הלילה האחרון היה אחד הלילות המדממים ביותר מאז החלה המלחמה הזאת. פיצוץ אדיר הדהד סמוך לבית החולים הבפטיסטי אל-אהלי לאחר שבית ספר, ששימש מחסה לעשרות משפחות עקורות — רובן נשים וילדים — הופצץ.
בתוך דקות החלו אמבולנסים להגיע בזה אחר זה, וכל אחד מהם נשא עמו טרגדיה חדשה. פנים חרוכות, גופות קרועות, וזעקות כאב שימשיכו להדהד במוחנו לעד.

בין הפצועים שהובאו לחדר המיון הייתה ילדה שלא הייתה בת יותר מעשר. היא הונחה לפניי על אלונקה, לוחשת זעקות חלושות שכמעט לא ניתן היה לשמוע. פניה היו בלתי ניתנות לזיהוי, גופה הקטן היה מכוסה בכוויות מדרגה שלישית, ומצבה היה אנוש ביותר.
עמדתי שם חסר אונים – לא משום שלא ידעתי כיצד לטפל בה, אלא משום שלא היה לנו במה לטפל בה. לא הייתה מיטת טיפול נמרץ פנויה, ולא היו ציוד או אמצעים לטיפול בכוויות. באותו רגע כל מה שנותר לי היה תקווה.
יצרתי מיד קשר עם ידידי, ד"ר אחמד, בבית החולים א-שיפא, ואמרתי לו: "אני שולח אליך מקרה קריטי. בבקשה טפל בה ועשה כל שביכולתך."
הילדה הועברה לבית החולים א-שיפא. עמיתי אחמד קיבל אותה ועשה כל שביכולתו כדי להציל את חייה.
היום, לאחר שסיימתי את המשמרת שלי, הלכתי לבדוק מה מצבה. לא האמנתי למראה עיניי — היא הייתה ערה.
למרות הכוויות, העיוותים בפניה והפצעים הקשים, היא שרדה. כעת היא נמצאת בתהליך החלמה.
אבל כמה ילדים לא שרדו? כמה גופות נשרפו? כמה צרחות לא נשמעו?
מה עשו הילדים הללו כדי להגיע לגורל כזה? באיזו זכות נמחקים חיים של חפים מפשע?
אלה אינם רק מספרים — אלה נשמות, סיפורי חיים, צחוק שנקבר תחת ההריסות.
בקרוב, כאשר מצבה של הילדה ישתפר עוד, אשתף סרטון שלה. אך בכנות, אינני יודע אם העולם מוכן לראות משהו כה מציאותי באכזריותו — משהו שמעבר לכל דמיון.
עצרו את רצח העם הזה.
אנחנו כאן, מנסים להציל את מה שנותר מן החיים.