ד"ר סוהייב אל-חמס נשאר ער בלילות בשל פיצוצים וצרחות של מטופלים, בעוד עיר הולדתו רפיח, מוקד הברחות שנפגע קשות במלחמה, הופכת למקלט לפלסטינים עקורים.
במשך כמה שעות בכל יום או לילה, ד"ר סוהייב אל-חמס מנסה לישון על מזרן דק בחדר ניתוח. הוא נע בין ערות חלקית לשינה חלקית – עייף מכדי לפקוח את עיניו אך מתוח מכדי להרפות. ירי הפגזים הרועם מטלטל לעיתים קרובות את חלונות בית החולים שהוא מנהל בדרום רצועת עזה.
אך הקולות הקשים ביותר, לדברי אל-חמס, מגיעים מתוך בית החולים הכווייתי: בכיים של ילדים קטנים שנותרו ללא הורים וסובלים מפציעות קשות. הצרחות המבוהלות של מטופלים המתעוררים בבהלה ומבינים שאיבדו גפה.

המלחמה בין ישראל לחמאס, שפרצה לפני מאה ימים, ביום ראשון לאחר שקבוצת הטרור פתחה במתקפתה ב־7 באוקטובר על ישראל, חשפה אותו, את צוותו ואת תושבי עזה להיקף של אלימות ואימה שלא הכירו מעולם. היא הפכה את עיר הולדתו לבלתי ניתנת לזיהוי.
"זהו אסון גדול מכולנו," אמר אל-חמס, בן 35, בשיחת טלפון בין ניתוח לניתוח.
בית החולים שלו, שנתרם וממומן על ידי ממשלת כוויית, הוא אחד משני בתי חולים בעיר רפיח. לפני המלחמה היו בו רק ארבע מיטות טיפול נמרץ. כיום הוא מקבל כ־1,500 פצועים מדי יום ולפחות 50 בני אדם שמגיעים מתים – מבוגרים וילדים עם גפיים מרוסקות מרסיסים, גופות מרוטשות, פצעים החושפים עצמות ובשר קרוע.
המלחמה פרצה בין ישראל לחמאס לאחר הטבח שביצע ארגון הטרור ב־7 באוקטובר, שבמהלכו כ־3,000 מחבלים פרצו את הגבול ביבשה, באוויר ובים, הרגו כ־1,200 בני אדם באמצעות הוצאות להורג, אונס, שריפת בתים על יושביהם ומעשי זוועה נוספים, וחטפו יותר מ־240 בני ערובה מכל הגילים – רובם אזרחים.
לאחר שהתחייבה להשמיד את ארגון הטרור, פתחה ישראל במערכה צבאית רחבת היקף בעזה. משרד הבריאות המנוהל על ידי חמאס מסר כי יותר מ־23,000 בני אדם נהרגו מאז.
לא ניתן לאמת נתונים אלה באופן עצמאי, וההערכה היא שהם כוללים הן אזרחים והן אנשי חמאס שנהרגו בעזה, גם כתוצאה משיגורים כושלים של רקטות מצד ארגוני הטרור עצמם. צה"ל מסר כי הרג יותר מ־8,500 פעילים ברצועת עזה, בנוסף לכ־1,000 מחבלים בתוך ישראל ב־7 באוקטובר.
ישראל ניצבת בפני משימה קשה של צמצום הפגיעה באזרחים במסגרת מאמציה לחסל את חמאס. היא שבה ואמרה כי ארגון הטרור משתמש באזרחים כמגן אנושי ומשלב את פעילותו בתוך תשתיות אזרחיות, לרבות באמצעות הקמת בסיסי פעילות מתחת לבתי חולים. מחבלי חמאס שנלכדו אישרו את הטענות הללו והסבירו כי חמאס יודע שישראל לא תפציץ מרכז רפואי.

כדי לפנות מקום לזרם היומי של פצועי המלחמה, דחס אל-חמס כמה עשרות מיטות נוספות ליחידת הטיפול הנמרץ. הוא פינה את בית המרקחת, שהיה ממילא כמעט ריק לאחר שהמצור מנע מבית החולים לקבל עירויים ואת רוב התרופות. למרות זאת, מטופלים עדיין שוכבים על הרצפה.
"המצב יצא לחלוטין משליטה," אמר.
אל-חמס, אורולוג בהכשרתו ואב לשלושה ילדים, צפה בזעזוע כיצד עירו ובית החולים שלו השתנו במהלך המלחמה.
רפיח, העיר הדרומית ביותר ברצועה, הייתה במשך שנים מקום מוזנח, עם בנייני בטון נמוכים וסמטאות מלאות אשפה שבהן הסתובבו גברים מובטלים רבים. היא הייתה ידועה לשמצה כמרכז הברחות בתקופת המצור הישראלי־מצרי, לרבות הברחת נשק וחומרים ששימשו לייצור אמצעי לחימה, ובה נמצא מעבר הגבול היחיד של עזה שאינו מוביל לישראל.
ישראל טוענת כי המצור, הנמשך זה 16 שנה, נועד להגביל את יכולתו של חמאס – ארגון השואף בגלוי להשמדת ישראל והצהיר כי יחזור על טבחי 7 באוקטובר אם תינתן לו הזדמנות – להתחמש, מאז השתלט בכוח על הרצועה מידי הרשות הפלסטינית בשנת 2007.
כיום רפיח היא מוקד באחד המשברים ההומניטריים החמורים בעולם. מגדלי מגורים הפכו לערימות שטוחות ומעשנות של הריסות. הוראות הפינוי של ישראל והרחבת המתקפה ברחבי הרצועה הגדילו את אוכלוסיית רפיח מ־280 אלף ל־1.4 מיליון בני אדם, והותירו מאות אלפי פלסטינים עקורים דחוסים באוהלים רעועים המכסים את הרחובות.

רוב האנשים מבלים שעות רבות מדי יום בחיפוש אחר מזון, עומדים בתורים ארוכים תקועים, מחוץ למרכזי חלוקת סיוע, ולעיתים צועדים קילומטרים ברגל כדי לשאת חזרה קופסאות שימורים של שעועית ואורז.
גם פניהם של האנשים שאל-חמס רואה ברחבי העיר השתנו. הפחד והמתח ניכרים בתווי פניהם של עמיתיו. פניהם של הפצועים המתקרבים מכוסים בדם ובאבק, בעוד שעור אפור וחיוור ועיניים מוקפות עיגולים כהים מסמנים את הגוססים.
"אתה יכול לראות את התשישות, את העצבנות ואת הרעב על פניהם של כולם," אמר אל-חמס. "זה מקום מוזר עכשיו. זו כבר לא העיר שאני מכיר."
משאיות סיוע נכנסו לעזה דרך מעבר רפיח עם מצרים. אולם, לדברי גורמי סיוע, הכמויות רחוקות מאוד מלהספיק לצרכים העצומים של האזור הנצור.
לפי עדויות של תושבי עזה וסרטונים שבהם נראים גברים עם מסכות וחמושים משתלטים על משאיות, חמאס גנב חלק גדול מהסיוע שנכנס לרצועה.
בהיעדר ציוד חיוני, הצוותים הרפואיים נאלצו לאלתר. אל-חמס חובש פצעים באמצעות תכריכי קבורה.
"בכל יום אנשים מתים לנגד עיניי משום שאין לי תרופות, משחות לכוויות או ציוד שיכול לעזור להם," אמר.
הוא מוצף מכדי להתעכב על כל מה שראה, אך תמונות מסוימות שבות ועולות: מבטו הריק של ילד צעיר ששרד תקיפה שבה נהרגה כל משפחתו, ותינוק שחולץ מרחמה של אמו המתה.
"אני חושב, איך הם ימשיכו הלאה? לא נשאר להם אף אחד בעולם," אמר אל-חמס.

מחשבותיו נודדות אל ילדיו שלו – ג'נה בת ה־12, האלא בת ה־8 וחוד'ייפה בן ה־7 – המסתתרים בדירת סבתם ברפיח. הוא רואה אותם פעם בשבוע, בימי חמישי, כאשר הם מגיעים לבית החולים כדי לחבק אותו.
"אני חרד מאוד לגורלם," אמר.
אל-חמס מכיר רופאים ואחיות שנהרגו בבתיהם או בדרכם לעבודה מפגזים, טילים ורחפנים מתפוצצים – מכל כך הרבה סוגים של אש נכנסת. הוא איבד עשרות מתלמידיו לרפואה באוניברסיטה האסלאמית בעזה, שבה הוא מלמד. הוא תיאר אותם כצעירים וצעירות שאפתנים "שעוד חייהם לפניהם".
אבל האבל הוא מותרות שהוא אינו יכול להרשות לעצמו. כשנשאל כיצד הוא מרגיש, השיב בפשטות:
"זה רצון האל."
"כולנו נמות בסופו של דבר, אז למה לפחד מזה?" שאל אלהמס. "אין לנו ברירה אלא לנסות לחיות בכבוד ולעזור למי שאנחנו יכולים."