פעם אחת, במתקן המעצר בשדה תימן, היה אצלנו קצין והיה גם קצין במחלקה השכנה. בפעם ההיא דיברתי עם הקצין מהמחלקה שלנו ופתאום הגיע הקצין מהמחלקה השכנה ואמר לי "בוא הנה, מה הסיפור של הילד שחיפשת קודם, ההוא עם השיער המתולתל שחיפשת בבית החולים?".
זה קרה בחודש מרץ, באמצע חודש מרץ, כלומר בסביבות אמצע חודש רמדאן. זה היה עוד בתחילת תקופת המעצר, אחרי חודש מהמעצר. במצב הזה, בכנות, הרגשתי בילבול רב ודאגה, ושאלתי אותו מיד "מה קרה? זה הבן שלי." הוא ענה לי "כן, אני יודע".
אמרתי לו "נו, אז מה קרה? למה שאלת אותי את זה?" אני חשבתי כבר שקרה משהו למשפחה שלי ושפירסמו בתקשורת שקרה משהו. משהו בסגנון של, כלומר, ידעתי שיכולים לפרסם בתקשורת הודעה בסגנון "למשפחה הזאת קרה ככה וככה". אז ניסיתי לומר לו "בבקשה רק תספר לי מה קרה".
אחר כך הלכתי לשאול את הקצין שלי. אמרתי לו "מה קרה? למה הוא שאל אותי את השאלה הזאת? מה קרה למשפחה שלי? קרה להם משהו?" וכמובן שהוא שלא עזר לי בכלום. הוא אמר לי "לא, לא" ולא נתן לי כלום.
אני רק רציתי להבין מה קורה וכמובן שכל התקופה הזאת נשארתי מבולבל. כלומר, זה ממש התחיל להרוס אותי. מן הסתם, זה היה ניסיון להלחיץ אותי ולשחק לי בראש.