ezzideen-shehab-15-8-2025
ציטוט ראשי
לפני המלחמה, קמח עלה פחות משני דולר. עכשיו המחיר, הוא זיכרון. עכשיו המחיר, הוא אהבה. עכשיו, גברים מציעים את תמונות ילדיהם בתמורה לשמירה על אחד מהם בחיים, כאילו מתמקחים עם אלוהים על איזה יצחק יילקח לעקידה.
קרולין פורשה:
שיר זה הגיע אליי, הועבר מטלפון סלולרי לטלפון סלולרי על ידי עיתונאים, עם בקשה שאסייע לו להתפרסם בעולם דובר האנגלית. הוא נכתב על ידי ד"ר עז א-דין שהאב, רופא בן עשרים ושמונה שעבד כדי לסייע לפצועים ולגוועים בעזה, אליה חזר לאחר עשור של לימודי רפואה בחו"ל. חמישה ימים לאחר שובו החלה המלחמה. הוא ייסד את המרכז הרפואי אלרחמה, מרפאה קטנה "כדי לעזור לאנשים בגלל המצור המוחלט על בתי החולים", הוא כותב. "וחשוב מכל, אני קול לחסרי הקול". הוא איבד שבעים ושניים מבני משפחתו.
השיר הוא עדות לחיים ולתרבות הפלסטינית, והוא גם דיווח על המלחמה להשמדת פלסטינים, דיווח על ייסורים והרעבה כפויה. המילה רצח עם מופיעה בשיר. לכן, עבור חלק, השיר ייחשב כ"פוליטי". נכון לכתיבת שורות אלה, ארגונים הומניטריים וארגוני זכויות אדם ברחבי העולם הסכימו כי מונח זה חל כיום על מה שקורה בעזה, שם אנשים מורעבים כעת למוות. הגיע הזמן להפסיק לדאוג לגבי מילה המופיעה בשיר, והגיע הזמן לקוות שבעודכם קוראים זאת, בכל רגע עתידי, המשורר עדיין חי. – קרולין פורשה
ד"ר עז א-דין שהאב:
והרעב משל בנו
שני אירועים היו פעם הקדושים שבטקסים בחייו של פלסטיני:
ימים קדושים וזוהרים שאפילו אלוהים עצמו לא היה יכול למנוע מאדם,
היום בו סיים את לימודיו בכבוד, והיום בו נישא.
סיום הלימודים היה ברית, סוג של חוזה עם כבוד,
עם גאוותו הרועדת של אביו, ותפילותיה השקטות של אמו.
נישואין, לעומת זאת, היו לא פחות מהלל לחיים עצמם:
ניצחון הדם שנמשך, של שמות שמסרבים למות,
של בשר שאינו נעלם. אפילו עכשיו, קבור תחת חורבות ודם,
אני זוכר כיצד גברים נהגו לשמר את החליפה שלבשו באותו
יום זוהר אחד, יום של נדרים, של תופים ושל יסמין.
היא נשמרת מקופלת, עדיין מלאת ריח של תקווה, כדי שיום אחד
ילד או נכד יוכלו למצוא אותה וידעו: חיינו.
אבל תקווה היא דבר שביר. רצח עם היא חיה סבלנית.
היא זחלה אפילו לארונות הבגדים שלנו. אתמול, צפיתי בגבר מציע
את חליפת חתונתו תמורת חמישה קילוגרמים של קמח. רק חמישה.
הוא אמר לי, באותה שלווה איומה ומתנצלת של מורעב,
שהוא לבש אותה רק פעם אחת ומעולם לא התכוון להיפרד ממנה.
אבל ילדיו, הוא אמר, לא יכלו עוד לשאת את הרעב.
לא נותר לו שום דבר אחר לתת.
לפני המלחמה, קמח עלה פחות משני דולר.
עכשיו המחיר, הוא זיכרון. עכשיו המחיר, הוא אהבה.
עכשיו, גברים מציעים את תמונות ילדיהם בתמורה
לשמירה על אחד מהם בחיים, כאילו מתמקחים עם אלוהים
על איזה יצחק יילקח לעקידה.
אלה אינם סיפורים מדמיון מוכה-מגפה של סופר קדחתני כלשהו.
לא. דברים אלה קורים באור יום. על בטון.
מול פניו המופנות של העולם.
היחידים שלא מאמינים הם אלה שמסרבים להאמין.
קרסנו מרעב שוב ושוב.
תיעדנו ילדים דועכים אל תוך זרועות המוות.
שרדנו את ההכחשה. ובכל זאת, הנה אנחנו.
ועדיין, שום מזון לתינוקות לא מגיע לבתי החולים שלנו.
ועדיין, שום אומה צדיקה לא שוברת את המצור. ועדיין, אלוהי הדיפלומטיה ישנים.
איננו מבקשים שלום. אנו מבקשים רק לחם, פירורים,
משהו לשים בפיהם של ילדים שצלעותיהם
מטילות כעת צללים. כאשר המצפון העולמי רעד
לבסוף, כמו הבהוב גוסס של נר, "חברה צבאית"
נשלחה להגיש סיוע. קיווינו.
אפילו אדם נידון יושיט יד למפתח שכבר נשבר.
אבל מה שהם שלחו לא היה ישועה. זו הייתה מכונה. נשק חדש.
ניסוי, אולי. בחשכת הלילה, תחת מבטם של רחפנים,
עשרת אלפים צעירים עומדים בשורה מאחורי קו צבוע.
הם ממתינים. הם יודעים שחציית הקו הזה פירושה מוות.
הם עושים זאת בכל מקרה. כדור בחזה. הם נופלים כמו כלבים.
לא, לא כמו כלבים, כי אפילו כלב רשאי לחצות רחוב בלי להיות תחת אש על ידי חייל שאומן באמריקה.
אתמול, חמישה הגיעו לבית החולים. חזם מנוקב.
הלבבות נדמו, כאילו צלף לומד להרוג מתוך ניתוח גופם של החיים.
והוא למד היטב. הם לא רצים כשמגיע האות.
הם משולחים. "קדימה". מילה אחת שקורעת אותם כמו זאבים.
חמש מאות קופסאות. עשרת אלפים איש. והם נלחמים.
לא מתוך אכזריות, אלא משום שרעב עתיק יותר מחמלה.
ברגע שהכיכר מתרוקנת, הירי מתחיל מחדש.
שוב. ושוב. הטקס חוזר על עצמו. המתים חסרי פנים.
החיים הם פחות משמות. והחברה?
הם מצהירים בהודעות צוהלות לעיתונות ששלושים אלף ארוחות
חולקו, כאילו שקרים יכולים להיות מודפסים מספיק מהר כדי לכסות את הקברים.
שאלתי את ידידי, רופא, אדם שבעבר הוציא תינוקות לאוויר העולם,
וכיום מוציא גופות, מדוע הוא ממשיך ללכת לשם. הוא אמר:
"אנחנו משפחה גדולה. אני מתנדב. אני לא מקבל שכר. פעם התקיימנו מתרומות,
אבל גם זה נעלם כעת. יש לי רק שתי אפשרויות:
ללכת ואולי למות, או להישאר ולראות את אבי מתפורר ואת ילדיי נעלמים.
ואני, רופא, יודע זאת: יש רק תרופה אחת לרעב. אוכל."
זה הזכיר לי, בכאב רב, את הכלבים של סליגמן: אותו ניסוי מקולל
שבו יצורים לומדים, דרך עינויים חוזרים ונשנים, ששום פעולה לא חשובה,
ששום דבר לא יציל אותם, שהסבל ודאי.
עזה כיום מלאה בגברים שצועדים קדימה, לא כי הם מאמינים בהישרדות,
אלא כי הם כבר לא מאמינים. אנחנו לא בוחרים איך לחיות.
אנחנו בוחרים איך למות.
ועדיין, הצבא ממציא דרכים חדשות
כדי להפוך את הבחירה הזו לגרוטסקית יותר.
עכשיו הם מאפשרים למשאיות סיוע להיכנס תחת "מנגנון" חדש.
הם אומרים שזה כדי למנוע מחמאס לגנוב.
אבל באמת, זה נועד לשלול מאיתנו את מה שנשאר מהאנושיות שלנו.
המשאיות אינן מוגנות.
הן מותקפות על ידי כנופיות, על ידי גנבים חמושים במדים.
הסיוע נגנב, נמכר מחדש ומוקצב כמו רעל.
אילו אפשרויות נותרו לאדם כעת?
ללכת לאתרי החלוקה האמריקאיים ולהסתכן במוות,
או להסתער על המשאית ולהילחם, לא למען כבוד, אלא למען עדשים.
רצח העם הזה גזל הכל.
אין בתי ספר, ולכן אין מורים.
אין בתי משפט, ולכן אין עורכי דין.
אין אתרי בנייה. אין שווקים. אין חלומות. שנתיים.
זה הזמן שלקח להפוך אותנו לקבצנים, כורעים ברך בשביל שקי אורז.
וזה מה שהם רצו: עם ששוכח שפעם למד, פעם אהב, פעם
התנשק תחת השמש, ניגן פעם מוזיקה תחת הכוכבים.
עם שאינו זוכר שהייתה לו עיר.
ולכן הם הפציצו שוב את בית הקפה אל-בקעה. בית קפה ליד הים.
מקום של ספרים וקפה ושיחות ארוכות על עתידים בלתי אפשריים.
לאחר שנהרס, הוא קם שוב. אבל אתמול, הוא נמחק,
ואיתו, כמה מהמוחות הצעירים הטובים ביותר של עזה: עיתונאים, ציירים, חולמים.
ולכן אני אומר, שוב, לאלו שעדיין מעמידים פנים שהם לא מבינים:
זה לא מלחמה. זה טיהור. זה צליבה של עם.
זה רצח של אבן, נשמה, עץ, זיכרון, שפה, צחוק ונשימה.
וזה נעשה עם כדורים. ועם הרעבה.
גופנו קורס. עינינו כבר לא ממצמצות. ילדינו נרקבים לפני שהם מתים.
ועדיין, העולם צופה. הוא צופה. ולא עושה כלום.