היה לי בית, משפחה. אני זוכר כל פינה בבית שלי — הסלון, חדר השינה, הגינה. זה היה החלום שלי שיהיה לי בית כזה. עבדתי יחד עם אשתי כדי לבנות אותו וכדי שיהיה כך. ישבנו, שוחחנו, צחקנו, חייכנו, התבדחנו. יכולנו לקנות כל מה שרצינו — ממתקים לילדים, שוקולד, ירקות, פירות. עשינו תוכניות. היו לנו חלומות. הילדים שלנו גדלו לנגד עינינו. תכננו את העתיד שלהם.

כל זה השתנה לפתע ב־7 באוקטובר. מים ראויים לשתייה לא היו זמינים, אוכל לא היה זמין. נסענו לרפיח, בצד החוף, למה שנקרא "האזור ההומניטרי" — [אבל] זה לא אזור הומניטרי. זה היה גיהינום כי התקיפות לא פסקו.

איך אוכל להגן על משפחתי יום-יום? הצלחתי להוציא את משפחתי מעזה ולשלוח אותם לקהיר. מאז פברואר אני לבדי. עברתי אולי חמש פעמים ממקום למקום ברפיח. אני צריך להתפנות. אני מתקשה אפילו ללכת לשירותים — לשירותים המשותפים — כי הם תפוסים וצריך לחכות. אני רחוק ממשפחתי. אני מרגיש בודד, עייף נפשית. אני צריך להתאחד שוב עם אשתי, עם בתי ועם שני בניי.

הדבר הראשון שאעשה כשהמלחמה תיפסק הוא לעשות כל שביכולתי להגיע לקהיר שבמצרים כדי לפגוש אותם. אנסה לעבור לעיר עזה כדי לראות את ביתי, אם הוא עדיין עומד על תילו או לא.

הפסקת אש משמעותה עבורי דברים רבים — תחושות מעורבות של עצב ושמחה בעת ובעונה אחת. הדבר הראשון שהייתי רוצה לעשות הוא ללכת לראות את ביתי בצפון עזה, הבית שלי עם כל הזיכרונות של עשרים וארבע השנים האחרונות. אני רוצה לדעת אם הוא נהרס או לא. אנסה להגיע למשפחתי שחיה מחוץ לרצועת עזה. אשתי וילדיי — אני רוצה להיות איתם שוב. אלה שני הדברים החשובים ביותר.

אני מתגעגע אליהם מאוד. אני מקווה לראות אותם ברגע שהמלחמה תסתיים.

למה אני מתגעגע ביותר מחיי הקודמים? להכול! הזיכרונות שלי כמעט נמחקו; הזיכרונות של עשרים וארבע השנים האחרונות בעזה כמעט דהו, כך שכל מה שנשאר הוא המשפחה שלי. אני מקווה שהם תמיד יהיו בטוחים, כפי שהם עכשיו, ושהאל יאחד אותי איתם שוב.

למה אני מקווה יותר מכול? זו שאלה שחוזרת אליי שוב ושוב. אני רוצה לחבק את אשתי ואת ילדיי.

הערת המתרגמים: בחודש ספטמבר 2025 עזב ד"ר אבו מוחייסיב את עזה לאירלנד, ראו ריאיון עמו אשר תורגם גם הוא כחלק מפרויקט זה.