חואנה סאמרס, מגישה:
לאחר יותר משנתיים של מלחמה בעזה, ההרס הוא עצום. מערכת הבריאות שהייתה מתפקדת בעבר ספגה פגיעה קשה. פלסטינים אומרים ששיקום מתקנים רפואיים, כמו בית החולים המרכזי של הרצועה – א-שיפא בעיר עזה – יהיה אתגר גדול. כאשר כל כך הרבה רופאים נפגעו במלחמה, בתי חולים כמו א-שיפא תלויים כיום גם במתנדבים מחו״ל.
ד"ר נהרין אחמד:
אני הולכת לחדר המיון מהבניין שבו אנחנו ישנים. רואים את המראה המכביד מאוד של בית החולים הכירורגי, שרדוף ברוחותיהם של כל כך רבים שנהרגו שם.
סאמרס:
זהו קטע קול של רופאה אחת, מתנדבת מארצות הברית, שבילתה את רוב חודש דצמבר בבית החולים ההרוס. היא שלחה לעיתונאית NPR, הדיל אל-שאלכי, הודעות קוליות כמעט מדי יום.
הדיל אל-שאלכי, כתבת:
ד״ר נהרין אחמד היא רופאת ריאות בת 41 מפילדלפיה. היא שהתה 17 ימים בבית החולים א-שיפא, ודיברנו כמעט כל יום. היה בקולה להט לעבודה שהיא עשתה ודאגה לאנשים שבהם טיפלה ועבדה איתם. היא תיארה רגעים רבים דרמטיים ומצמררים.
אחמד:
אני עומדת בטיפול נמרץ ושומעת צעקה מהצד השני של החדר. אני מביטה מהחלון. אני רואה מעבר לרחוב בניינים כמעט הרוסים לחלוטין, כשהחזיתות שלהם פשוט נתלשו.
[…]
אז אנחנו יושבים כאן על הרצפה עם הצוות ואוכלים ארוחת צוהריים. זה אורז וקצת סלט. וזה, את יודעת, בערך אותו דבר כל יום. בדרך כלל מדובר בארוחה אחת ביום.
אל-שאלכי:
בכל יום היא שלחה הצצות נדירות למה שקורה בא-שיפא.
אחמד:
תודה. אני עכשיו נכנסת לטיפול נמרץ, ואת יודעת, אף פעם אנחנו לא באמת יודעים מה מחכה לנו כשאנחנו נכנסים.
אל-שאלכי:
כבת להורים מבנגלדש, העבודה הזו מאוד אישית עבור ד״ר אחמד. סבה היה מנתח במהלך מלחמת העצמאות של בנגלדש מפקיסטן בשנות ה-70. היא גדלה כשהיא יודעת שהוא נשאר מאחור כשהכוחות הפקיסטניים התקרבו, ולבסוף הוצא להורג.
אחמד:
הוא, יחד עם הרופאים והאחיות ונהג האמבולנס שנשארו לטפל בחולים, הועמדו בשורה מאחורי בית החולים ונורו בידי כיתת יורים.
אל-שאלכי:
בהשראת הסיפור הזה, היא עבדה מאז באזורי סכסוך ברחבי העולם – אוקראינה, תימן, סודן. אבל עזה, לדבריה, מכבידה במיוחד.
אחמד:
זה בוקר ה-4 בדצמבר ואני מתכוננת ללכת לטיפול נמרץ, ואני קצת לחוצה כי בהחלט יש יותר תקיפות טילים.
אל-שאלכי:
טכנית, המלחמה הסתיימה. הושגה הפסקת אש באוקטובר, אבל הצבא הישראלי עדיין שולט – וארגוני סיוע אומרים שהוא מגביל מאוד אספקה לבית החולים ותוקף חלקים בעזה באופן שגרתי, בטענה שהוא פועל נגד פעילי חמאס. ד״ר אחמד דאגה למטופלים שלה, לרופאים וגם לעתיד מערכת הבריאות בעזה.
אחמד:
את יודעת, כל כך הרבה מהמנתחים המומחים או שנהרגו או כלואים או ברחו. ולכן היום אני מרגישה מתוסכלת מאוד מכל המכשולים שמונעים לבנות מחדש את מערכת ההכשרה ולהביא מנתחים ורופאים מומחים לעזה.
אל-שאלכי:
פלסטינים בעזה עושים מה שהם יכולים כדי לשרוד, אפילו כשמדובר בבישול.
אחמד:
משתמשים בזה למשהו אחר?
אל-שאלכי:
אירוע אחד המחיש זאת במיוחד עבור ד״ר אחמד.
אחמד:
אוקיי. אז זו אסתמה.
אל-שאלכי:
אישה הגיעה עם תסמיני אסתמה. היא בישלה על כיריים ונשמה אדים רעילים כי שרפה פלסטיק. עץ או דלק כמעט אינם זמינים בעזה. אבל יש רק מכשיר אינהלציה אחד בחדר המיון, וד״ר אחמד אומרת שזה כמעט הפך למצב מפחיד.
אחמד:
אם מגיעים כמה אנשים שצריכים אותו, אנחנו צריכים בעצם להחליט מי בעדיפות. הכי קרוב לזה שהגענו אליו בארה״ב היה בקורונה – כשנאלצנו להחליט מי יקבל את מכונת ההנשמה האחרונה או את המשאב האחרון שיכול להציל חיים.
אל-שאלכי:
ד״ר אחמד לקחה אותי איתה בסיורים, מנסה לגרום לי להרגיש כאילו אני שם.
אחמד:
אני הולכת לבניין המנהלה, וכשאני הולכת אני מסתכלת סביב ורואה רק ערמות של הריסות ופסולת בכל מקום, מכוניות הרוסות.
אל-שאלכי:
פלסטינים לעיתים קרובות מחפשים בתוך ההריסות דברים שאפשר להשתמש בהם למחסה, וזה הדאיג אותה.
אחמד:
מהניסיון שלי כרופאה שהתמחתה ברפואת ריאות בניו יורק, וכמי שראתה מטופלים 15 שנים אחרי פיגועי 11 בספטמבר, עובדים בקו הראשון סבלו מבעיות נשימה בגלל ניקוי ההריסות – גם עשור או יותר אחרי האירוע.
אל-שאלכי:
ד״ר אחמד אומרת שהיא משתאה מהיכולת של רופאים פלסטינים להמשיך למרות הכול. רופא אחד שהיא התחברה אליו למד בבנגלדש, באותה עיר שממנה מגיעה משפחתה. היא הקפידה להצטלם אתו לפני שעזבה.
אחמד:
כשהראיתי לו את התמונה, הוא אמר: זו תמונה יפה, אבל הרקע הוא בית קברות.
אל-שאלכי:
וזו תזכורת לכך שהמוות נמצא ממש בכל מקום, היא אומרת. דבריו של רופא פלסטיני אחד נחרטו בה:
אחמד:
"הפלסטינים מצליחים לעמוד בכל מה שבא עלינו כי אנחנו חווים את זה כל חיינו, לאורך כל ההיסטוריה שלנו. אבל המלחמה הזו – היא שונה".
אל-שאלכי:
רמת ההרס היא חסרת תקדים. כעת, כשהיא חזרה הביתה, ד״ר אחמד מנסה לנוח ולעבד את החוויה שלה בבית החולים א-שיפא, אסירת תודה על הקשרים שיצרה, אבל גם תוהה – האם העולם הפנה עורף לעזה?