הסיוט של וליד חלילי החל בבוקר ה-10 בנובמבר 2023. האב לשלושה בן ה-36, פרמדיק של אגודת הסיוע הרפואי הפלסטינית ונהג אמבולנס, נשלח לשכונת תל אל-הווא בעיר עזה כדי לחלץ ארבעה פצועים. כשהאמבולנס שלו הגיע לגן ברצלונה, עשרים מטרים מבניין משרד העבודה, ברחוב המוגרבים, הוא ראה ארבעה גברים מוקפים בכוחות ישראליים.
"ראיתי את ארבעת הגברים מוצאים להורג בדם קר", אמר חלילי. "ראיתי את זה במו עיניי , הייתי במרחק שלושה מטרים. כשהם נורו, התחבאתי מתחת לאמבולנס, ולידו היה בניין, אז רצתי לתוך הבניין. הכוחות הישראליים פשטו על הבניין והתחילו לצעוק עליי שארים את ידיי". חיילים בעטו והיכו אותו בקתות הרובים שלהם, ושברו את צלעותיו.

ארגון Human Rights Watch לא יכול לאמת באופן עצמאי את דיווחו של חלילי על הרציחות. אך מה שעבר שלאחר מכן – כולל גירושו מעזה למתקני כליאה בישראל, עינויים ומניעת טיפול רפואי – עולים בקנה אחד עם ההתעללויות במעצר הישראלי שתוארו על ידי שבעה עובדי שירותי בריאות נוספים שראיינו. דיווחו עולה בקנה אחד גם עם דיווחים של ארגוני זכויות אדם אחרים, משרד זכויות האדם של האו"ם ועיתונאים.
החיילים אילצו את חלילי להתפשט בציבור, קשרו את ידיו מאחורי גבו, כיסו את עיניו ולקחו אותו למקום אחר. "הם כל הזמן אמרו לי, 'תגיד שאתה חמאס'", אמר. הוא נזכר בקור העז של נובמבר. לאחר מכן, החיילים הכניסו אותו לרכב צבאי פתוח, היכו אותו והסיעו אותו לשטח פתוח, שם נאלץ לשכב כשפניו כלפי מטה על אדמה חולית. חיילים דחפו שוב ושוב את פניו לחול בעזרת מגפיהם ואיימו להרוג אותו, אמר חלילי.
חייל אחד דחף לוע רובה סער לראשו, אחר שפך עליו בנזין ואיים להציתו, ואחרים נסעו במהירות ברכב צבאי לעברו כאילו כדי לדרוס אותו – טקטיקה שעציר לשעבר אחר תיאר לנו בנפרד – כנראה כדי להפחיד אותו עד שיודה שהוא חבר בחמאס.

לאחר מכן העבירו חיילים ישראלים את חלילי לבסיס הצבאי שדה תימן בדרום ישראל, צפונית-מערבית לעיר באר שבע, כ-30 קילומטרים מעזה. הוא סיפר שבמתקן המעצר, חיילים ישראלים גררו אותו על הקרקע, הסירו את האזיקים מקרסוליו, הלבישו אותו בחיתולים למבוגרים והסירו את כיסוי עיניו. הוא ראה שהוא נמצא בבניין גדול "כמו מחסן", עם שרשראות תלויות מהתקרה. עשרות עצורים, גם הם בחיתולים, היו תלויים מהתקרה, כאשר השרשראות מחוברות לאזיקי המתכת המרובעים שלהם.
הוא סיפר שאנשי הצוות במתקן תלו אותו לאחר מכן משרשרת, כך שרגליו לא נגעו בקרקע, הלבישו אותו בבגד ובסרט ראש שהיו מחוברים לחוטים, והפעילו עליו הלם חשמלי. הוא אמר:
"העולם הסתובב, והתעלפתי. הם היכו אותי באלות. המשכתי להתעלף ולהזות. הוא המשיך לשאול אותי על בני הערובה, על העברת בני הערובה של חמאס, ואיפה הייתי ב-7 באוקטובר. עם כל שאלה קיבלתי הלם חשמלי כדי להתעורר. הוא אמר לי שאודה והם יפסיקו לענות אותי."
חלילי אמר שהוא קיבל מכות חשמל כל יומיים, בנוסף לכך שנתלה בתנוחות לחץ ושפכו עליו מים קרים.

חלילי סיפר כי במרווחים של שלושה ימים הוא נלקח מה"מחסן" לחקירה. לפני כל חקירה, חייל נתן לו תרופה לא ידועה בצורת כדור. "הכדור גרם לי להרגיש מוזר, זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי ככה, כאילו התודעה הפנימית שלי דיברה את מה שהיה בליבי, לא אני. הרגשתי כאילו אני עף. ראיתי הזיות". גורם ישראלי, שלדברי חלילי דיבר ערבית שוטפת וללא מבטא, חקר אותו, תוך התמקדות בבני הערובה שנלקחו לעזה. הגורם "אמר לי כמה ילדים יש לי, את כל שמותיהם, את הכתובת שלי", אמר חלילי, ואיים שיהרגו אם לא יודה.

למרות צלעותיו השבורות, חלילי אמר שלא קיבל טיפול רפואי בשדה תימן. עצור אחר "נקטעה רגלו", ככל הנראה כתוצאה מאיזוק ממושך וחשיפה לקור. הוא אמר שראה עצור ב-"מחסן" חווה מה שהוא מאמין שהיה דום לב; חייל הביא עובד רפואי ישראלי שאישר את מותו של העצור. כוחות ישראליים הביאו את גופתו של עצור אחר למחסן, אמר חלילי. תפילה אסורה.

לאחר 20 יום, כוחות ישראליים העבירו את חלילי, לבדו, בכיסא גלגלים ולא מסוגל לעמוד, משדה תימן למתקן מעצר שכינה "כלא אל- נקאב (הערת המתרגמים: קציעות)". הוא היה אזוק ועיניו היו מכוסות, ולדבריו חיילים איימו עליו באונס בזמן שהועבר. עם הגעתו לאל- נקאב, פקידי המתקן "לקחו את טביעות האצבעות שלי ונתנו לי מספר" כדי לזהותו. לאחר מספר ימים, הוא קיבל בגדים. עצור אחר, שהוטל עליו לשמש כמתורגמן ומתווך על ידי שומרים ישראלים, הורשה להביא לו אוכל. הוא נחקר שלוש פעמים נוספות אך לא עונה פיזית.
העצורים האחרים באל- נקאב היו גם הם חולים ופצועים, וגבר ש"דימם מהישבן" באופן גלוי הובא והונח ליד חלילי. האיש סיפר לחלילי שלפני שנכנס למעצר, "שלושה חיילים אנסו אותו בתורם עם M16 [רובה סער]. אף אחד אחר לא ידע, אבל הוא סיפר לי כפרמדיק. הוא היה מבועת. בריאותו הנפשית הייתה נוראית, הוא התחיל לדבר לעצמו".
חלילי קיבל משככי כאבים נוגדי דלקת ללא מרשם ואנטיביוטיקה, אך לא קיבל עזרה רפואית אחרת במתקן אל- נקאב. אורות בהירים מעולם לא כבו במתקן, מה שהקשה על השינה. העצורים ישנו על מחצלות דקות על הקרקע, ללא כריות, אזוקים ועיניהם מכוסות. ארוחת הבוקר כללה חתיכת לחם עם גבינה, טונה ועגבנייה לארוחת צהריים, וחתיכת לחם עם ריבה לארוחת ערב, אמר.
לאחר יותר מ-30 יום באל- נקאב, אמר חלילי, הוא חתם על מסמכי שחרור במשרד התובע והוחזרה לו תעודת הזהות הפלסטינית שלו, אך לא הטלפון שלו או המזומן (שווה ערך ל-1,250 דולר) שנלקחו ממנו במהלך מעצרו בעזה. ארבעה ימים לאחר מכן, בסוף דצמבר 2023, הוא שוחרר ללא אישום במעבר כרם שלום/כרם אבו סאלם הגובל ברצועת עזה ומצרים. משקלו היה 80 קילוגרמים כאשר נעצר, וכעת משקלו 60, הוא אמר.
בחזרה בעזה, אגודת הסהר האדום סיפקה לחלילי טיפול רפואי והעבירה אותו לבית החולים אבו יוסף אל-נג'אר ברפיח. ארגון הבריאות העולמי דאג לאישור העברתו לטיפול במצרים במאי, אך כוחות ישראליים סגרו את מעבר הגבול ברפיח ב-7 במאי.
כשהיינו בקשר איתו לאחרונה, חלילי שהה במקלט באזור מוואסי ליד חאן יונס, ועדיין המתין להעברה אפשרית למצרים לקבלת טיפול רפואי, כשהוא מופרד ממשפחתו שנמצאת בצפון עזה. "אני בוכה כל יום בלי המשפחה שלי", אמר. "אני לבד בדרום, אין לי אף אחד. אני נשבע שאני לא צריך כלום מלבד להיות עם המשפחה שלי". הוא עדיין לא פגש את בנו הצעיר, שנולד בעזה בזמן שהיה במעצר.
הוא עדיין מאבד את הכרתו ומרגיש "משהו בראש כמו מיקרוגל, רעש חזק", וידיו מתכווצות, אמר חלילי. הוא מתקשה לישון בגלל הכאב מהצלעות השבורות שלו. כשהוא ישן, יש לו סיוטים.