“האח בחדר הניתוח שאיתו עבדתי יום-יום חזר הביתה באחד הימים, ובדרך הביתה עקב אחריו רחפן קוודקופטר. עדי ראיה דיווחו שהוא לא ירה בו בדרך הביתה – הרחפן המתין עד ששב הביתה אל שלושת ילדיו ואז הפציץ את כולם יחד.”
ד"ר אל חדית'י:
דבר לא היה יכול להכין אותי להיקף הרעב שראיתי מקרוב כ"כ אצל המטופלים בהם טיפלתי… הדבר הנוסף שממש טלטל אותי היה היקף הפצועים וההרוגים שהגיעו. המנקים עבדו מסביב לשעון בניסיון לנקות את הדם מהרצפה, בלי יכולת לעמוד בקצב. זה היה באחד מהימים בהם ירו באנשים במרכזי הסיוע הישראלים והאמריקאים, ב3 לפנות בבוקר, במקום שבו אמרו להם להגיע אליו באמצע הלילה ולעבור דרך איזורים מפונים כדי לקבל מזון וסיוע.
מראיין:
אנחנו מסתמכים על אנשים כמוך כדי להוציא לאור את העובדות מאחר ואנחנו לא שם בעצמנו, ויש גם עיתונאים מקומיים שניתן להסתמך עליהם. כמובן שהGHF סוג של מכחישים את הטענות האלה שאנשים נהרגו במרכזי הסיוע ואומרים שהכל זה פרופגנדה ושקרים. בהתחשב בפציעות שראית, מה את חושבת על ההכחשה התמידית הזו?
ד"ר אל חדית'י:
אני חושבת שההכחשות האלה לא מדויקות. מה שאני ראיתי בחוויה האישית שלי זה ילדה בת 10 שנורתה ברגל באחד ממרכזי הסיוע של הGHF ונאלצה לעבור כריתה. הילדה הזו, ג'נה, אהבה לרקוד לפני שעברה את הכריתה, וזו הייתה פציעה משנת חיים עבורה… קולגות שהיו שם [בביה"ח] איתי מספרים שהם ראו דפוס שחזר על עצמו כמה פעמים – כמה אנשים שמגיעים באותו היום, כולם עם פציעות ירי באשכים או פציעות ירי ברביע העליון של הבטן. זה היה נראה מאוד ממוקד. האח בחדר הניתוח שאיתו עבדתי יום-יום חזר הביתה באחד הימים, ובדרך הביתה עקב אחריו רחפן קוודקופטר. עדי ראיה דיווחו שהוא לא ירה בו בדרך הביתה – הרחפן המתין עד ששב הביתה אל שלושת ילדיו ואז הפציץ את כולם יחד.