“אחרי 60 ימי מלחמה אני מאבדת תקווה, ואני אומרת שאלה שמתו בימים הראשונים היו בני מזל.”
נעקרנו דרומה מהעמק, לאזור שאמור להיות בטוח, אך כל לילה, כל יום, יש הפצצות מהאוויר. כולם על הכוונת שלהם. אף אחד אינו בטוח.
יש סוגים שונים רבים של פציעות. ראינו כוויות ממקורות שונים, ראינו אזורים חשופים, ראינו שברים. כמו כן, ישנם ילדים רבים עם גפיים קטועות. יש ברשותנו אספקה רפואית ראשונית בלבד של פרצטמול, איבופרופן ותחבושות. לצערנו, אין לנו גישה למרפאתנו. הצבא הישראלי ניתק את הכביש.
טיפלנו בילדה בת שש. היא הייתה פצועה קשה עם קיבוע חיצוני, ויש לה אזור חשוף גדול. היא בכתה, צעקה. היא התחננה למשככי כאבים, להרגעה, כי היא מותשת מכאב, והיא מותשת מחוסר היכולת להניע את זרועה.
במרבית המקלטים, תמצאו פשפשים, תמצאו כל מיני מחלות עור, כל מיני תסמינים במערכת העיכול, ובמקלט אחד קרוב למקום שאני נמצאת, מתפשטת צהבת נגיפית מסוג A. זה נורא קשה לטפל באנשים כיון שאין לנו גישה לתרופות הנדרשות. אין לנו גישה לשום דבר. המים והמזון, הם אינם נקיים, ועכשיו אנשים אוכלים כל דבר שהם יכולים למצוא, כי זה ממש רעב פה.
איני מאמינה שדבר שאני אומרת ישנה את התמונה. המסר היחידי שלי הוא שהפלסטינים זכאים לקבל יחס של בני אדם, יש להם זכות לחיות. כל יום, כל לילה, אני פוחדת על חיי ילדי, על חיי. וצר לי לומר, אבל אחרי 60 ימי מלחמה אני מאבדת תקווה, ואני אומרת שאלה שמתו בימים [הראשונים] היו בני מזל. הם לא היו עדים לחודשיים של ימים ולילות מחרידים. אני רואה את בני עמי סובלים, ואיני יכולה לעשות דבר. העולם הזה אינו הוגן.