שימוע בפרלמנט הבריטי: ועדת חוץ; 16 ביוני 2025
עדים: אנה הלפורד, רכזת שטח, רופאים ללא גבולות (MSF) בריטניה; שיינה לואו, יועצת תקשורת, המועצה הנורווגית לפליטים (NRC); רוהאן טלבוט, מנהל פעילות ציבורית וקמפיינים, מהארגון סיוע רפואי לפלסטינים (MAP); ד"ר טניה חאג'-חסן, רופאת ילדים, מהארגון סיוע רפואי לפלסטינים (MAP).
יו"ר: ועדת החוץ מתכנסת היום לישיבת ראיות פומבית במהלך חקירתנו את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אנו אסירי תודה על כך שנוכל לשמוע מארגונים לא ממשלתיים הפועלים בשטח בעזה. כמה מן העדים היום חוו באופן אישי – חלקם ממש לאחרונה – את המצב בעזה ובשטחים הפלסטיניים הכבושים. מן הראוי לומר לצופים במושב היום, שעליהם להיות מודעים לכך שחלק מהדיווחים שישמעו כאן מכילים מידע שעלול לגרום למועקה. נתחיל בכך שכולם יציגו את עצמם.

אנה הלפורד: אחר צהרים טובים. שמי אנה הלפורד. כעת אני מתאמת החירום לפעולות בשטחים הפלסטיניים הכבושים של רופאים ללא גבולות (MSF), שמבוסס בבריסל. עזבתי את עזה בפעם האחרונה בינואר.

רוהאן טלבוט: נעים מאוד לפגוש את כולכם היום. שמי רוהאן טלבוט. אני מנהל פעילות ציבורית וקמפיינים ב– (Medical Aid for Palestinians (MAP ואני ממוקם בלונדון.

ד"ר חאג'-חסן: שלום לכולם. שמי טניה חאג'-חסן. אני רופאת טיפול נמרץ ילדים. עבדתי בעזה מספר פעמים בעשור האחרון, ולאחרונה פעמיים כחלק מצוותי רפואת חירום עם Medical Aid for Palestinians, לאחרונה בפברואר ובמרץ השנה.

שיינה לואו: שלום לכולם – תודה שהזמנתם אותי. שמי שיינה לואו, ואני יועצת התקשורת של משלחת פלסטין של מועצת הפליטים הנורווגית. אנחנו ארגון הומניטרי עצמאי, אובייקטיבי וניטרלי המתמקד בעקירת אוכלוסיות, ופועל בכ-40 מדינות. אנחנו גם הארגון העצמאי הלא–ממשלתי הגדול ביותר שעובד בשותפות עם –
(FCDO (Foreign, Commonwealth & Development Office
בשטחים הפלסטיניים הכבושים. אנחנו ארגון צדקה רשום בבריטניה ואנו מספקים מגוון שירותים, כולל מחסה, מים, היגיינה ותברואה, הגנה, סיוע משפטי, וחינוך. חלק מעבודתנו בעזה כולל תיאום בין גורמים שונים שעובדים ביחד על תגובה לצרכי מחסה. אני מדברת איתכם כרגע מעמאן, ירדן, מכיוון שישראל הפסיקה להנפיק ויזות לעובדים הומניטריים.

שאלה 326 יו"ר: הצגתם את עצמכם באופן כללי, וזה באמת מועיל, אבל אני רוצה לדעת איזו עבודה אתם עושים, במיוחד בעזה ובגדה המערבית. כמו כן, בהקשר למלחמה האזורית, והאופן שבו לאחרונה עיני העולם הופנו מעזה ומהגדה המערבית, מה בדיוק קורה שם בימים האחרונים?
[הערה: הדיון מתקיים בזמן המלחמה עם איראן]

ד"ר חאג'-חסן: בפעם האחרונה שהייתי בעזה, עבדתי עם הארגון "סיוע רפואי לפלסטינים" (MAP) ועבדתי כקלינאית. בשנה שעברה עבדתי באזור מרכז עזה, בבית חולים שנקרא אל-אקצא, והשנה, הייתי בבית החולים נאצר. התקופה שבה הייתי שם חפפה עם הפסקת האש, כך שהתאפשר לי לנסוע ולבקר בכמה מבתי החולים לילדים עם צוות הסיוע הרפואי לפלסטינים. נסענו כדי להעריך את הצרכים הקשורים לילדים פצועים או ילדים חולים במצב קשה בעזה, מכיוון שהמוסדות שבהם לימדתי בעבר, אשר התמחו בטיפול נמרץ ילדים והיו להם יחידות ייעודיות, נהרסו ברובם. היינו בעיר עזה ובאזורים שמצפון לאזור המרכזי כדי לראות את מה שנותר וגם כדי לטפל בילדים חולים במצב קשה, היות והיחידות שכן מסוגלות לתת את השירותים הללו היו כל הזמן בתפוסה מלאה.
האם שאלתך השנייה הייתה לאור ההתפתחויות האזוריות?

שאלה 327 יו"ר: זה נעלם מהחדשות, וזה לא שדברים לא מתרחשים, ולכן אני חושבת שחשוב שבתחילת המושב היום נציג את המידע שיש לנו בפני הציבור, כי הם לא יראו את זה בעמוד הראשון בעיתונים, כפי שהיו רואים אם לא הייתה המלחמה עם איראן.

ד"ר חאג'-חסן: זוהי ההמחשה האחרונה לכיבוי האורות על מה שקורה בעזה. במשך כמעט 20 החודשים האחרונים, עיתונאים בינלאומיים וחוקרים עצמאיים לא הורשו להיכנס, כך שעובדים הומניטריים הם בין העדים העצמאיים היחידים בשטח. אנו חולקים באופן עקבי פרטים מצמררים שמבחינה מוסרית ומשפטית מצדיקים תגובה, אך לא ראינו כזו. כעת, בשבוע האחרון, אנו רואים כל כך הרבה מהפשעים שראינו ב-20 החודשים האחרונים ממשיכים בלי שיזכו לתשומת לב ציבורית.
לדוגמה, בית החולים נאצר, שבו הייתי ממוקמת, הוא בית החולים האחרון בעזה שעומד ומתפקד באופן מלא ומציע רבים משירותי המומחים הנדרשים לאוכלוסייה. זה היה בית החולים השני בגודלו בעזה אחרי בית החולים אל-שיפא, שנהרס. בית החולים נאצר הופצץ בזמן שהייתי בו – הוא הופצץ על ידי מתקפת רחפנים, שבה נהרגו שלושה חולים ונפצעו כמה אחרים בקומה שמעל למקום שבו עבדתי במחלקת החירום. מאז, היו התקפות נוספות על בית החולים נאצר. נכון לעכשיו, הוא למעשה במצור, כך שהוא כמעט כמו אי זעיר, שאינו באופן טכני מיועד לפינוי, אך למעשה, הצוות אינו יכול להגיע לבית החולים בבטחה ורבים מהצוות והחולים התפנו. זה נורא. כמה מהארגונים הלא ממשלתיים הבינלאומיים שסיפקו שירותים חיוניים, התפנו מבית החולים גם כן. אולי רופאים ללא גבולות יכולים להסביר את זה יותר. אנחנו, ואני בתור מי שעבדה שם, ראינו את יחידת הטיפול נמרץ לילדים – יש להם יחידת טיפול נמרץ ייעודית לילדים – מלאה בילדים פצועים ובתפוסה מלאה. מאז הם הרחיבו אותה בעוד שלוש מיטות נוספות, אבל אני שומעת מעמיתיי בשטח – רופאי הילדים הפלסטינים שעובדים ביחידה לטיפול נמרץ -שהיא בתפוסה מלאה מאז שעזבתי, ובכל פעם שאחד הילדים הפצועים מת, הם מיד ממלאים את המיטה, כי יש תור של ילדים שמחכים למיטות, ומתים כתוצאה מכך שאין להם גישה לאחת ממיטות הטיפול נמרץ לילדים הבודדות שנותרו בתוך עזה.

בית החולים נאצר נמצא כעת באותה סכנה שכמעט כל בית חולים ציבורי בעזה נתקל בה ב-20 החודשים האחרונים. בתי החולים לילדים אל-שיפא ואל-נסר (Al-Nasr), שבו לימדתי בעבר, הושמדו לחלוטין. אולי אתם זוכרים את בית החולים אל-נסר, השונה מבית החולים נאצר, כדי להבהיר למי שמקשיב. אל-נסר היה בית החולים לילדים הכללי היחיד בעזה. אולי אתם זוכרים את החדשות בשנה שעברה על תינוקות שגופותיהם נותרו להתפרק במיטותיהם לאחר שהצוות אולץ להתפנות על ידי הצבא הישראלי. אז הובטח להם שהתינוקות הקריטיים שנזקקו לפינוי על ידי מומחים יפונו, וזה לא קרה. לאחר מכן הם מתו ונרקבו במיטותיהם. זה היה בכל התקשורת הבינלאומית.
בית החולים הזה הושמד. ביקרתי באתר של בית החולים הזה. בית החולים הסמוך לו, אל-רנטיסי, שלא היה בית חולים כללי אלא בית חולים להתמחויות פדיאטריות, שבו טופלו ילדים עם סרטן דם כמו לוקמיה, ילדים עם מחלות כרוניות, או כל ילד שהיה זקוק לטיפול מומחה, הפך לשמש כבסיס צבאי עבור הכוחות הישראליים. בית החולים לטיפול בחולי סרטן על שם ידידות טורקיה-פלסטין, בית החולים היחיד בעזה המתמחה בסרטן, גם הוא שימש כבסיס לצבא הישראלי, ולאחר מכן נהרס. אין עוד בית חולים לסרטן בעזה.
שירותי הסרטן הועברו לבית החולים האירופי בעזה, ובשבועיים האחרונים, בית החולים האירופי כותר, ולאחר שהותקף מספר פעמים, פונה בכוח. כעת הוא משמש כמרכז פיקוד ושליטה לצבא הישראלי. אני באמת לא יודעת איך, ואם בכלל, חולי סרטן בעזה מקבלים טיפול כרגע. היו כ-11,000 אנשים עם סרטן בעזה לפני אוקטובר 2023. זה נכון לגבי כל המחלות. מרכזי הדיאליזה נהרסו. לא מזמן, בחודש האחרון, נהרס אחד ממרכזי הדיאליזה המתמחים העיקריים בצפון. מרכז הדיאליזה בנאצר נהרס. ראינו אותו כל יום – הוא היה שרוף. זה היה מעבר לחלקת האדמה ששימשה כקבר אחים בזמן שבית החולים נאצר היה תחת מצור הצבא הישראלי. אני מנסה לצייר תמונה של מערכת בריאות שנפגעה באופן שיטתי והושמדה. מנקודת המבט שלי, זהו היבט של הטיהור האתני של העם הפלסטיני. זה לא רק מניסיוני האישי ומהעדות שלי. זה נאמר בעקביות על ידי עובדי שירותי בריאות ועובדים הומניטריים שעבדו בשטח, כמו גם על ידי מומחי האו"ם וקבוצות זכויות אדם בינלאומיות, שקבעו שישראל מבצעת השמדה ורצח עם נגד העם הפלסטיני.
דו"ח של האו"ם על התקפות על עובדי שירותי בריאות, שפורסם לאחרונה, מעיד על זה. לפחות 1,500 עובדי שירותי בריאות נהרגו עד כה בעזה, כולל כמה מהתלמידים שלי לשעבר. לימדתי אותם כשהיו סטודנטים לרפואה, ואני יכולה לומר לצופים שלכם שאלה הם מעובדי הבריאות המסורים ביותר שנתקלתי בהם אי פעם. אסיים כאן, רק כדי לתת לאחרים הזדמנות לענות על השאלות, אבל אני חושבת שהאירועים הבינלאומיים המתרחשים לאחרונה גורמים לכך שאותן הזוועות ממשיכות להתבצע; הן פשוט מתבצעות מחוץ לטווח הראייה של העולם.

שאלה 328 יו"ר: אנה, האם תוכלי לתת לנו תמונה עדכנית של מה שקורה כרגע? האם יש לך מקורות לגבי מה שקרה במיוחד בשבוע האחרון? אני לא רוצה להגביל אותך אם יש דברים נוספים שאת רוצה לומר, אבל אני חושבת שהשבוע שעבר הוא חשוב במיוחד.

אנה הלפורד: עם "רופאים ללא גבולות" עבדנו בעזה עוד לפני המלחמה, אבל מאז תחילת המלחמה, ברור שצורת והיקף הפעילות שלנו השתנו באופן קיצוני. כיום יש לנו כ-1,000 עמיתים פלסטינים, אנחנו עובדים עם עוד כ-1,500 עובדים של משרד הבריאות ויש לנו 30 עד 35 עובדים בינלאומיים בשטח. אנו עובדים כיום בשלושה מבתי החולים הבודדים שעדיין מתפקדים, אנו עובדים בשבע מרפאות, ואנחנו מפעילים בתי חולים שדה משלנו. כך שאנו מספקים חלק משמעותי משירותי הבריאות שנותרו, כמיטב יכולתנו ובשיתוף פעולה עם עמיתים אחרים וארגונים לא ממשלתיים נוספים העובדים בתחום הרפואה, כי המצב שד"ר חאג'–חסן התייחסה אליו כפגיעה מכוונה ושיטתית בהחלט מתרחש. אין מילה אחרת לתאר את זה – אנו מסתכלים על פירוקה של מערכת הבריאות.
אי אפשר לעבור ממספר בתי החולים, המרפאות ומרכזי הבריאות הכלליים שהיו למספר שיש כעת, מבלי להסיק שזה התרחש, לפחות חלקית, אם לא במלואו, באופן לגמרי מכוון. בשבוע האחרון, היה קשה יותר להבין מה קורה עקב ניתוק האינטרנט בצפון ובמרכז עזה. אני לא משתמשת במילים אלה בקלות ראש. זה היה ניתוק. האינטרנט לא נהרס בטעות – הייתה פגיעה מכוונת בו–זמנית בשני קווים נפרדים. לגבי הצוותים שלנו, ואני מתארת לי שגם עבור צוותים של ארגונים אחרים, זה כלול בתוכניות החירום שלנו, ואנחנו יכולים לתקשר באמצעות מערכות הגיבוי הלווייניות שלנו. אבל המערכות הללו דורשות חשמל או דלק, שגם אותם מגבילים באופן שיטתי. זה מוסיף קושי נוסף לפעילות שלנו, ולתיאום התנועה של אנשים ואספקה בתוך אזור מלחמה פעיל.
האירוניה היא שמאז ההסלמה באזור, חלק מעמיתינו חוו כמה ימים קצת יותר שקטים, משום שתשומת הלב של הצבא, ובמיוחד תשומת הלב של הכוחות האוויריים, הופנתה בבירור למקום אחר. עדיין ישנם שני אזורים עיקריים של פעולות קרקעיות בעזה, אחד בצפון ואחד בחאן יונס בדרום. חאן יונס הוא אזור מרכזי גדול מאוד בקצה הדרומי של הרצועה. חשוב להבין שבשלב זה, יותר מ-70% מכלל שטחה של עזה נמצאים בתוך אחד משני משטרים, או בשניהם. האחד הוא אזור צבאי סגור סביב הגבול – סביב כל הגבול היבשתי שנמשך לאורך כמה קילומטרים. זהו שטח ברוחב של בין 500 מטרים ל-3 ק"מ, שלתוכם אי אפשר להיכנס בלי להסתכן ואף להיהרג. האזור השני נמצא תחת מה שנקרא צווי פינוי, לפיהם ניתנות הוראות על ידי הכוחות והשלטונות הישראליים לכל מי שנמצא באזורים מסוימים, אשר הוגדרו כגושים, לצאת מאזורים אלה למען ביטחונם האישי. אין מצב שבו ניתן לחזור לאזורים אלה. את הוראות הפינוי אף פעם לא מסירים או מבטלים. הן פשוט ממשיכוּת להצטבר. משמעות הדבר היא שהרוב המוחלט של אוכלוסיית עזה נאלץ להידחף לרצועה קטנטנה לאורך החוף, מה שמעלה את רמת התחלואה במחלות שקשורות לקרבה פיזית, וגם גורם לחוסר גישה תמידי.
ד"ר חאג'-חסן התייחסה לקשיי הגישה, למשל, לבית החולים נאצר, שם רופאים ללא גבולות מפעילים מחלקת יולדות ומחלקת ילדים, וגם מחלקת כוויות וטראומה אורתופדית. אנו עובדים עם כ-60 עמיתים במחלקת הכmויות והטראומה. כל תנועה אל ומתוך בית החולים, צריכה כיום להיות מתואמת עם רשויות הצבא הישראליות. אם הם לא עונים למייל או לטלפון ואין תקשורת, אז מה עושים? זה משאיר אותנו עם הברירה בין להגיע למבני שירותי הבריאות כדי לטפל בחולים למרות הסכנה או פשוט לא להיות שם בכלל – לא להגיע או לא להיות מסוגלים לפנות חולים מאירועים מרובי נפגעים. דרומה יותר ברפיח, לבית החולים הבינלאומי של הצלב האדום הגיעו יותר נפגעים מאז הפעלתה של “מערכת ההפצה" כביכול הישראלית מאשר מאז פתיחת בית החולים. המערכת הזו החלה, ואני משתמש ב"מערכת" במירכאות הכי גדולות —

יו"ר: אכפת לך אם אפסיק אותך לרגע? אנחנו נדבר על זה ספציפית קצת יותר מאוחר.

אנה הלפורד: זה רק מייצג. כפי שאמרה ד"ר חאג'-חסן, ההסלמה באזור תגרום בהכרח לסבל רב יותר עבור עוד אזרחים, אבל המצב בעזה לא נעצר ולא השתנה. עדיין יש מה שמסתכם במצור מוחלט, שנמשך מאז ה-2 במרץ. מזון נכנס רק תחת המערכת הישראלית הזו, ויש זרזיף אקראי של סחורות אחרות שמותר להכניס. היו שטענו שישראל הסירה את המצור הזה בכך שפתחה את המסדרון. לא. הם פתחה מסדרון אחד שבו הם ידעו היטב שלא אוחסנו סחורות. נכון, המסדרון של ישראל פתוח, ואפשר להביא דברים מאשדוד או ירושלים, אבל לא ניתן להביא דברים מירדן וממצרים, שם מאוחסן רוב הסיוע ההומניטרי.
רופאים ללא גבולות הכניסו ארבע משאיות מאז ה-27 במאי. חלק מזה היה רכישה מקומית כלשהי בישראל, אותה מיהרנו לבצע ברגע האחרון, כשזה היה אפשרי. יש לנו יותר מ-100 משאיות שמחכות, והן מכילות את כל התרופות, החומרים והציוד החיוניים שנחוצים לביצוע ניתוחים ולטיפול במחלות כרוניות. כארגון רפואי, אנו לא יכולים לפעול על בסיס מה שאנחנו צריכים השבוע. אנחנו זקוקים לאיזשהו תכנון מראש כדי שנוכל להסתגל לצרכים המתמשכים. היקף הצורך הוא מעבר למה שמוכר. מה שאנו רואים הוא כמעט חסר תקדים.

שאלה 329 יו"ר: רוהן, מהי הבנתך לגבי המצב בשטח בעזה כרגע? מאחר של MAP יש נוכחות גם בגדה המערבית, תוכל לספר לנו גם מה קורה שם? כדאי שיהיו לנו קצת ראיות בנושא. האם תוכל לדבר באופן כללי וגם ספציפית על מה שקרה בזמן האחרון ממש?

רוהן טלבוט: כן, כמובן. אולי אתחיל בגדה המערבית, כי חשוב שלא נשכח את המצב שם. MAP עובדת בגדה המערבית כבר יותר מ-30 שנה, ויש לנו צוות קבוע שם שמפעיל מגוון תוכניות ושותפויות בתחומי בריאות הנפש, בריאות נשים וילדים, זכויות אנשים עם מוגבלויות וכמובן, טיפול חירום ורפואה כללית. חברי פרלמנט רבים ביקרו במרפאות הניידות שלנו כחלק מהמשלחות שאנו מארחים. במהלך תקופת המתקפות ההרסניות על עזה, המצב בגדה המערבית היה גם כן חסר תקדים מבחינת רמת האלימות של הצבא הישראלי ואלימות המתנחלים שהופעלה נגד אוכלוסיות פלסטיניות. כמובן, הנפגעות הקשות ביותר הן הקהילות שאנו מחשיבים כחוד החנית של הכיבוש – קהילות בדואיות וקהילות רועים, למשל, בבקעת הירדן ובחברון, וכמו כן, וחשוב מכל, קהילות פליטים. ראינו את הריקון המוחלט של מחנה הפליטים ג'נין – מחנה פליטים שלם כעת ריק לחלוטין כתוצאה מהמתקפות הצבאיות של ישראל על המחנה הזה.

שאלה 330 יו"ר: מה היה גודל האוכלוסייה שם?

רוהן טלבוט: יותר מ-20,000 איש. הם כעת עקורים. אני חושב שיש יותר אנשים עקורים עכשיו מאזור מחנה הפליטים ג'נין וטול כרם –

אנה הלפורד: זה היה 40,000.

רוהן טלבוט: זה היה 40,000? בסדר. טול כרם וקהילות אחרות בצפון רוקנו למעשה באופן מוחלט. האוכלוסיות שלהם מפוזרות ואינן יכולות לחזור.

שאלה 331 יו"ר: כמה זמן אוכלוסייה זו מיושבת במחנות הפליטים הללו?

רוהאן טלבוט: במשך יותר מ-75 שנה. כשאנחנו מדברים על עזה, כדאי לזכור שאנחנו מדברים על אוכלוסייה שגם היא יותר מ-70% פליטים, ולכן עלינו לזכור ששורשי המצב מגיעים רחוק – יותר מ-70 שנה.
המצב בגדה המערבית נואש מאוד. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו לספק תמיכה, למשל, במתן טיפולי חירום, ובלהבטיח זמינות מקומית של טיפולים חיוניים, מכיוון שישראל מגבילה באופן חמור מאוד את התנועה גם ברחבי הגדה המערבית כולה. בעבר, היה ניתן להגיב עם סיוע בעת משבר או במצב עלייה באלימות ברחבי הגדה המערבית, אך כעת הבנו שאנו צריכים לאחסן אספקה באופן מקומי כדי שאנשים יוכלו להגיע אליה, כיוון שהתנועה והגישה ברחבי הגדה המערבית מוגבלת הרבה יותר. ראוי לציין, שמיד לאחר שהחלו בסוף השבוע ההתקפות על איראן ותגובתה של איראן, הגדה המערבית הוכנסה לסגר מוחלט: לא הותרה תנועה דרך אף מחסום. המרפאה הניידת שלנו לא יכלה להגיע לקהילות הזקוקות לרפואה וכן הלאה.

יו"ר: שוב, לציבור שאולי לא היה בגדה המערבית, אתה אומר שאין תנועה דרך מחסומים; כמה מחסומים יש כעת בגדה המערבית?
רוהאן טלבוט: יש יותר מ-350 מחסומים ונקודות ביקורת ברחבי הגדה המערבית. יש הסרה חלקית ומצומצמת של ההגבלות. מדובר לא רק ביכולת הגישה, אלא גם במהירות שבה אנשים יכולים להגיע, בפרט לטיפולי חירום או לטיפולי סרטן, מחלות כרוניות וכן הלאה. כל הדברים האלה מוגבלים באופן קיצוני, וזה משפיע באופן חמור ביותר על חייהם ובריאותם של האנשים שם.
אם נעבור לעזה, אני יכול להסכים לכל מה ששמעתם; עמיתינו בעזה חוו את אותה החוויה. יש לנו צוות קבוע של עמיתים הפועלים בשטח, והם מדברים על מה שקורה כעל התקופה האפלה והמפחידה ביותר במתקפות עד כה. בפרט, כאשר האינטרנט כבה לפני מספר ימים, היה פחד משמעותי מאוד בקרב עמיתינו לגבי מה שעתיד לבוא, וכמובן ההתקפות נמשכו. את צודקת כשאת מציינת שתשומת הלב התקשורתית דעכה, אך 50 עד 60 איש נהרגים בהפצצות מדי יום. אנו ממשיכים לראות אנשים שנהרגים בנקודות שלכאורה אמורות לשמש לחלוקת הסיוע, עליהן נדבר בהמשך, והמצב הוא קטסטרופלי לחלוטין.
כמובן שאני ואחרים כאן נוטים להתמקד בתחום הבריאות, אבל אני רק רוצה להדגיש שבתים, שירותי בריאות, מחנות פליטים, אוניברסיטאות, בתי ספר ואפילו האדמה שאנשים צריכים לעבד כדי לשרוד בעזה נמצאים תחת מתקפה – הכל. אין מטר מרובע אחד של שטח בעזה שבו האנשים בטוחים – שני מיליון אנשים, שכפי שאנה אמרה, דחוסים עכשיו ברצועת אדמה זעירה. מה שאנו עדים לו זה פירוק החברה והשמדת האוכלוסייה בעזה. הפחד שלי והפחד של עמיתיי בשטח הוא שבזמן שתשומת הלב מתחילה לדעוך בגלל הסכסוך בין ישראל לאיראן, המצב הזה לא ייפסק. ואנשים חוששים שהם, עמיתיהם, חבריהם ומשפחותיהם ימותו בחושך.

שׁאלה 333 יו"ר: כן – אני מבינה אותך. שיינה, אנחנו מקבלים תמונה די ברורה, ויהיו לנו הרבה שאלות, אבל אם יש משהו שאת חושבת שיועיל להוסיף, האם תוכלי לדבר באופן כללי על מצב עזה והגדה המערבית, וכפי שאמרתי, בפרט על מה שקורה כרגע?

שיינה לואו: מבחינת עזה, דבר אחד שאני באמת רוצה להדגיש הוא משבר המחסה המתמשך. 665,000 פלסטינים נעקרו מאז ה-18 במרץ, כאשר ישראל הפרה את הפסקת האש. רבים מאותם אנשים נאלצו לברוח רק עם מה שיכלו לשאת בידיהם. בעוד שהצלחנו במאמץ גדול של מתן סיוע חירום למחסה במהלך הפסקת האש, רוב העבודה הזו נמחקה כעת, שכן אנשים נאלצו להימלט ולהשאיר מאחור את חומרי המחסה שקיבלו. רבים מהאנשים האלה חוו עקירות מרובות במהלך 20 החודשים האחרונים.
בעוד שישראל אפשרה טפטוף של קמח, חומרי תזונה ותרופות דרך ערוצים מסורתיים מאז סוף מאי, לא הותרה כניסתם של חומרי מחסה לעזה מאז שהמצור הודק והפך למצור מוחלט ב–2 במרץ.

משמעות הדבר היא שיותר מ-1.1 מיליון פלסטינים בעזה – ואנו מאמינים שזוהי הערכה נמוכה מאוד – זקוקים לסיוע במחסה. אזלו לנו האוהלים. לכל השותפים במאמץ המקלט אזלו האוהלים באמצע אפריל. רק שתדעו, שלמועצה הנורווגית לפליטים NRC לבדה יש חומרי מקלט בשווי קרוב ל-900,000 ליש"ט, שנתרמו על ידי הממשלה הבריטית ואלה ממתינים בירדן ובמצרים עד שיותר להכניס אותם לעזה. זה יכול היה להיות סיוע מציל חיים לעשרות אלפי אנשים. זה כולל 2,700 אוהלים, שהם חיוניים, במיוחד כשהשמש מתחממת ואנשים נחשפים לחום וללחות הקיצוניים שעזה ידועה בהם בקיץ.

שאלה 334 יו"ר: האם אוכל לעצור אותך כאן? הישראלים מתנגדים לאוהלים האלה בגלל – ובכן, שמענו, אבל האם תוכל פשוט להעלות את זה לפרוטוקול? אני מדברת על עמודי האוהל והצבעים וכן הלאה.

שיינה לואו: ישראל הטילה הגבלות שרירותיות על אוהלים ועל מה שאנחנו רשאים להכניס. אני מאמינה שהאוהלים האלה היו מקבלים אישור מראש אילו ישראל הייתה מותירה את הזרמת הסיוע בשלב זה. אלה אוהלים שהיו מורשים לכניסה לפני ה-2 במרץ, כאשר הוטל המצור. אבל מאז ה-2 במרץ כמעט שום דבר לא נכנס לעזה דרך הערוצים ההומניטריים המסורתיים.
במשך 20 החודשים הללו, ראינו הגבלות שרירותיות וסירובים לכניסה של לא רק ציוד מחסה, אלא של כל מיני ציודים. במהלך הפסקת האש, היו לנו משאיות עמוסות בחומרי לימוד שכניסתם לעזה נמנעה, בעוד שלילדים בעזה כבר 20 חודשים אין גישה לחינוך מסודר. קולגה שלי אמרה לי רק בשבוע שעבר שבתה בת השבע עדיין לא יודעת לקרוא כי אין לה בית ספר. ההשלכות של זה תהיינה ארוכות טווח בהרבה מההרס. אלה נסיגות דוריות שיחזירו את הפלסטינים למקום שאני לא חושבת שמישהו מאיתנו יכול היה לדמיין. רבים מכם אולי יודעים שלפלסטינים יש את אחד משיעורי האוריינות הגבוהים ביותר; הם בעלי הישגים אקדמיים גבוהים במיוחד, מוכשרים ומיומנים להפליא. אנו עדים לדור שהולך לאיבוד בגלל מניעת גישה לחינוך ולצרכים בסיסיים: מזון, מחסה, מים.
בנוסף לעבודה שאנו עושים בתחום המחסה, NRC גם מספק מי שתייה נקיים לעשרות אלפי פלסטינים מדי יום. אך גם זה נמצא בסיכון עקב המחסור בדלק, שעליו דיברו העדים האחרים. המחסור בדלק משפיע, וימשיך להשפיע באופן עצום על המאמץ ההומניטרי, לא רק מבחינת גישה לטלקומוניקציה, אלא גם מבחינת הפעלת תשתיות בסיסיות, הפעלת מאפיות ובתי חולים, וכן הלאה.
מאז ה-18 במרץ, כאשר ישראל הפרה את הפסקת האש, העבודה שאנו מצליחים לעשות מוגבלת מאוד מכיוון שאיננו יכולים להבטיח את שלומם של חברי הצוות שלנו כשהם נעים ברחבי עזה. רוב הצוות שלנו מוגבל למשרדים או לבתיהם ונאלץ לעשות את עבודתו מרחוק. אנחנו יכולים לעשות חלק מהעבודה שלנו באמצעות השירותים הרכים שאנחנו מספקים, כמו סיוע משפטי, שימור הקשר עם מרכזי הלימוד הארעיים ועם הורים, ומתן תמיכה פסיכו-סוציאלית להורים וגם למורים. אבל אנחנו מוגבלים מאוד במה שאנחנו יכולים לעשות כי פשוט לא בטוח לעובדים הומניטריים לנוע בזמן שמערכת ההתרעה, שפעלה לפני הפסקת האש, גם אם לא הכי טוב, לא הופעלה מחדש. האפשרות של הצוות שלנו לנוע בעזה מאוד מוגבלת.

אם יורשה לי לדבר בקצרה על הגדה המערבית – גם אנחנו מודאגים ממצבן של קהילות פגיעות, כמו הבדואים וקהילות הרועים שעליהן דיבר רוהאן. כמה מחברי הוועדה הזו ביקרו בקהילות אלה בסוף פברואר עם NRC וכמה משותפינו, כדי לראות קהילות שנתמכות על ידי הממשלה הבריטית ואחרים בניסיון למנוע את עקירתן בכפייה. אבל במהלך החודשים האחרונים, ראינו אלימות מתנחלים והרס מתמשך. שיעור ההרס בגדה המערבית השנה הוא ללא ספק הגבוה ביותר שראינו אי פעם. וזה לא כולל את מאות הבתים שנהרסו במחנות הפליטים בצפון הגדה המערבית, משום שלאו"ם פשוט אין גישה למחנות הפליטים הללו, ואין אפשרות לתעד את הריסת הבתים שם. אבל העקירה שראינו בגדה המערבית היא חסרת תקדים מאז 1967.
אנו מודאגים במיוחד, שככל שתשומת הלב מופנית לאיראן ולישראל, שלא רק שעזה תישכח, אלא גם הקהילות הפגיעות הללו בגדה המערבית יישכחו. במהלך סוף השבוע, כבר ראינו וקיבלנו דיווחים על התקפות מתנחלים נגד רבות מהקהילות הללו. אנו יודעים שאלה פעולות שיובילו לעקירה כפויה של פלסטינים.
בעקבות ה-7 באוקטובר, ראינו את המתנחלים הישראלים משתוללים ברחבי הגדה המערבית, עם קהילות שהותקפו, קהילות שנעקרו וקהילות רבות שפשוט נמחקו מהמפה. כל עוד שזה נמשך, אנו צופים בהיעלמותה של הגדה המערבית בזמן שההתנחלויות הישראליות ממשיכות לגדול. רק לפני שבועיים, הוקם ממש בסמוך לקהילת מוּגַ'יֶיר אַ-דִיר מאחז התנחלות ישראלי בלתי חוקי. עקב ההטרדות והאלימות שחוותה הקהילה, כל הקהילה נעקרה בכוח. רק כמה ימים לאחר מכן, ראינו שמתנחלים הקימו מאחז נוסף ליד ראס עין אל-עוג'ה בצפון בקעת הירדן. זוהי קהילה שחברי הוועדה ביקרו בה בסוף פברואר. אנו יודעים שהמאחז הזה הוקם כאמצעי להפעלת לחץ נוסף וכדי לאלץ את האוכלוסייה להימלט.
בעוד שאנו יודעים שוועידת שתי המדינות שתוכננה לשבוע זה נדחתה, חשוב שהמדינות שלכאורה תומכות בפתרון שתי המדינות, יבטיחו שתישאר אדמה לפלסטינים כדי שתהיה להם מדינה. איננו יכולים להסיט את עינינו כל עוד נמשך הלחץ המתמשך הזה על פלסטינים לעקור מביתם. בין אם מדובר בפלסטינים שנעקרים שוב ושוב בעזה – נדחקים ממקום למקום ומונעים מהם צרכי חיים בסיסיים – או בקהילות הפלסטיניות בגדה המערבית, במחנות הפליטים ובקהילות הבדואים והרועים באזור C, עלינו להבטיח את הגנתן של קהילות אלה, ואנחנו צריכים יותר ממילים כדי להגן עליהן.

יו"ר: יש לנו מספר שאלות, ואני רוצה שנגיע לכמה שיותר מהן בזמן העומד לרשותנו. תודה רבה לכם על התשובות האינפורמטיביות והרהוטות שלכם. בזמן שנותר לנו עבור השאלות האחרות, יכול להיות שלא כל אחד מכם יוכל לענות על כולן, אבל ננסה להספיק להגיע לכמה שיותר.

שאלה 335 פיל בריקל: ד"ר חאג'-חסן, בנוסף לעדותך על היקף הרס המתקנים הרפואיים בעזה, קראתי הבוקר שהאו"ם מדווח כי יותר מ-2,700 ילדים מתחת לגיל חמש אובחנו עם תת תזונה חריפה בחודש מאי בלבד. איזו השפעה יש להרס בעזה על ילדים באופן ספציפי? ואהיה אסיר תודה אם תוכלי לדבר גם על הגדה המערבית.

ד"ר חאג'-חסן: למרות שלימדתי בגדה המערבית בעבר, ההתנסות האישית שלי בשנה וחצי האחרונות הייתה בעזה. אז אולי אחד העדים האחרים יהיה מוסמך יותר ממני לדבר על ילדים בגדה המערבית. במהלך 19 החודשים האחרונים, ילדים ברצועת עזה נהרגו ונפגעו בקצב חסר תקדים מדי יום ביומו. אני בטוחה שרבים מכם שמעו על זה. המצב הזה הביא לכך שמספר הילדים קטועי הגפיים בעזה הוא הכי גבוה בהיסטוריה המוכרת לנו. זה לא מפתיע שארגונים הפועלים להגנה על ילדים, כמו יוניס"ף, תיארו את עזה כמקום המסוכן ביותר להיות ילד, וגם כבית קברות לאלפי ילדים. אחרים תיארו זאת כמלחמה בילדים.
אולי הדרך הטובה ביותר להמחיש את המצב היא לתת לכם תיאור של איך נראה ביקור ביחידת לטיפול נמרץ שבה עבדתי. בשבוע האחרון לשהותי שם, במיטה מספר 1 הייתה לנו תינוקת בת 12 חודשים שהגיעה מוקדם בבוקר ב-18 במרץ עם פגיעות מרובות במעיים ופגיעה בחזה. היא הייתה מחוברת להנשמה. כשהורדנו אותה ממכונת ההנשמה, היא שרדה. היא המשיכה לבכות, "אמא, אמא, אמא". אמה נהרגה באותה התקפה שפצע אנושות את הבת.
במיטה לידה, היה לנו תינוק בן כמה חודשים שהמתין במשך שבועות לפינוי רפואי. כידוע לכם, פינויים רפואיים נעצרו כמעט לחלוטין. יש רק טפטוף קטן של ילדים שמצליחים לעזוב בתמיכתן של ממשלות מסוימות. ללא פינוי וטיפול אבחוני ורפואי מתאים, הוא כנראה ימות גם כן – אם הוא לא מת עדיין.
במיטה 3 היה לנו את שאם, שהייתה בת חמש או שש. היו לה פציעות במעיים, בכבד, בסרעפת ובטחול – הם נאלצו להוציא את הטחול שלה. רסיסים נכנסו בצד אחד של המוח ויצאו מהצד השני, מה שגרם לה לשבץ בצד אחד של הגוף. אמה ואביה של שאם גם כן נפגעו. כשאמה סוף סוף הגיעה לבקר אותה ביחידה לטיפול נמרץ, היא אמרה, "בבקשה תגידו לי את האמת. איבדתי את כל בנותיי האחרות באותה התקפה, ואני רוצה לדעת אם שאם תשרוד."
במיטה ליד שאם היה יוסף, שהיה בן חמש או שש. היו לו פציעות מרובות ברגליו, כולל קרע של אחד העורקים העיקריים. הוא כמעט דימם למוות. הוא נזקק פעמיים לעיסוי חזה (החייאה) בחדר הניתוח. בסופו של דבר, הוא שרד – לפחות עד שעזבתי – אבל המנתחים לא חשבו שיוכלו להציל את הגפיים התחתונות.
רק למען ההקשר, ובהמשך למה שאמרה שיינה, הרבה מהמומחיות וההשכלה היוו מטרה של המערכה הצבאית הזו, כך שרבים מהמומחים בעזה נהרגו. מבין שני המנתחים בעזה שהתמחו באורתופדיה מורכבת, אחד עונה למוות והשני נמצא בכלא ישראלי. בהתחשב בסוג המומחיות הדרושה כדי לטפל בילדים כמו יוסף – לא צריך רק את המקום, צריך גם את המומחים. לדוגמה, הייתי אמורה להגיעה עם מנתחת אורתופדית ילדים מבריטניה, שהייתה בעזה רק שנה קודם לכן דרך אותו ארגון לא ממשלתי. היא לא קיבלה אישור להיכנס איתי, וכך גם מנתח אורתופדיה מורכבת אחר מכווית, שהיה אמור להגיע עם אותו הצוות. אז אני לא יודעת אם הצליחו לשמר את רגליו של יוסף. אני יכולה להמשיך עוד ועוד, מיטה אחר מיטה.
במיטה שלידו היה ילד שחשבנו שיש לו סיסטיק פיברוזיס, אבל לא יכולנו לוודא את זה. הוא היה חולה מאוד בעודו מחובר למכונת הנשמה. במצב רגיל, הוא היה מטופל בבית החולים רנטיסי, שם טיפלו במעל 100 מקרים של סיסטיק פיברוזיס בילדים בעזה. אבל, כפי שציינתי, רנטיסי נכבש והיה כבוש על ידי הצבא הישראלי, ורק עכשיו הפלסטינים החלו לבנות מחדש עד כמה שאפשר חלקים של בית החולים, ולספק חלק מהשירותים שם. מומחה החזה שפגשתי בעזה אמר לי שמתוך למעלה מ-100 מקרים של ילדים עם סיסטיק פיברוזיס, עד כה הם הצליחו לאתר רק 10. היינו צריכים להביא איתנו את אחת התרופות החיוניות לילדים עם סיסטיק פיברוזיס, כי לא נשאר יותר מהתרופה הזו בעזה. כמו כן, בהמשך למה שאמרה שיינה, ולמה שרוהאן ואנה אמרו קודם, מאוד קשה להשיג אספקה בעזה. ההגבלות הן אקראיות ולעתים מאוד מוזרות. לעתים קרובות מחרימים את התרופות שעובדי שירותי בריאות מביאים איתם כשהם נכנסים לעזה. קשה מאוד לעשות את העבודה שלך כשאין לך את הכלים והתרופות הבסיסיות שצריך כדי לטפל באוכלוסייה הזו. אני נותנת לכם כדוגמה את ארבעת או חמשת המיטות הראשונות ביחידה לטיפול נמרץ, איך שהן היו כשעזבתי, כדי לצייר תמונה של מה שילדים חווים. הילד האחרון, זה שכנראה היה לו סיסטיק פיברוזיס, היה בן שמונה, שקל 18 ק"ג, היה חלש מאוד וסבל מתת תזונה קשה. זה היה במרץ, ועכשיו אנחנו מספר חודשים מאוחר יותר ובמצור מוחלט על רצועת עזה. ישנם ילדים שמתים מתת תזונה, וכפי שציינת, מספר ארגונים מודאגים מאוד משיעורי התת תזונה בקרב ילדים ברצועת עזה. בנוסף לכך שאין לילדים גישה לטיפולים נחוצים של מומחים פדיאטריים, אין להם גישה לתזונה ולמחסה שהם צריכים. כל דבר חיוני להגנה על וטיפול בילדים נמצא תחת התקפה, כולל למעלה מ-90% מבתי הספר וכל האוניברסיטאות בעזה. איזה עתיד אנו מותירים לילדים האלה? בתי הספר לרפואה בעזה היו יכולים לייצר את הדור הבא של הרופאים, אבל כל כך הרבה רופאים שהשקיעו 10 או 20 שנה בלימודים ובהכשרה שלהם נהרגו עכשיו בין רגע. המציאות עבור ילדים קודרת מאוד: הם פצועים, פגועים, מיותמים ומורעבים. אני רוצה להפציר בכם, כי כשהייתי בעזה בשנה שעברה, אני זוכרת שהייתי במחלקת חירום והיו סביבי ילדים ששכבו על הרצפה באזור הצהוב, כי אזור המיון האדום, שבו אנחנו אמורים לטפל בחולים קריטיים, היה לגמרי מלא. היו לנו חולים על הרצפה בכל מקום. הילדים האלה היו מונחים על הרצפה, רפויים וחסרי חיים, והיינו מכריזים עליהם כמתים מיד. אלו שלא הוכרזו כמתים – התחרו על אחת ממיטות טיפול הנמרץ הבודדות שהיו זמינות בבית החולים, שלא הייתה בו יחידת טיפול נמרץ ילדים, ושיחידת הטיפול הנמרץ למבוגרים הייתה מלאה כמעט לחלוטין בילדים פצועים ופגועים. זה היה בשנה שעברה. אני זוכרת שחשבתי לעצמי, "וואו. זה בטח הכי גרוע שיכול להיות. משהו הולך להשתנות. עוד חודשיים תתקבל פסיקת בית הדין הבינלאומי לצדק על סבירות לרצח עם, ויכריזו על צעדי ביניים. משהו ישתנה" – וזה לא קרה. זוהי מציאות מפחידה כשמסתכלים שנה אחורה, ורואים עד כמה הפשעים הנוראיים ביותר עדיין מתבצעים מול עינינו. לדעת שאלין, אחייניתו בת שבעת החודשים של אחד מעמיתיי, שהיא כעת הניצולה היחידה מכל משפחתה, הובאה ליחידה לטיפול נמרץ עם ריסים שרופים, שיער שרוף ועור שמדיף ריח של כלי הנשק שסופקו על ידי מדינות המערב, כולל בריטניה. ולדעת שאחרי שנה של מה שחשבתי שזה הגרוע ביותר שיכול להיות, זה רק החמיר. אני יודעת שאנחנו אמורים לקצר בתשובות שלנו, אז אציין רק נקודה אחת אחרונה. בעשרת הימים האחרונים שהייתי בעזה, כשישראל הפרה את הסכם הפסקת האש, באותה תקופה יוניסף (UNISEF) דיווח שהם הורגים ופוגעים בכ-100 ילדים בכל יום – אז ניסיתי לטפל בנפגעים האלה ביחידה לטיפול נמרץ. בינתיים, באותה תקופה, הצבא הישראלי הפגיז צוות של האו"ם, הרג ופצע חברים בצוות. באותם 10 ימים, הם הפציצו את משרדי ה ICRC (הצלב האדום) והפגיזו ישירות את בית החולים שלנו, בזמן שהיינו בו, באמצעות תקיפת רחפנים, כפי שציינתי קודם לכן. הם הרסו את בית החולים היחיד ברצועת עזה שהתמחה בסרטן. הם הרגו עיתונאים פלסטינים רבים, בעוד שעיתונאים בינלאומיים
עדיין אינם מורשים להיכנס לרצועת עזה. אולי אתם זוכרים את המקרה הזה, כי מבין הזוועות הרבות זהו אחד המקרים הבודדים שזכה לתשומת לב תקשורתית עולמית – הם גם הוציאו להורג מטווח קרוב, 15 עובדי חילוץ שניסו נואשות לחלץ את הפצועים ברפיח, ולאחר מכן קברו אותם בקבר אחים יחד עם כלי הרכב שלהם. וזה שנה אחרי שחשבתי שהדברים לא יכולים להיות גרועים יותר. זה 14 חודשים אחרי פסיקת בית הדין הבינלאומי לצדק בנושא הסבירות לרצח עם.

שאלה 336 אלקס בלינגר: אני רוצה לשאול לגבי המנגנון ההומניטרי החדש –
הקרן ההומניטרית לעזה – שהוקם בעזה לאחר המצור. שמענו ביקורות רבות על המצב, במיוחד על המרחקים הארוכים שתושבי עזה נדרשים ללכת כדי להגיע למקום, וגם ראינו בימים האחרונים את המקרים הרבים שבהם אזרחים נהרגו בזמן שעמדו בתור למזון. חשבתי שיהיה מועיל מאוד לוועדה לשמוע ישירות מהי ההשפעה של מנגנון חדש זה על האנשים שאתם עובדים איתם בעזה. אנה, אולי נוכל להתחיל עם רופאים ללא גבולות.

אנה הלפורד: קשה להפריז בחשיבות העובדה שזהו לא מיזם הומניטרי וגם לא מנגנון. זהו בעצם כאוס קטלני. לפני הקמתו של מה שמכנים מנגנון זה, וכל עוד היה מזון – זאת גם נקודה חשובה – היו אולי 400 עד 500 נקודות ברמת הקהילה שבהן אנשים יכלו להשיג מזון. היו מטבחים שסיפקו ארוחות חמות ומאפיות. רובן נתמכו על ידי מאמצים בינלאומיים ב-19 החודשים האחרונים. כעת יש ארבעה – כלומר, ארבעה מקומות שבהם ניתן להשיג אוכל, וכמות המזון הניתנת בהם בכל יום היא שרירותית במידה רבה.
כדי להגיע למקומות האלה, אנשים נאלצים לעבור דרך אזורים שבהם מתקיימות פעולות צבאיות, שמופעלות קרוב מאוד להיכן שהאנשים מחכים בתור או, פשוטו כמשמעו, ממש מעליהם. רוב מסדרונות המעבר נבנו באמצעות סוללות – אתה הולך במורד החתך, ואתה לא יכול לראות מה יש מעבר לסוללה מכל צד. אחר כך יש כניסה, ושם יש גדרות, ואז האנשים צריכים לחכות – למה, אנחנו לא לגמרי יודעים – כדי לקבל אוכל. את האוכל לפעמים מחלקים פשוט על ידי זריקת קופסאות לקהל האנשים. אני בטוחה שלעמיתיי כאן יש ניסיון בפועל בחלוקת מזון. אני בהחלט עשיתי את זה, ולא עושים את זה כך. זאת לא הדרך להבטיח שאנשים יקבלו את מה שהם צריכים כדי לשרוד.
באשר למה שמחלקים שם, אלו הן רק מנות יבשות. אין מים נקיים. אין דלק לבישול. גז לבישול לא נכנס לעזה מאז ה-2 במרץ. אנשים מבשלים על חתיכות עץ שבורות, פלסטיק שמצאו בפסולת, או קופסאות קרטון שהתגלגלו. הם משתמשים בנפט, שגורם למספר רב של כוויות, אותן אנו רואים ביחידת הכוויות שלנו. אין שום דבר הומניטרי במערכת הזו.
הזכרתי קודם את בית חולים השדה של הצלב האדום הבינלאומי ברפיח. הם מתפעלים בית חולים כירורגי עם 65 מיטות. מאז פתיחת המנגנון כביכול הזה, היו להם יותר נפגעים מסך כל החולים שהיו להם מאז תחילת המלחמה ופתיחתו של בית החולים. אי אפשר לקרוא לזה מנגנון, כאשר זה חושף אנשים באופן כל כך שיטתי לרמת סיכון גבוה של פגיעה קטלנית. זה מביש. הדבר הגרוע ביותר בקשר לזה הוא שהסיבה שניתנה למצב היא לכאורה למנוע חריגות וגניבה של סיוע הומניטרי על ידי חמאס או על ידי כוחות של בעלי בריתם.
בנושא זה, אני יכולה לדבר בשם רופאים ללא גבולות. מעולם לא איבדנו אספקה באופן שיטתי. זה בלתי אפשרי בכל סביבה שהיא להימנע מכמות מסוימת של גניבה – אני לא הולכת להעמיד פנים אחרת – אבל לא ראינו בשום מקום גניבה או הסטה של המוצרים שלנו כמו זו שמשמשת כתירוץ למצב. אני רוצה גם לציין שישראל מעולם לא הציגה שום ראיה להסטה כזו. זהו איש קש. זוהי עמדה שקרית וצינית שנועדה לערער מערכת הומניטרית שתפקדה היטב.
הבעיה הגדולה ביותר שלנו לאורך כל המלחמה הזו לא הייתה בחלוקת האספקה שלנו לאחר שהגיעה לעזה. הבעיה שלנו הייתה הכנסת ציוד ואספקה לעזה בגלל הכללים השרירותיים וההגבלות שהוטלו באופן שיטתי. אני אקצר, אבל בשבוע האחרון נדחתה בקשתנו להכניס ציוד רנטגן. יש הגבלה על כמות ציוד סטריליזציה שמרשים להכניס. מותר לנו להכניס לא יותר מ 35 ליטר. אנחנו מפעילים בתי חולים לטראומה!
במהלך המלחמה, יש רשימה של פריטים שמכונים דו-שימושיים. אלו פריטים שנחשבים על ידי הרשויות הישראליות כנכסים שיכולים להועיל לאויב. במהלך 19 החודשים האחרונים, רשימה זו כללה חמורים, נייר, וגם דברים כמו מוטות אוהל, שאליהם התייחסה שיינה, ציוד רפואי, וחלקים לגנרטורים ועוד דברים כאלה. זוהי רמת ההגבלות שאנו מתמודדים איתה. הבעיה אינה ברגע שאנחנו נכנסים לעזה. הבעיה היא מלכתחילה להכניס דברים לעזה.

שאלה 337 ריצ'רד פורד: אני רוצה לשאול על ההתקפות של צה"ל על בתי חולים. רוהאן, אני תוהה אם אוכל להפנות את השאלה הזו אליך. זה קשור לחוק ההומניטרי הבינלאומי ולמעמד המוגן של בתי חולים. כפי שאתה אתה יודע, על פי החוק ההומניטרי הבינלאומי, בית חולים מאבד את מעמדו המוגן אם מתבצעות ממנו מה שנקרא "פעולות המזיקות לאויב". בוודאי שמעת שצה"ל משתמש בזה כבסיס לכך שהם תוקפים בתי חולים. האם נתקלת בעדויות כלשהן לכך שלוחמים מקבלים מחסה בבתי חולים או שמבצעים צבאיים מתנהלים מתוך בתי חולים?

רוהאן טלבוט: תודה על השאלה הזו, זוהי שאלה חשובה. כמובן הייתי מפנה אותה גם לעמיתי שהיו בתוך בתי החולים. לגבי צוותי רפואת חירום ששלחנו לעזה, איננו מודעים, בוודאי שלא ברמה שישראל טענה או בכל רמה אחרת, לאף מקרה של פעילות חמושים בתוך בתי החולים הללו. יש עדויות עקביות מצוותי רפואת חירום – שלנו ורבים אחרים בשטח – שהם לא היו עדים לפעילות מסוג זה. כמו כן, ישראל לא סיפקה ראיות קונקרטיות לרבות מטענותיה נגד בתי החולים. כמובן, נערכו חקירות רבות על ידי מקורות ידיעות עצמאיים, ארגוני זכויות אדם ואחרים שמצאו את טענותיה של ישראל מטעות.
אתן לכם כמה דוגמאות. בנובמבר 2023, Human Rights Watch, שבחן כמה מהטענות הישראליות, סיכם: "למרות טענות הצבא הישראלי ב-5 בנובמבר 2023, לגבי 'השימוש הציני של חמאס בבתי חולים', שום ראיה שהוצגה לא יכולה להצדיק שלילת מעמדם המוגן של בתי חולים ואמבולנסים תחת המשפט ההומניטארי הבינלאומי." קפיצה קדימה ל-11 בדצמבר 2024. הגרדיאן ציטט את תובע בית הדין הפלילי הבינלאומי, אנדרו קיילי, התובע הצבאי הראשי לשעבר של בריטניה, שאמר שההאשמות הישראליות על פעילות צבאית בבתי חולים היו “מוגזמות ביותר, ועלינו להיות מסוגלים להדגים בבירור מהי רמת הנוכחות הצבאית, אם בכלל, בבתי החולים האלה, כי אני חושב שהוטעינו בנושא זה בתקשורת."
לא מזמן, ב-15 במאי, סקיי ניוז חקרה את ההאשמות נגד בית החולים האירופי בעזה – ואשמח מאוד לשתף אתכם את חקירתם – עליה דיברה ד"ר חאג'-חסן קודם. חקירתם מצאה כי הבסיס לטענותיה של ישראל היה שקרי לחלוטין.

בנוסף לסוגיית המעמד המוגן, תחת המשפט הבינלאומי, פעולותיה של ישראל כפופות לחובות ההבחנה, המידתיות והזהירות בהתקפה. כפי ששמעתם, מערכת הבריאות בעזה פורקה באופן שיטתי מרפאה אחר מרפאה, בית חולים אחר בית חולים. אופן הריסתה מאפשר רק להסיק שזה נעשה באופן מכוון, כחלק מחיסול אמצעי ההישרדות הבסיסיים של האוכלוסייה.
לגבי בתי החולים שהוצאו משירות, כאשר פלסטינים ואחרים יכולים לחזור אליהם, מה הם מוצאים? הם מוצאים ציוד שנורה ונהרס. הם מוצאים אזורי שירות ומתקנים שנשרפו על ידי החיילים שהשתמשו בבית החולים הזה כמרכז פיקוד ובקרה. הם מוצאים עדי ראייה שהיו עדים להוצאות להורג בשטח. במקרים של בית החולים שיפא ובית החולים נאצר, הם מוצאים קברי אחים של חולים, רופאים ואחרים – אנשים שנקברו בקברי אחים כאשר הצבא הישראלי נסוג.
אלה האשמות חמורות מאוד. אנו מתייחסים אליהן ברצינות, אך שימו לב לכך שישראל לא התירה לאף אחד מה ICC (בית הדין הפלילי הבינלאומי), חוקרי זכויות אדם עצמאיים, או עיתונאים בינלאומיים להיכנס ולאמת את טענותיהם.

עליי להדגיש ש- MAP מתעדת התקפות על שירותי הבריאות הפלסטיניים כבר יותר 10 שנים, עוד מההתקפות בשנים 2008 – 2009, 2012 ו-2014. במהלך תקופה זו, היו 147 מקרים של נזק והרס של בתי חולים ומרפאות, ו-145 עובדי בריאות שנפצעו או נהרגו. בצעדת השיבה הגדולה של 2018, 845 עובדי בריאות נפצעו. איש מעולם לא נתן דין וחשבון על אף אחת מההתקפות על שירותי הבריאות הפלסטיניים במהלך התקופה הזו, שעליהן אנחנו יודעים – לא חייל אחד, לא מפקד אחד. עליי להתייחס – אשמח מאוד לשתף זאת עם הוועדה – לוועדת החקירה העצמאית של האו"ם, אשר הגיעה למסקנה באוקטובר 2024 כי ישראל "הרגה, פגעה, עצרה, עיכבה, התעללה ועינתה במכוון אנשי צוותים רפואיים ותקפה כלי רכב ומתקנים רפואיים, כחלק ממדיניות מתואמת להרוס את מערכת הבריאות בעזה. ועדת החקירה הגיעה למסקנה שבכך, כוחות ישראל ביצעו "פשעי מלחמה… ואת הפשע נגד האנושות של השמדה".

שאלה 338 ריצ'רד פורד: האם ייתכן שעובדי שירותי הבריאות מהווים מטרות עקיפות ולא ישירות? האם ייתכן שהם, ואני שונא את הביטוי הזה – מהווים נזק משני במתקפה על לוחמים חולים או פצועים שכבר אינם משתתפים בלחימה?

רוהאן טלבוט: אין שום אמינות לטענה שישראל מנסה באופן משמעותי ופועלת בתום לב בכל הנוגע לחובותיה במסגרת המשפט ההומניטרי הבין לאומי (IHL). הטענה הזו לא יכולה בשום אופן להיחשב לאמינה אם לוקחים בחשבון את העובדה שיותר ממחצית מבתי החולים בעזה מושבתים לחלוטין, ושאר בתי החולים מתפקדים רק באופן חלקי. צבא שפועל בתום לב ביחס למשפט ההומניטרי הבינלאומי לא ישרוף בית חולים, לא יפוצץ לחלוטין את בית החולים על שם ידידות טורקיה-פלסטין – בית החולים לסרטן היחיד בעזה. כפי שד"ר חאג'-חסן סיפרה קודם, צבא כזה לא היה מסלק את הצוות מיחידת טיפול נמרץ אל-נאסר בעיר עזה ומונע טיפול מתינוקות פלסטינים ששכבו במיטות. אי אפשר להגיע למסקנה שזה נעשה בתום לב, לא בהקשר של כל מה שאנחנו רואים. יש לי מולי רשימה, שאני אשמח לשתף, של כל התקפה וכל צו עקירה נגד בתי חולים מאז סיום הפסקת האש.
אבחר לדוגמה רק שבוע אחד במאי: ב 15 וב-19 במאי, בית החולים אל-עוודה בצפון עזה ניזוק מתקיפות אוויריות; 16 ו-18 במאי, בית החולים האינדונזי בצפון עזה ספג תקיפות ישראליות חוזרות ונשנות ונגרם לו נזק מבני; במקביל, ב 17 ו-19 במאי, בית החולים אל-אקצא בדיר אל-בלח ניזוק ישירות כאשר תקיפה ישראלית פגעה באזור בו הוא נמצא; למחרת, בית חולים השדה הירדני בחאן יונס, ואז למחרת בית החולים כמאל עדואן בצפון עזה, המתחם הרפואי נאצר, וכן הלאה – זה שבוע אחד. אני חושב שזה לא אמין כשטוענים שאלו הן פגיעות עקיפות. אלו מתקפות ממוקדות. זה אותו הדבר כמו למנוע מאנשים את האמצעים שהם צריכים כדי לשרוד – את המזון שלהם, את החינוך שלהם, ואת המחסה שלהם.
אנחנו צריכים להבין את המדיניות בקונטקסט הכללי, ואנחנו צריכים לקבל את אמינותן של המסקנות שהוצגו על ידי אמנסטי אינטרנשיונל, Human Rights Watch, מומחים עצמאיים של האו"ם, ורוב החוקרים ברחבי העולם המתמקדים בנושאים כמו פשעי זוועה ורצח עם, שזה מה שישראל עושה.

אנה הלפורד: יו"ר, האם אוכל להוסיף?

יו"ר: בקצרה – כי עדיין יש לנו עוד ארבע או חמש שאלות ונותרו לנו רק 20 דקות בערך.

אנה הלפורד: אדבר על מספר התקריות שקשורות ישירות לרופאים ללא גבולות. במהלך המלחמה הזו, אנחנו – צוות רופאים ללא גבולות ומטופלים – נאלצנו לעזוב לפחות 18 מבנים רפואיים שונים בגלל איומים, הרס או קרבה של פעולות איבה קרקעיות, ומבני הבריאות הללו נהרסו. סבלנו מ-50 תקריות אלימות נגדינו. אלה כוללות תקיפות אוויריות נגד בתי חולים שבהם נכחנו פיזית באותו זמן; הפגזות טנקים על מרפאות בהן נכחנו פיזית באותו זמן; ירי פגזי טנקים על מקלטים עבור הצוותים שלנו, שהוגדרו כמחוץ לסכסוך, בהם נהרגו אנשי צוות שלנו; מתקפות בתוך מרכזים רפואיים; וירי על שיירות. איבדנו 11 מעמיתינו במהלך המלחמה הזו. ובכל זאת, היינו ברי מזל באופן יחסי, ואני משתמשת במילה הזו בכובד הראש הראוי.

יו"ר: אני מבינה מדוע רצית למסור את העדות הזו. תודה.

ד"ר חאג'-חסן: הייתי רוצה להוסיף משפט אחד על הפגיעה בעובדי שירותי בריאות. מאות נעצרו על ידי הצבא הישראלי, עם דיווחים על עינויים במעצר. כששאלתי אותם, לאחר שחרורם, מדוע נעצרו, הם אמרו שקראו להם: "אתה, זה שבבגדי חדר ניתוח, בואו לכאן", או "אתה, זה בחלוק הלבן, בואו לכאן", כך שהם מאמינים שהיו למטרה באופן ספציפי בגלל המקצוע שלהם.

שאלה 339 בלייר מקדוגל: שיינה, ממשלת בריטניה מצמצמת כעת את תקציב הסיוע שלה, אך היא אמרה שהיא רוצה להגן באופן ספציפי על הסיוע ההומניטרי לעזה ולגדה המערבית. מה את צופה לגבי איך שייראה הסיוע ההומניטרי הבריטי בשנה הקרובה? מה היית רוצה לראות את ממשלת בריטניה עושה יותר כדי להבטיח שהסיוע יגיע?

שיינה לואו: ראשית, כמובן שיש צורך במימון, ונכון לאמצע יוני, רק 16% מפניות הבזק של האו"ם מומן, בעוד שמגזרים מרכזיים רבים כמו מחסה, הגנה, מים, תברואה והיגיינה סובלים מחסך חמור ביותר במשאבים – כמובן שאנו זקוקים לתמיכה כספית נוספת. אנו מקווים שממשלת בריטניה תגדיל את המימון הגמיש שלה לשותפים הומניטריים בחזית, כולל ארגונים לא ממשלתיים, ותקרא למדינות תורמות אחרות, עמיתותיה, לסייע בצמצום הפער. אנו צריכים שתינתן עדיפות למימון רב שנתי, לא ייעודי, לפעולותינו.
עם זאת, כרגע, כפי שאמרנו כולנו, הבעיה הגדולה ביותר שלנו היא שיש לנו הרבה סיוע שמחכה להגיע לעזה. הסיוע הזה מוכן, יושב במחסנים, יושב על משאיות וצובר עמלות אחסון – וזה בזבוז של כספי משלמי המיסים בבריטניה וגם של המשאבים המוגבלים שיש לנו כסוכנויות הומניטריות. אז מה שאנחנו באמת צריכים זה מאמץ מרוכז מצד בריטניה, בשיתוף פעולה עם מדינות נוספות, להפעיל לחץ על ישראל כדי להבטיח שהסיוע שלנו יגיע לייעדו.
אנו שמחים לראות שבריטניה דחתה את הקרן ההומניטרית של עזה ואת מה שהארגון הזה מנסה לעשות, אבל אנחנו צריכים עוד עזרה מבריטניה כדי להכניס פנימה את הסיוע שיש לנו ולשותפים ההומניטריים המסורתיים, שדבקים בעקרונות הניטרליות, האובייקטיביות והעצמאות. אנחנו צריכים את עזרתכם כדי להכניס את הסיוע שלנו ולקבל גישה לתפקוד בטוח.
כדי שזה יקרה, אנחנו צריכים לחץ נוסף ופעולות נוספות. אנחנו צריכים שתהיינה השלכות כאשר ישראל לא עומדת בהתחייבויותיה על פי המשפט הבינלאומי, ככוח הכובש, לעזור במתן סיוע הומניטרי.
בסוף החודש הזה, או בתחילת יולי, תצא חוות דעת מייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק בנוגע למחויבותה של ישראל בשטחים הפלסטיניים הכבושים בכל הנוגע לסיוע הומניטרי ולהקלה על מתן סיוע הומניטרי. כאשר החלטה זו תפורסם, חיוני הוא שבריטניה וממשלות אחרות יבטיחו שהתחייבויות אלה ימולאו. אנו צריכים גם לראות אכיפה של חוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק משנת 2024, שקבעה כי הכיבוש הישראלי בגדה המערבית – כולל מזרח ירושלים – ובעזה הוא בלתי חוקי, ונקיטת צעדים כדי להבטיח שהכיבוש, במקום להשתרש, יפורק ויוסר בפועל. אנו יודעים שהינכם מנהיגים חשובים בעבודה הומניטרית עקרונית, ואנו מקווים שתמשיכו, יחד עם מדינות עמיתות אחרות, להפעיל לחץ על ישראל ולנקוט צעדים משמעותיים כדי להבטיח שתמלא את התחייבויותיה. אשמח לספק גם מידע על ההמלצות הספציפיות הללו.

יו"ר: נשמח לקבל את אלה. אם תשלחי אותן, זה יהיה מאוד מועיל. תודה.

שאלה 340 בלייר מקדוגל: האם מישהו מהעדים האחרים רוצה להוסיף משהו? אני חושב
שהנקודה ששיינה נוגעת בה היא אחד הדברים המחרידים באמת, וזה שחומרי המקלט, התרופות והמזון נמצאים במרחק קילומטרים ספורים מהאנשים שזקוקים להם. מה עוד הייתם רוצים לראות את בריטניה עושה – פעולות ספציפיות – כדי לוודא שכל אלו יגיעו לייעודם?

רוהאן טלבוט: אני מסכים עם כל מה שנאמר. כפי ששמעתם, מסגרת ההתייחסות של ממשלת בריטניה, מבחינת תכנון הפעילות שלה, הייתה צריכה להיקבע עוד בינואר 2024, כאשר בית הדין הבינלאומי לצדק קבע כי קיימת סבירות שמתבצע רצח עם והגיש מספר המלצות. אקרא לכם כמה מהן.
הצעדים הזמניים שבית הדין הבינלאומי לצדק דרש מישראל היו, כמובן, להפסיק "לגרום… נזק גופני או נפשי לפלסטינים" בעזה, ולהפסיק “לגרום לקבוצת אנשים זו… תנאי חיים שמטרתם להביא להרס פיזי מלא או חלקי שלה". לאחר מכן, במרץ, בית הדין הבינלאומי לצדק דרש מישראל "לנקוט בכל האמצעים הדרושים והיעילים כדי להבטיח…בשיתוף פעולה מלא עם האומות המאוחדות וכל הנוגעים בדבר, אספקה בלתי מוגבלת ובקנה המידה הנדרש של שירותים בסיסיים וסיוע הומניטרי דחוף, כולל מזון, מים, חשמל, דלק, מחסה" וכן הלאה. אף אחד מהצעדים הזמניים הללו לא יושם.
חובתה של בריטניה למנוע רצח עם מתחילה באותה נקודה, כאשר בית הדין הבינלאומי לצדק אמר "יש סבירות" – ומאז, שום דבר מזה לא יושם. בעיקרו של דבר, כפי שכבר הובהר כאן, יש צורך באמצעי–נגד יעילים ודחופים נגד האחראים, למשל, לשימוש ברעב כנשק מלחמה, למניעת גישה בטוחה לכולנו, כסוכנויות סיוע, ולהתקפה חוזרת ונשנית על פעולות הסיוע בשטח. הם צריכים לדעת שאי ציות להחלטות אלה יביא לתוצאות.
אני חושב שבנקודה זו, לאחר שהתוודעה למה שאמר בית הדין הבינלאומי לצדק, ממשלת בריטניה הייתה צריכה לערוך סקירה יסודית של כל יחסיה עם ישראל – דיפלומטיים, צבאיים וכלכליים – ולנסות לזהות כל נקודה ביחסים אלה שבהם היה פוטנציאל לשותפות או פוטנציאל לאפשור פעולות מסוג זה. כל מה שדיברנו עליו היום מתאפשר על ידי חסינות מעונש, ורק באמצעות מתן דין וחשבון זה יוכל להסתיים.
.
יו"ר: אני רוצה להגיע לשאלותיהן של אבטיסאם ואומה. יש לנו גם שאלה לגבי המס של 80%, אבל אולי עדיף להשאיר אותה לתשובה כתובה, אם תוכלו לכתוב לנו. זה לגבי חקיקה של הכנסת המטילה מס של 80% על מימון ממשלות זרות לארגונים חברתיים זרים בישראל. זה כמובן משהו בעל חשיבות עצומה, אבל אם נוכל לקבל תשובות לכך בכתב, אפנה ישר לאבטיסאם.

שאלה 341: אבטיסאם מוחמד: מתנצלת אם הנושא כבר הוזכר. ד"ר חאג'-חסן, התייחסת להשפעת המלחמה על ילדים – אבל אני רוצה להחזיר את זה להשפעה על נשים. האם תוכלי לדבר על ההשפעה על שירותי הבריאות והפוריות בעזה והיכן נשים יכולות לקבל את התמיכה הדרושה, במיוחד בטיפולי פוריות?

ד"ר חאג'-חסן: מישהו אחר אולי יותר מתאים לענות על השאלה הזו, מכיוון שאני לא מטפלת בבעיות פוריות. טיפלתי בכמה ילדים שנפצעו מאוד קשה ואימם אמרה, "נאבקתי כל כך קשה להרות את הילד הזה". אני יודעת שמרפאת הפוריות הראשית בעזה נהרסה. למיטב זכרוני זה הוזכר בדו"ח של האו"ם שסיכם את הסבירות לגבי רצח עם, והתבסס על ההרס המכוון של מרכז הפוריות הזה עם אלפי העוברים שבו. מישהו אחר אולי מעודכן יותר בעובדות.

למיטב ידיעתי, אין טיפולי פוריות בעזה כרגע; כולם חיים בתנאי הישרדות. יש לי שתי עמיתות בהריון שמודאגות מאוד לגבי היכן הן יילדו את ילדיהן, בהתחשב בכך שרוב בתי החולים בעזה שהתמחו, או היו ידועים, בטיפולי יולדות, מיילדות וגינקולוגיה נהרסו, כולל בית החולים אל-שיפא ובית החולים השדה של האמירויות, שהוא בית החולים ליולדות ברפיח. עבור נשים בהריון, לידה בטוחה היא בעייה וזה קשה מאוד. תזונה לאימהות בהריון זה גם קשה ביותר. בכל הנוגע לטיפולי פוריות, אני חוששת שאני לא האדם הנכון להתייחס לשאלה הזו.

אבתיסאם מוחמד: אנה, האם את יכולה להתייחס לכך?

אנה הלפורד: אני חוששת שגם אני מוגבלת כמו ד"ר חאג'-חסן ביכולתי לענות. זהו בהחלט אחד התחומים הנפגעים, מבין רבים אחרים, בנוגע לשירותי רופאים מומחים. בלי להגזים, אין יותר שירותי רפואת מומחים בעזה. כעת נאבקים על היכולת לבצע שירותי הצלת חיים בסיסיים וטיפולים ראשוניים בסיסיים. רופאים ללא גבולות מפעילים כיום שתי יחידות ליולדות – אחת בעיר עזה ואחת בבית החולים נאצר. לידה בטוחה היא הדאגה הראשונה בשלב זה, ולאו דווקא שירותי פריון. יש לנו גם שירותי בריאות מינית והריון סטנדרטיים שזמינים בשש או שבע מרפאות כלליות בהן אנו עובדים, שכוללים טיפול טרום לידתי ושאר השירותים הרגילים. התנאים לשמירה על הריון בטוח, וגם, למעשה, להפריה בטוחה, פשוט אינם קיימים; המציאות היא שזה אקראי.
ד"ר חאג'-חסן הזכירה תזונה, ואחזור לשאלתכם הקודמת בנוגע לתת תזונה. בקרב הנשים ההרות והמניקות שאנו רואים במרפאות שירותי הבריאות הכלליים שלנו, כ-15% סובלות מתת תזונה. זה גבוה מאוד למבוגרים. שיעור תת התזונה בקרב ילדים מדאיג, במיוחד בהתחשב בכך שלפני המלחמה, בפלסטין לא הייתה תת תזונה. זו פשוט לא הייתה בעיה, וזה לא היה קיים אלא אם כן הייתה בעיה רפואית נוספת שגרמה לכך. שיעורי התת תזונה שראינו עד כה כבר מדאיגים, למרות שקשה מאוד לעקוב אחריהם בהתחשב בניידות האוכלוסייה. בקרב מבוגרים, זה מעיד על כך שאנשים מעדיפים לתת אוכל לילדים. יש לנו הרבה עדויות של מבוגרים שאומרים, "אני אוכל פעם ביום, ומה שאני מקבל חוץ מזה הולך לילדים". פשוט אי אפשר לדמיין ששיעורי הפוריות או ההתעברות יישמרו עם רמה כזו של תת תזונה בקרב מבוגרים, אבל אנחנו לא אוספים נתונים על כך.

שיינה לואו: אם יורשה לי – זה לא קשור מבחינה רפואית, אלא לחוויה של נשים הן בעזה והן בגדה המערבית. מבחינת עזה, חלק ממשקי הבית הפגיעים ביותר הם משקי הבית בראשות נשים. אנו יודעים שהדרך היחידה להשיג מזון כרגע היא לעשות מסעות ארוכים לאתרי החלוקה המופעלים על ידי קרן הרווחה של עזה (GHF). משמעות הדבר היא שנשים שנמצאות לבד עם ילדיהן אינן מסוגלות לבצע את המסעות הללו, או שזה מסוכן עבורן ומסכן את ילדיהן בהתייתמות. העקירות המרובות והעובדה שקהילות בעזה נעלמו, ואנשים עקורים מוצאים את עצמם בקרב זרים, גם כן מעמידה נשים וילדות במצבים פגיעים ובסיכון לניצול מיני והתעללות. נושאים אלה אינם מדווחים באותה מידה, אך הם משפיעים עמוקות על נשים.
אזכיר גם את השפעת העקירה על נשים בגדה המערבית. הקהילות שאנו עובדים איתן מספרות לנו כמה קשה לנשים, במיוחד כשהן עקורות. ישנה קהילה בשם קהילת ואדי סיק, ושר החוץ לאמי נפגש עם קהילה זו בשנה שעברה. הם הועברו בכפייה בעקבות ה-7 באוקטובר. מנהיג הקהילה, אבו בשאר, אשתו וילדיו נעקרו בכפייה שלוש פעמים נוספות מאז ה-7 באוקטובר. בנוסף להתמודדות עם הטראומה שנגרמה לילדים עקב התקפות מתנחלים חוזרות ונשנות ושיבוש חינוכם, אשתו מבודדת. הן חיות לבד, ללא המשפחות המורחבות והקהילות שלהן. אנו עדים להתפוררות מרקם החברה הפלסטינית כתוצאה מאלימות ועקירה מתמשכים. בעיות אלו נמשכות בכל הקהילות שאנו עובדים איתן בגדה המערבית, שם הנשים מבודדות ואינן מסוגלות לבצע את עבודתן היומיומית – גינון, עבודה בשדות או איסוף ילדיהן, משום שפשוט לא בטוח עבורן לצאת מהבית. שלא לדבר על הנשים בעזה, שחיות בפחד על חייהן, ואינן בטוחוּת אם יוכלו להאכיל את משפחותיהם מיום ליום.

שאלה 342 אומה קומארן: תודה לכולכם על מתן העדויות היום. זה מזעזע להקשיב, ואני לא יכולה לדמיין איך זה עבורכם בשטח. תיארתם את המצב הקשור לחסימת הסיוע, כולל חסימה של אספקה רפואית. יש לי שתי שאלות שקשורות לזה. ראשית, אם הסגר הזה יישאר בתוקף, מה יקרה מבחינת אספקה רפואית ומה המשמעות של זה עבור אנשים בשטח? שנית, אילו צעדים מעשיים בריטניה יכולה לנקוט כעת? אנחנו חברי פרלמנט – למה אנחנו יכולים לדחוף את הממשלה?

ד"ר חאג'-חסן: אפילו במרץ, כשהתקיימה מה שנקרא הפסקת אש – אני אומרת "מה שנקרא" כי לבית החולים עדיין הגיעו חולים שנפגעו זה עתה מאלימות צבאית ישראלית – מערכת הבריאות התקשתה מאוד. לא היה לנו מספיק מהאספקה שהיינו צריכים. רבים משירותי התת-התמחות, כפי שציינתי, לא היו קיימים או שהיה מאוד קשה להשיג אותם. לדוגמה, ביקרתי בבית החולים האירופי בעזה, שקיבל לידיו את טיפולי הסרטן באותה עת, והם התקשו לעשות כימותרפיה בצורה בטוחה – צריך ציוד כדי לתת תרופות כימותרפיה באופן בטוח.
ביקרתי בבית החולים לילדים רנטיסי, שם כמה עמיתים ניסו להקים יחידה לטיפול נמרץ, כמו גם יחידת טיפול נמרץ נוספת בבית חולים לא ממשלתי, בית החולים "חברי המטופל", הנתמך על ידיMAP UK . רופאי הילדים האלה שמספקים טיפול נמרץ בעזה דיברו על כך שאין להם מספיק מכונות הנשמה. כשהמשכתי לבדוק את העניין, הסתבר שיש 33 מכונות הנשמה שמחכות בישראל להיכנס לעזה. הן מחכות כבר חודשים. יוניסף רכש אותן ומתקשה להכניס אותן לעזה. בדקתי רק לפני שבועיים, ומכונות ההנשמה האלה עדיין לא הורשו להיכנס לעזה. אלה מכונות הנשמה לילדים, והן יכולות לאפשר לנו להגדיל את מספר מיטות הטיפול הנמרץ. שוב, כל זה התרחש במהלך תקופת הפסקת האש ובתקופה שבה בהתחלה הסיוע החל להגיע. אבל נאסר על הכנסת פריטים רפואיים חיוניים אלה.
כעת אנו נמצאים במצב שבו אוזל מלאי התרופות שבהן השתמשנו הכי הרבה כשהייתי בעזה. דיברתי עם מנהל רפואת ילדים בבית החולים נאצר בשבוע שעבר. הוא אמר לי שנגמרה להם הפורמולה לתינוקות ושאין להם עוד משהו שנקרא אימונוגלובולין תוך ורידי, שבו השתמשנו לטיפול בילדים רבים שהגיעו עם משהו שנקרא דלקת בחוט השדרה (מיאליטיס) רפה חריפה – כלומר, ילדים שמגיעים משותקים. הסיבות לכך אינן ידועות, אבל לפעמים, במקרים של אבחונים מסוימים, האימונוגלובולין התוך ורידי יכול להפוך את השיתוק הזה. למרבה הצער, אין לנו יותר את היכולת האבחונית, את יכולות ההדמיה, או את התרופות לטפל בחלק מהדברים שיכולנו לאבחן אם היו לנו את יכולות האבחון. מאז התקופה שבה הייתי בעזה, נגמרו להם האימונוגלובולין התוך ורידי, כמו גם תרופות אנטיביוטיות רבות.
אני יכולה לדבר מהניסיון האישי שלי, אבל אולי דוברי MAP או רופאים ללא גבולות יכולים לדבר באופן כללי יותר על המצב ועל חסימת אספקת הציוד הרפואי.

רוהאן טלבוט: אתמקד בשאלה לגבי דברים מעשיים שבריטניה יכולה לעשות. בשבוע שעבר, המיש פלקונר, השר לענייני המזרח התיכון, נכח בבית הנבחרים ודיבר על הסנקציות שבריטניה הטילה על שני שרים ישראלים – צעד חשוב קדימה. הוא אמר ביחס לשאלה על סיוע: "אנו עושים כל שביכולתנו כדי להבטיח שמזון ותרופות יגיעו לילדים ולכל הנזקקים בעזה." הלוואי שזה היה נכון, אבל למרבה הצער זה פשוט לא. כפי שאמרנו בעבר, החובה, הן המשפטית והן המוסרית, להגיב למצב של מעשי זוועה המוניים, השמדה, רעב כנשק מלחמה, וכפי שהסיקו קבוצות ומומחים לזכויות האדם – רצח עם, פירושה שבריטניה הייתה צריכה לבחון מחדש את כל היחסים שלה עם ישראל לאור ממצאים אלו. יש כמה צעדים שאנחנו, ב-MAP חושבים שהיה צריך להטיל כבר מזמן.
ראשית, וזו לא תהיה הפתעה – אנו קוראים לכך במשך יותר משנה – אמברגו נשק מיידי על ישראל והשעיה של שיתוף הפעולה הצבאי, ובפרט השעיה של אספקת חלקי F-35 שהם אחד הציודים הקטלניים ביותר שבהם ישראל משתמשת להרוג גברים, נשים וילדים.
שנית, תמיכה במתן דין וחשבון משמעותי לכל הפרה של החוק הבינלאומי. האחראים להרעבת אנשים, לטיהור אתני של אנשים, ולהפצצות שמחריבות את עזה צריכים לדעת שתהיינה לכך השלכות.
שלישית, שימוש בכל האמצעים הזמינים לאכיפת הפסקת אש ולהבטיח שהסיוע יוכל לנוע בבטחה ברחבי עזה. אי ציות להוראות הזמניות של בית הדין הבינלאומי לצדק, כפי שאמרתי קודם לכן, צריך להיענות באמצעי–נגד משמעותיים וברי השפעה – אמצעים דיפלומטיים, כלכליים ואחרים.
כמו כן, הבסיס המשפטי של בריטניה צריך להיות ברור יותר. אנו ממתינים כבר כמעט שנה לפרסום תגובתה של בריטניה לחוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק בנושא חוקיות הכיבוש. סיכום חוות הדעת המייעצת אומר: "בית המשפט סבור כי חובת ההבחנה במגעים עם ישראל בין השטח שלה לבין השטחים הפלסטיניים הכבושים כוללת, בין היתר" שמדינות צד שלישי חייבות "לנקוט צעדים למניעת יחסי סחר או השקעות המסייעים בשימור המצב הבלתי חוקי שיצרה ישראל בשטחים הפלסטיניים הכבושים". זה די ברור, אבל אנחנו עדיין ממתינים לתגובה.
באופן כללי, ישנם דברים מעשיים שהממשלה יכולה לעשות. אני רק צריך לומר בקצרה שלמרות שהיו צעדים חשובים, הממשלה לא חופרת מספיק עמוק בארגז כלי המדיניות שלה. היא חידשה את המימון לאונר"א – מבורך מאוד – אך לא עשתה דבר כדי לדרוש דין וחשבון משמעותי מהאנשים האחראים להריגת מאות אנשי אונר"א. היא הצהירה על תמיכתה בחוק הבינלאומי והגדילה את עוצמת הרטוריקה שלה. עם זאת, כפי שציינתי, היא לא פרסמה את תגובתה לחוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק. היא השעתה את הייצוא של כ-30 סוגי נשק, המהווים פחות מ-10% מסך יצוא הנשק לישראל, אך חלקי F-35 ממשיכים לזרום. היא הטילה סנקציות על כמה מנהיגי מתנחלים, וכמובן על שני שרים בשל רטוריקה קיצונית, אך ממשיכה לאפשר יבוא סחורות מהתנחלויות בלתי חוקיות לבריטניה, ומאפשרת לחברות בריטיות לעשות עסקים עם התנחלויות אלה.
מה שאנחנו מבקשים הוא לחפור עמוק הרבה יותר בתוך ארגז כלי המדיניות, כפי שעשתה בריטניה בצדק במצבים אחרים של הפרות חמורות של החוק הבינלאומי, כולל כמובן, פעולותיה של רוסיה באוקראינה, ולהתייחס ברצינות להתראות לגבי הזוועות המתרחשות, שאנחנו וכל צופה סביר אחר בשטח משמיעים.

אנה הלפורד: אולי אוכל להשלים את דבריה של ד"ר חאג'–חסן, שדיברה מניסיונה האישי, ולהרחיב לתיאור מציאות המאקרו, מבחינת מה יהיו ההשלכות אם המצור בפועל לא יוסר. התשובה הפשוטה היא שאיכות וכמות הטיפול שניתן יפחתו ויפסקו.
כבר עכשיו, רמת הטיפול הניתנת, מבחינת הכמות – מספר המיטות, המומחים או הרופאים הכלליים הזמינים, ומבחינת המבנים ביחס למספר האוכלוסייה, היא בהרבה מתחת לרמה הרצויה. אנחנו מדברים למעשה על שישה בתי חולים שמספקים משהו קרוב לרמת התפקוד הנדרשת לאוכלוסייה המקומית, וזה בהחלט מצב יוצא דופן. בדרך כלל לא היינו רואים את בתי החולים האלה כמתפקדים ברמה נאותה, אבל בהשוואה לממוצע, הם נמצאים בראש.
כפי שד"ר חאג'-חסן אמרה, אנחנו כבר ברמות קריטיות וקרובות להתמוטטות ביחס לכמה דברים מרכזיים, כולל קומפרסים לבטן. אלו הם די שימושיים אם אתה מבצע ניתוח בזמן מלחמה; זה מה שיעצור את הדימום ויאפשר לאנשים לטפל בפצעים מסכני חיים. אנחנו גם מוגבלים במספר ערכות הקיבוע החיצוניות שיש לנו, וזה מה שצריך כשמבצעים ניתוח אורתופדי על פגיעות בגפיים התחתונות מירי ורוצים לייצב אותן. זה גם מה שצריך אם רוצים להגביל למינימום את מספר הטיפולים העתידיים, שמטופל ילד, למשל, יזדקק להם במהלך חייו. אם הפצעים לא מטופלים בצורה הטובה ביותר שאפשר בהתחלה, פשוט מוסיפים 10 או 20 שנים של פרוצדורות נוספות במהלך אורך חייו של המטופל, וזאת כיוון שלא טופלו היטב בהתחלה. אנחנו כבר לא מסוגלים לעשות את זה.
הייתי אומרת שאנחנו שבועות מכך שנצטרך לקבל החלטות לגבי איכות הטיפול. זה אומר להשתמש באפשרויות קו שני, שלישי או רביעי במקום באפשרויות קו ראשון — שיהיה ברור, אנחנו כבר נאלצים לבחור באפשרויות קו שני. אחר כך נצטרך לקבל את ההחלטות להפסקת טיפולים כי לא יהיה שום טיפול שנוכל לספק. לא נוכל לבצע אבחונים. לא נוכל לעשות את מה שנדרש בהמשך למה שהצלחנו לאבחן. לא נוכל להתמיד במהלך הטיפול בפציעות או במחלות, אקוטיות או כרוניות – אלו הן ההשלכות.

יו"ר: תודה רבה. האם יש לוועדה שאלות דחופות נוספות? העלינו את נושא המס של 80%, וזה יהיה טוב לשמוע על זה, אם למישהו יש משהו לחלוק. אני יודעת שהיו הצעות במהלך העדויות, שאם נרצה לשאול עוד משהו, שתוכלו לחזור אלינו בכתב. אנו נעריך זאת מאוד. אנו רוצים להודות לכם מאוד על זמנכם היום, על הנלהבות והמסירות שלכם לעבודתכם. תודה רבה לכם על שיתוף העדויות שלכם איתנו. אם עולות בכם מחשבות נוספות לאחר מושב זה, אנא כתבו לוועדה.