משחק תרגול מטרות:
רופאים שחזרו מעזה משתפים בסיפורים קשים על אכזריות ישראל בראיון ייחודי.
מהדי חסן:
ברוכים הבאים למפגש של Zeteo Town Hall. אני מהדי חסן כאן בוושינגטון הבירה, ומצטרפים אלי היום שני אורחים חשובים מאוד. כולם יודעים מה קורה בעזה, אבל אנחנו יודעים מה קורה בעזה רק דרך העיתונאים הפלסטינים שמסכנים את חייהם כדי לסקר והם כל הזמן מושמצים ומוכפשים על ידי תומכי ישראל במערב. אולם אנחנו גם יודעים מה קורה דרך רופאים מערביים אמיצים שיצאו להתנדב בעזה מכל רחבי העולם, במיוחד ממקומות כמו בריטניה, ארה"ב, קנדה ואוסטרליה.
היום מצטרפים אלינו שני רופאים שזה עתה חזרו מעזה, מבית החולים נאצר, וראו את הרעב במו עיניהם, ראו את האלימות במו עיניהם, ראו את הקורבנות של אתרי הסיוע של 'הקרן ההומניטרית לעזה'. ד"ר אמברין סלימי היא רופאה גניקולוגית-אורולוגית. היא מייסדת שותפה ומנהלת כירורגית של הארגון "תגובה רפואית בינלאומית". ד"ר ניק מיינרד הוא רופא בריטי, מנתח יועץ בבתי החולים של אוניברסיטת אוקספורד. תודה לשניכם שהצטרפתם אלינו היום.
ניק, אני הולך להתחיל איתך, כי אני מבין שאתה נוסע לעזה כבר 15 שנה. זה לא היה הרודיאו הראשון שלך (אם מותר לי לומר כך), רצח העם הראשון שלך. כיסית קונפליקטים רבים ב-2014, 2012, את האירועים ב-2009, כל ההתקפות הישראליות שמחווירות לעומת לההתקפה הזו. אבל אני רוצה לשמוע ממך, כמי שראה את עזה בעבר, שראה אותה סובלת בעבר, איך זה היה גרוע יותר הפעם? איך זה היה שונה? איך זה היה מזעזע?

ד"ר ניק מנארד:
זה היה גרוע יותר בצורה בלתי נתפסת. הייתי בעזה פעמים רבות מאוד, כפי שאמרת. בכל פעם שאני נוסע אני חושב שהפעם אהיה מוכן למה שאני הולך לראות, וזה במיוחד נכון לגבי שלושת הנסיעות האחרונות שיצאתי אליהן מאז אוקטובר 2023. בכל פעם שאני נוסע אני חושב שהפעם אהיה מוכן. אני מכיר את עזה היטב, דיברתי קודם עם עמיתים וחברים. אבל בכל פעם שאני נוסע זה נעשה הרבה יותר גרוע. הפעם הזו, הרבה הרבה יותר. באמת חשבתי שאהיה מוכן, כי נסעתי לשם פעמיים בשנה האחרונה. ראיתי דברים נוראים שם, אבל הפעם זה היה הרבה יותר גרוע. למעשה, אני לא חושב שמישהו יכול להיות מוכן לדברים שרואים בעזה עכשיו.

מהדי:
ובכן, אנחנו הולכים לדבר על זה. למרבה הצער, אנחנו חייבים לדבר על זה, אנחנו חייבים לתעד את זה כדי שאנשים ידעו מה קורה. יש כל כך הרבה מידע ודיסאינפורמציה. לאלה שמצטרפים אלינו, תודה שבאתם היום. כבר יש כמעט 150 בצ'אט והמספרים עולים. אמברין, תני לי לשאול אותך. אני מבין שזו הנסיעה הראשונה שלך לעזה. איך זה היה עבורך ביום הראשון, בשעה הראשונה, ברגע הראשון שנכנסת לבית החולים נאצר?

ד"ר אמברין סלימי:
תודה שהזמנת אותי. כן, זאת הייתה הפעם הראשונה שלי וביליתי את 20 השנים האחרונות של הקריירה שלי בעבודה באזורי סכסוך, אזורים בין-סכסוכים, אזורי הפסקת אש או אזורים שלאחר סכסוך ועקבתי אחרי החדשות, עקבתי אחרי המצב הרפואי בשטח בעזה, מאז תחילת רצח העם, אבל באמת לא הייתי מוכנה למה שראיתי. השעות הראשונות שלי בנאצר היו מזעזעות, בלשון המעטה, והייתי לגמרי לא מוכנה לתנאים בשטח, למצב של החולים שראינו, למצב של עובדי הבריאות שעבדנו איתם וגם פשוט לבית החולים נאצר כמתקן. כפי שאנחנו יודעים, לפני שנה וחצי הצבא הישראלי פלש אליו והוא נבזז. אז ידעתי קצת על ההיסטוריה, אבל היו סימנים גלויים לכך בכל רחבי בית החולים – חורי ירי על הקירות, בפנים ובחוץ, סימונים שנעשו, ציוד אלקטרוני שהושמד לחלוטין. זה היה בשעות הראשונות שלי בכניסה.

מהדי:
כשאנחנו מדברים על רעב בעזה, הסיפור בשנה הראשונה, שנה וחצי, היה על הרג, על מספר האנשים שנהרגו מהפצצות ישראליות וירי. הסיפור בשבועות האחרונים, שסוף סוף חדר למודעות התקשורתית והפוליטית של התקשורת במערב הוא הרעבה, רעב. זה סוף סוף אילץ מנהיגים פוליטיים, אולי לא את המנהיג האמריקאי, לפחות מנהיגים אירופאים לומר: "זה לא בסדר, זה חייב להיפסק!" כשאנחנו מדברים על הרעבה ורעב ותת-תזונה וחוסר תזונה, אמברין, את מזכירה את הצוות. ניק, אתה מדבר על האנשים שטיפלת בהם ונחזור לזה. אמברין, מה לגבי האנשים שעבדת איתם – הרופאים, האחיות, הצוות שעדיין בחיים? מה המצב שלהם? אני מניח שהם עצמם נאבקים עם המחסור במזון.

אמברין:
כן כמובן, המחסור במזון היה ברור. בחודש שהייתי שם זה הלך והחמיר בהתמדה. ראינו את זה בחולים שלנו, ראינו את זה בצוות, כולם – מהרופאים, ראשי המחלקות ועד האחיות. ביליתי גם הרבה זמן בבית החולים ליולדות וגם ערבים בחדרי הניתוח הכלליים. ניתן היה להבחין בהתייבשות, תת-תזונה, וכיצד זה השפיע על הצוות שלנו ברמות האנרגיה שלהם, הם הראו לנו תמונות של איך הם נראו שנה קודם לכן לעומת איך הם נראו עכשיו. הייתה ירידה גלויה במשקל, עייפות כוללת ואנשים אפילו דיברו על כמה הם רעבים כל בוקר. זו הייתה שיחת היום של כולם. זה היה נפוץ בצורה מדהימה בקרב הצוות שלנו וכמובן גם בקרב החולים שלנו.

מהדי:
אנחנו שומעים בחלקים הפרו-ישראליים של התקשורת שהכל זה בדיה; הכל תעמולה. ניק, ספר לי על מה שראית, על אנשים שמתו מתת-תזונה והרעבה ואלה שסבלו מתת-תזונה והרעבה, שלא הייתה להם תחלואה קודמת.

ניק:
זה היה נורא. ראינו תת-תזונה לפני שנה. אני לא יודע למה לקח לזה כל כך הרבה זמן לצאת החוצה. זה בהחלט יותר גרוע עכשיו וזה היה נורא כבר לפני שנה. היו לי חולים שמתו מתת-תזונה לפני שנה, אבל הפעם זה היה אפילו יותר גרוע ממה שיכולתי לדמיין. הם הגיעו עם תת-תזונה עמוקה, רזים מאוד מאוד. כשסובלים מתת-תזונה, מערכת החיסון מדוכאת, הפצעים לא מתרפאים, הרקמות לא מחלימות. הם נכנסים עם פציעות נוראיות. ניתחתי כל יום פציעות בטן גדולות, פציעות חזה גדולות, טיפלתי בפציעות שברי רסיסים נוראיות מפצצות רסס, חתיכות רסיסים זעירות שקורעות את האיברים הפנימיים, או פצעי ירי קשים מאוד. הנזק הפנימי הוא מזוויע. אנחנו מנתחים כדי לתקן את כל הרקמות הפנימיות האלה, אבל בגלל שהם כל כך סובלים מתת-תזונה, הרקמות לא מתרפאות והרבה מהרקמות המתוקנות מתפרקות וחלה דליפה של נוזלי גוף שונים לבטן ומופיעים זיהומים נוראיים. לא רק שהם סובלים מתת-תזונה נוראה כשהם נכנסים והם מקבלים את כל הסיבוכים האלה, אין לנו תזונה לתת להם בבית החולים. במבוגרים, לא היה לנו מזון לתת להם ואם המשפחות שלהם לא יכלו להביא להם, הם לא קיבלו שום תזונה. והרבה מהאנשים האלה לא מסוגלים לאכול, אז אתה צריך לתת להם תזונה נוזלית, ולמבוגרים פשוט לא היה שם. אז הם סבלו יותר ויותר מתת-תזונה וכתוצאה מכך רבים מהם מתו. כל כך הרבה מהם היו מקרי מוות שניתן היה למנוע. זה היה באמת מאוד מעיק לראות.

מהדי:
איך דאגת לצרכים הפיזיים שלך עצמך, בזמן שהיית בעזה?
אמברין:
ובכן, אני מרגישה שהיינו מחויבים לעזור לעמיתים שלנו לעשות את העבודה הטובה ביותר שהם יכלו. גרנו בבית החולים ולכן, בעוד שבתי חולים הם לא 100% בטוחים, שום מקום לא בטוח בעזה, העמיתים שלנו היו צריכים לעזוב וללכת לאוהלים שלהם באוטובוסים ציבוריים, כי לאף אחד אין דלק למכוניות, ואם הייתה לך מכונית, סביר שהיא הופצצה או הושמדה בצורה כלשהי. אז לפחות לנו היה מקום שבו כולנו גרנו יחד במתחם בית החולים. עד כמה זה היה בטוח? שום מקום לא 100% בטוח, אבל בהשוואה לעמיתינו המטפלים ולחולים שלנו, שהיו צריכים לעזוב באוטובוסים כל יום דרך 'מסלול בטוח' ואז ללכת למצוא אוכל למשפחות שלהם, זו באמת הייתה הדאגה העיקרית שהיינו צריכים להתמודד איתה.

מהדי: נתקלת בחיילים ישראלים במחסומים כשנכנסת לעזה?

אמברין:
זאת הייתה הפעם הראשונה שחציתי מחסום. זה היה מאוד מתוח ומלחיץ מאוד. החלפת הרכבים, המעבר משיירה לרכב משוריין, ברגע שאתה בתוך עזה. חוויתי את זה פעם אחת בלבד לפני כן, כשהייתי בסודן, אבל הפעם זה היה עם שומרים חמושים עם מקלעים מכוונים אלינו כשלקחנו את המזוודות שלנו לחצות את החניון. אתה מתחיל במצב מתוח בצורה מדהימה ואז אתה נלקח על ידי שיירות חמושות למטה האו"ם, שם אתה נאסף על ידי המארח שלך בעזה, שייקח אותך ללילה בבית הארחה קטן ובטוח לפני שתגיע לבית החולים. הכל היה מאוד מתוח; כולם קצת על הקצה בעזה. אתה באמת שומע את רעש הכטב"מים התמידי שכולם דיברו עליהם, 24/7, ואז יריות מקוודקופטרים (סוג של כטב"ם). מחוץ לבית החולים, זה הוכרז כאזור אדום, כשהגעתי לשם, היו טנקים ברחובות ממש בחוץ והייתה גם הפצצה וירי מחוץ לשטח בית החולים, קרוב מאוד לבית החולים 24/7, בימים המתוחים הראשונים כשהגעתי לשם.

מהדי:
ניק, שמעתי תועמלנים צבאיים ישראלים ברשתות החברתיות אומרים 'זה הכל שקר שאנחנו מונעים דברים. יש להם כל מה שהם צריכים'. ראיתי אנשים מכחישים שהכנסת מזון לתינוקות לעזה נאסרה. היית שם בעזה. אני חושב ששמעתי אותך אומר שדברים נחסמו. הסבר לאנשים מה נעצר (במחסום) כשנכנסת.

ניק:
לכולנו נערך חיפוש במזוודות. קיבלנו הוראות די נוקשות לא לקחת שום דבר שסביר שיחרימו מאיתנו. בערך שבוע אחרי שהגעתי לשם, עמיתים שלי הביאו מזון לתינוקות שביקשנו, כי תינוקות ממש מתו. היו ארבעה ילודים שמתו בשבוע לפני שהגענו לשם, כי לא היה מזון לתינוקות. כמה רופאים אמריקאים שאני מכיר הגיעו שלושה ימים אחרי והביאו מזון תינוקות במזוודות שלהם – והכל הוחרם על ידי אנשי הביטחון הישראלים בגבול באופן מאוד ספציפי. זה כל מה שהוציאו מהמזוודות שלהם. כל מיכל מזון נלקח.

מהדי:
חווית אי פעם משהו כזה בנסיעות שלך ברחבי העולם?

ניק:
לא, וזו הסיבה שאני אומר שבכל פעם שאני נוסע לשם זה גרוע יותר בצורה שלא תיאמן, ויש דברים שאי אפשר לדמיין שקורים כרגע בעזה. זו הסיבה שאתה לא יכול להיות מוכן לזה. הגיעו אלינו תינוקות, שורה של תינוקות קטנים… אני זוכר היטב ילדה קטנה, בת שבעה חודשים, נראית כמו יילוד. כשביקרתי לראשונה בטיפול נמרץ ילדים היא הוזנה ב-10% דקסטרוז. זה מים עם סוכר, בלי אוכל, והיא מתה שבועיים לאחר מכן. יש הרבה סיפורים שגם אמברין וגם אני מדברים עליהם. העובדה הזו שישראל מכחישה, היינו עדים לכך שישראלים מוציאים את המזון מהמזוודות. אז אין שום ספק שהם אלה שאחראים לעצירת המזון מכניסה לשם.

מהדי:
אכן אין ספק. אמברין, בשבוע שעבר Medical Aid for Palestine הכריזה שיותר ממחצית מהנשים ההרות והמניקות סובלות מתת-תזונה. עבדת במחלקת יולדות. מה ההשפעה של זה על נשים וילדים? אני יודע שהכתב המיוחד של האו"ם יצא לאחרונה ואמר שיש רצח עם נשי בעזה, מכוון במיוחד לנשים וילדים. דברי על זה.

אמברין:
אכן ביליתי את הבקרים שלי ואת רוב הזמן שלי בבית החולים ליולדות, מטפלת בנשים הרות שנכנסו. יכולנו לראות בבירור שהן סבלו מתת-תזונה. הריון הוא זמן שבו תזונה להתפתחות העובר היא חיונית. לא רק שאת צריכה לקבל אמא בריאה, לקבל את החומרים המזינים שדרושים כדי שתינוקות ישגשגו, ולמנוע מומים, יש ויטמינים מאוד ספציפיים שאנחנו נותנים. בכל מקום בעולם, נשים מקבלות הנחיה לקחת ויטמינים, במיוחד כדי לשמור על הריון בריא, כדי ללדת תינוק בריא. מה שראינו זה נשים שסובלות מתת-תזונה. נשים שסובלות מתת-תזונה יולדות תינוקות שסובלים מתת-תזונה. שיעור ההפלות עלה ב-300%, שיעור מומי הלידה עלה בצורה ניכרת. חלק מזה הוא תוצאה של תת-תזונה וחלק מההפצצה המתמדת והתחמושת שנמצאת באוויר, באדמה, בים – המתכות הכבדות והרעלנים שנספגים במהלך התפתחות העובר, יכולים להיות אחת הסיבות.
לידה מוקדמת היא תוצאה גם של לחץ וגם של תת-תזונה, וראינו את שניהם. אז התמונה הכוללת, ההוליסטית, מנקודת מבט של יולדות הייתה מאוד מאוד קודרת וזה מתורגם להשלכות נוראיות לחלוטין לתינוקות שנולדים במועד אבל לא נראים כך, ולתינוקות שנולדו מוקדם מדי שלא יכולים לקבל את החומרים המזינים הנחוצים. באשר לרצח עם נשי – זה נתון של כתב האו"ם לנשים וילדות – 67% מההרוגים המתועדים בעזה הם נשים וילדים.

מהדי:
מספר מזעזע. ככל הנראה, כולם חמאס. זה מה שאומרים לנו. תן לי לשאול אותך על זה, ניק. תיארת קוודקופטר שתוקף נשים מניקות. האם תוכל לדבר קצת יותר על זה?

ניק:
לא ראיתי את זה. נתחתי את הנשים שהותקפו. אחד הדברים הבולטים ביותר בפעם הזאת (בעזה), ראיתי פצעי קוודקופטר בעבר, אבל הם היו מיעוט. הפעם ראינו הרבה יריות על נערים מתבגרים שנורו באתרי חלוקת המזון של קרן הסיוע ההומניטרי לעזה. אבל היה גם ירי של קוודקופטר על האוהלים בקרבת מקום. היו שתי נשים שטופלו, שנורו על ידי קוודקופטר, הן היו באוהל. אחת הניקה את התינוק בן השבעה חודשים שלה; השנייה הייתה בהריון, רק נחה. הקוודקופטרים שעשו זאת לעתים קרובות, ירו כדורים באופן אקראי על כל האוהלים, מנסים להרוג את מי שבתוכם. הנשים האלו הובאו לבית החולים וניתחתי את שתיהן. לאישה ההרה היה נזק נוראי במעי. באופן נסי, הרחם לא נפגע והתינוק היה בסדר. הייתי צריך להסיר חלק ניכר מהמעי שלה. האישה שהניקה נפצעה גם במעי שלה. אלה היו קוודקופטרים שירו באופן אקראי על האוהלים, שם נמצאו כמעט רק נשים וילדים.

מהדי:
אז, במובן מסוים זה לא היה אקראי. זה היה מכוון. הם ידעו מה הם עושים. גם הזכרת מה שלדעתך נראה כמו תרגול מטרות, תבנית של ירי בחלקי גוף ספציפיים. הסבר למה אתה מתכוון בזה.

ניק:
אני חושב שזה היה היום השלישי או הרביעי שלי והגיע נער צעיר בן 12 שנורה באחת מנקודות חלוקת המזון של GHF (הקרן ההומניטרית לעזה) והוא מת. הוא נורה באבי העורקים ולא יכולנו להציל את חייו, והיו לנו עוד שניים או שלושה פצועי בטן שהגיעו באותו יום. דיברתי עם חבר קרוב שלי, שהוא רופא מיון עזתי ופגשתי אותו בפעמים קודמות, והוא אמר שהם הבחינו בדפוס ברור מאוד בשבועות הקודמים, ואז הבחנו בדפוס בולט מאוד בשבועיים-שלושה הבאים, לפיו היו מוקדים של חלקי גוף מסוימים שנפגעו בימים מסוימים. אלה היו כולם נערים צעירים, בני 11 עד 16. יום אחד הם נכנסו עם פצעי ירי בעיקר בצוואר או בראש. ברור, רובם מתו. למחרת יהיו פצועי ירי בחזה; למחרת זה היה פצועים בבטן; למחרת ברגליים או בזרועות ויום אחד, זה היה בסוף השבוע השלישי שלי, בערב שבת, ארבעה נערים צעירים בני 13-14 נכנסו, כולם נורו באשכים. החלוקה הזאת לקבוצות של פציעות הייתה כל כך בולטת, המספרים היו כל כך גדולים, זה היה בלתי נתפס שזה יכול היה להיות אקראי. זה נראה לנו כאילו מתנהל משחק תרגול מטרות.