“למה אבא מדמם? הוא זה שמציל אחרים”
ד"ר סוהייב סאפי מארגון "רופאים ללא גבולות" (MSF) מהרהר במה שהוא מתגעגע אליו בעזה שלפני המלחמה ואיך חייו השתנו מאז. הצוות הפלסטיני של הארגון בעזה עבד ללא לאות לאורך שנה של הרס ואלימות, תוך הגשת טיפול לחולים ונשיאה בנטל המלחמה ברמה האישית, כולל אובדן יקירים ועקירה חוזרת ונשנית בעקבות פקודות פינוי של כוחות צה"ל. אחד מעמיתינו בעזה הוא ד"ר סוהייב סאפי, מתאם רפואי של MSF , שנותר לעבוד ברצועה לאחר שאשתו ובתו הצליחו להימלט למצרים. כאן, ד"ר סאפי מתאר למה הוא מתגעגע בחיים בעזה לפני המלחמה שהחלה באוקטובר האחרון, ואת העתיד הבלתי ידוע.
ד"ר סוהייב סאפי:
• החיים לפני המלחמה: לפני המלחמה, החיים בעזה היו קשים באופן כללי, אך ברמה האישית הדברים היו יציבים. הייתה לי את המשפחה הקטנה שלי, בתי ריטה ואשתי נור, הוריי וגם אחי. חלמתי על בית ומכונית משלי. רשמתי את בתי לגן ילדים כדי שתזכה לילדות שמחה ולחינוך. נהגנו לצחוק ולהתבדח עם הוריי, היינו יוצאים למסעדות ולוקחים את ריטה לשחק ב"קידס לנד". היינו מאושרים למרות החרדה הכללית. היו לי שאיפות ללמוד ולטייל, ניגנתי בעוד ושרתי למען המולדת שלי, על החיים ועל אהבה.
כשהמלחמה התחילה, הכול השתנה. נעקרנו מביתנו כבר ביום הראשון. הבית כבר לא היה שלנו. המקום כבר לא הרגיש כמו בית. חיינו ימים ולילות של פחד, בתחושה מתמדת שהמוות יכול להגיע בכל רגע. בכל יום ייחלתי שהמלחמה תסתיים.
רגע הפציעה: יום אחד בסביבות השעה 4 לפנות בוקר , ישבתי ליד שולחן המטבח כשלפתע הרגשתי פיצוץ ממש מולי. פשוטו כמשמעו הועפתי באוויר והתחלתי לשמוע צרחות. המקום היה חשוך ומלא באבק והיה קשה לנשום. מיהרתי לבדוק מה עם בתי ומשפחתי. הם היו מפוחדים אך ללא פגע. כל מה שיכולתי להרגיש היה טעם של דם בפי. הבנתי שנפצעתי קרוב מאוד לעין ימין שלי ובאף, ובחלקים אחרים של פניי, בגבה הימנית ובאף. תמיד אזכור את היום ההוא, את ההלם והכאב, ואת דבריה של בתי כששאלה: "למה אבא מדמם? הוא זה שמציל אחרים".
המציאות הנוכחית: עכשיו אני לבד עם הוריי. ביני לבין ריטה ואשתי מפרידים גבולות וטנקים, הצבא, ההרס והמלחמה. הכול לא ודאי. בתי, שנמצאת כעת במצרים, אומרת לי בכל יום שהיא מתגעגעת אליי, ואני אומר לה בכל יום: אם ירצה השם, אבוא אלייך בקרוב. אבל האמת היא, שאני לא יודע אם אוכל לראות אותן שוב, אני אפילו לא יודע אם אשרוד.