואה במציאות שונה מאוד מזה.
ג'ון ספארקס: מעבר רפיח, שהוא המסדרון ההומניטרי הראשי אל תוך עזה וממנה, נסגר. הוא סגור. מה שאומר שאינך יכול לעזוב. לא כרגע בכל אופן. אני תוהה מה דעתך על כך.
מוחמד טאהיר: אני דואג למשפחה שלי. לא לעצמי. אני יודע שהם מבועתים. אני יודע שהחברים והמשפחה שלי באמת מודאגים לשלומי. ואני חושב שזה כואב להם יותר משזה כואב לי. אבל עוצמת התחושה שיש לי בגלל הטרגדיות שאני רואה, בגלל הסבל שאני רואה, אני פשוט מרגיש שזה לא יכול להיפסק. אני צריך להמשיך ולהמשיך ולהמשיך ולהמשיך. אין זמן לנוח. אין זמן לישון. אין לי את הלוקסוס הזה כרגע.
ג'ון ספארקס: אלה ייעוד ומחויבות והן יעמדו למבחן. ג'ון ספארקס, סקיי ניוז בירושלים.