“הם הולכים לחוף, לחול, וכפי שאתם יכולים לראות בתמונה, אין להם אוהלים. אין להם שום מבנים שיעמדו בפני מפגעי מזג האוויר. יש להם שטיח, יש להם מזרנים ישנים, יש להם חתיכת פלסטיק, כמה חתיכות עץ ש..., אתם יודעים, הכל עומד עליהן. והיום כל החוף עמוס במבנים רופפים כאלה, ועכשיו חורף, והסופות בעזה קשות. יש ילדים שנמצאים על סף תת תזונה. הם חיים בתנאים לא בריאים. הם יהיו מאוד חולים בגלל פגעי מזג האוויר.”
האחות קארין הוסטר:
קשה לי שלא לבכות, כי אף פעם לא ראיתי צבא כל כך אכזרי בתוקפנותו הבלתי פוסקת כלפי אוכלוסייה אזרחית, וליתר דיוק כלפי ילדים ונשים, שכידוע, אין להם שום קשר למטרה המקורית של הצבא הישראלי, שהיא לחסל את חמאס.
קארין הוסטר עובדת כרכזת רפואית בארגון רופאים ללא גבולות. היא הייתה בעזה שלוש פעמים מאז תחילת המלחמה, סך הכל חמישה חודשים.
מספר הילדים והנשים שאנחנו רואים בחדרי המיון של בית החולים בהם אנחנו עובדים הוא פשוט בלתי נתפס. ומספר הילדים שראיתי עם ידיים או רגליים קטועות או ילדים שנהרגו גם הוא בלתי נתפס. ביוני עבדתי באל-אקצא. הייתי אחראית על הפעילות הרפואית שם. כשהכוחות הישראלים נכנסו לנוסייראת כדי לשחרר ארבעה בני ערובה, הם הרגו – קוראים לזה נזק נלווה, אני לא יודעת בדיוק – אבל הרבה יותר מ-300 איש. הייתי בחדר המיון. מנהל בית החולים ביקש מאיתנו להגיע. זה היה כמו להיות ב–(מטוס בואינג) 747. בחדר המיון היו אנשים מכל הגילאים. היו מאות אנשים, מתים, לא מתים, רגליים מפוצצות, אנשים שעברו אינטובציה על הרצפה, צינורות חזה שהוכנסו ללא שום בקרת זיהום. זה היה פשוט כאוס מוחלט.
(צילום) בצילום הזה רואים את פנים בית החולים אל-אקצא, בית חולים לשירותי חירום. זה בחדר טיפול נמרץ. כמו שאתם יודעים, זה באזור האדום. כפי שאתם יכולים לראות, ברגע הזה אין שם מיטות. זה כאוס מוחלט. יש אנשים שעוברים צנרור (אינטובציה), שמטופלים על הקרקע. האדם הזה מולנו מת, או אולי עומד למות בכל רגע. הכאוס היה כל כך גדול עד שהיינו צריכים… הייתי צריכה לדחוף את הגופות האלה הצידה, כדי שנוכל להביא עוד אנשים ולטפל בהם. אתם יודעים, זה היה פשוט… אתם יודעים, משהו שלא ראיתי קודם. אבל המספר העצום של הנפגעים מציף את כל בתי החולים. ואל-אקצא היה בית החולים היחיד ששרד בדיר אל-בלח. וכך הגיעו אליו כל הנפגעים מכל התקיפות הישראליות. כל נפגע, כל אחד שמת, מגיע לבית החולים אל-אקצא, ושם סופרים ומתעדים אותם. ואז, עוטפים את הגופות בשק גופות או בבד קבורה, ומניחים אותן מול בית החולים. וכל הגברים עומדים מול גופות המתים, לחלוק להם כבוד אחרון.
(תמונה) זה לא נמשך הרבה זמן, אבל זה נעשה עם כל גופת אדם מת שמגיעה לבית החולים אל-אקצא, כל אדם מת שמגיע, או שכשהאדם מת בבית החולים. בסופו של דבר הם יגיעו, הגופות תגענה לכאן, והם יתפללו תפילה קצרה שנמשכת כמה דקות, ואז המשפחות ייקחו את הגופות ויקברו אותן. אבל זהו עניין יומיומי. זה קורה כל הזמן. ולפעמים אנשים אפילו לא שמים לב. ההידרדרות הקטסטרופלית במצב ההומניטרי והרפואי בעזה מאז תחילת המלחמה היא תוצאה ישירה של ההפצצות הישראליות חסרות ההבחנה, ההגבלות הנרחבות, וחסימת הסיוע בשנה האחרונה.
יש חסימה מתמדת של אספקה וציוד רפואי על ידי הכוחות הישראליים. לדוגמה, כל הזמן חסרות לנו תרופות חיוניות, אנטיביוטיקה, גזה, ומכשירי ניתוח. אנחנו גם בחוסר מזון. יש מניעת הכנסת מזון. כמובן, כפי שאתם מבינים, אנשים מנסים להשיג אוכל כלשהו בכל מקום שיימצאו.
(צילום) כל זה במיוחד זעזע אותי, כי כשהגעתי בינואר, בחוף הזה לא היה אפילו אוהל אחד. אפילו יכולתי לנסוע במכונית, עם חולה אנוש, במהירות של 100 קמ"ש בכביש הזה. היום, אני לא יכולה להתקדם יותר מעשרה קמ"ש בכביש הזה, כי יש אוהלים בכל מקום. אוכלוסיית רפיח, שמונה כעת כ-1.4–1.5 מיליון איש בגלל כל האנשים שהגיעו לרפיח מהצפון, אוכלוסייה זו נדחקת חזרה לאזור המרכז, נכון? הם ממש עושים שמיניות באוויר, אבל אין מקום, לא רק בגלל שהבניינים הרוסים, אלא גם בגלל שאין תשתית. אז לאן אנשים ילכו? הם הולכים לחוף, לחול, וכפי שאתם יכולים לראות בתמונה, אין להם אוהלים. אין להם שום מבנים שיעמדו בפני מפגעי מזג האוויר. יש להם שטיח, יש להם מזרנים ישנים, יש להם חתיכת פלסטיק, כמה חתיכות עץ ש…, אתם יודעים, הכל עומד עליהן. והיום כל החוף עמוס במבנים רופפים כאלה, ועכשיו חורף, והסופות בעזה קשות. יש ילדים שנמצאים על סף תת תזונה. הם חיים בתנאים לא בריאים. הם יהיו מאוד חולים בגלל פגעי מזג האוויר.
בחודשים האחרונים, רופאים ללא גבולות הגישו בקשות לפינוי רפואי של 32 ילדים והמטפלים שלהם מעזה לירדן. רק שישה הורשו לעזוב.
כשמדובר בשליחת חולים לטיפול במדינות אחרות, כיוון שבעזה כבר אין את היכולת להעניק להם את הטיפול שהם צריכים, זה מדהים אותי שהכוחות הישראליים וממשלת ישראל ממשיכים לחסום את הפינוי הרפואי של חולים אלה. אנחנו מדברים על ילדים חולי סרטן. אנחנו מדברים על פצועים עם פציעות קשות, אבל ברות הצלה. אנחנו מדברים על ילדים עם קטיעות שניתן לטפל בהן טוב יותר מחוץ לעזה. אנחנו מדברים על כל מיני מצבים רפואיים שבהם יש לאפשר טיפול מחוץ לעזה – אבל זה לא קורה. למה לאסור על ילד בן ארבע לעזוב את הרצועה כשהם יודעים היטב שלילד הזה אין שום סיכוי לשרוד בעזה? בגלל המשך מצב המלחמה, חייבים להרשות לילדים אלה לעזוב. יש את ממשלות אירופה, ארצות הברית, ערב הסעודית, קטאר – יש כל כך הרבה מדינות שאמורות להיות מוכנות לקבל את הנפגעים האלה. אני מאמינה שמבחינה אנושית, זה מה שצריך לעשות. ולמרות זאת, אנחנו לא רואים שום מאמץ ניכר לעין, שום רצון טוב, שום עניין אמיתי מצד שאר העולם לטפל באנשים האלה. זה לא קשור לפוליטיקה. זה פשוט להיות בן אדם ולדאוג לאחר. אני מבהירה – ההשלכות הרפואיות בשביל חולים שאינם יכולים לעזוב למקום בו יקבלו טיפול, הן בלי ספק קטסטרופליות. כבר עכשיו, מצפה להם עתיד קודר – עתיד בלי שתי רגליים, בלי תקווה להיות בבית חולים שיש בו את כל האמצעים הדרושים לטיפול. ההשלכות עבור האנשים האלה הן קטסטרופליות. זה פשוט נורא. כלומר, אני לא חושבת שיש לי מספיק מילים לתאר את האכזריות שמתרחשת. וכאן לא מדובר במשפחה אחת. זה משפחה אחרי משפחה, אחרי משפחה. אבל בסופו של דבר, כשאני מסתכלת על הרשימה ורואה את המצב של האנשים שמבקשים לעזוב, כן – הם זקוקים לטיפול במקום אחר, כי היכולת לטפל בהם בעזה הולכת ונעלמת. היכולת הזו נמחקה על ידי הכוחות הישראליים מרצונם החופשי. בתי ספר, אוניברסיטאות, מסגדים, בתי חולים, הכל נהרס. הכל כדי שאנשים לא יוכלו להישאר. אתם לא תוכלו להישאר פה, כי אין לכם בשביל מה להישאר.
(צילום) אז זו תמונה של בניין, שהוא כמו מבנים רבים אחרים בחאן יונס. צילמתי את התמונה הזו בנסיעה לבית החולים נאצר. וכמו שרואים בעזה לעיתים קרובות, יש הרבה גרפיטי בתוך מבנים הרוסים או על משטחי קירות גדולים שנהרסו. אמרו לי שלעתים קרובות, כאשר יש עדיין מישהו מתחת להריסות, אדם שלא הצליחו לחלץ ולהביא לקבורה, הם מציירים את הדיוקן שלו. אני לא חושבת שזה משהו שנעשה כל הזמן, אבל הם עושים את זה לעיתים תכופות. אז, כאן בקומה הראשונה, יש גרפיטי של אישה.
מאז ה-6 באוקטובר 2024, מחוז צפון עזה נמצא תחת מתקפה ומצור מתמשכים מצד הכוחות הישראליים.
אם אתם יכולים לדמיין את זה, אז רמת ההרס בצפון גרועה אפילו יותר מרמת ההרס ברפיח או בחאן יונס. מבחינתי, אפילו כשאני מסתכלת על חאן יונס או רפיח היום, אני לא מאמינה שאפשר לבנות מחדש את המקומות האלה. הם הרוסים מעבר לשחזור. אנשים גרים בבתים ההרוסים שלהם. הם שמים שטיחים. הם מכניסים כל מה שהם יכולים, והם גרים שם. אין עבודה, אין מה לעשות. אבל זה הבית שלהם ושם הם רוצים להישאר. ומה שהכי נורא, זה להבין שהאפוקליפסה הזו היא מעשה ידי אדם, ונעשתה מרצונם החופשי. אין דבר אחד שקרה במקרה. וכך זה ממשיך להיות – מציאות שבה שום חלק מההרס הזה לא קרה במקרה. כלומר, האמת היא שהם חיים על זמן שאול. למות בעזה, זו שאלה של זמן.
(צילום) תמונה זו של כפות הרגליים הקטנות האלה – אלו הן כפות רגליים קטנות של תינוקת. במהלך התקיפה ביוני, כשכוחות ישראל יצאו לשחרר את ארבעת בני הערובה בנוסיראת, זו הייתה אחת הקורבנות של המתקפה הישראלית. הייתי בבית החולים אל-אקצא, וכשהגעתי לחדר המיון, היו שם, אני לא יודעת, מאות אנשים ששכבו על הרצפה. והייתה שם ילדה קטנה. אני חושבת שהיא הייתה, אני לא בטוחה, אולי בת שנתיים או שלוש. והיא נראתה כאילו היא פשוט ישנה. היא שכבה בתנוחה עוברית והייתה לבד. וכולנו יודעים שמשפחות פלסטיניות תמיד נמצאות עם הילדים שלהן. בשבילם הילדים הם, אתם יודעים, כמו אלוהים. אז לא משאירים ילדה לבד. אבל איכשהו הילדה הזאת הייתה שם לבד, אף אחד לא שם אליה לב. אני אמא, אז כמובן ניגשתי אל הילדה הזאת. לכולם היה מישהו, היה איתם מישהו, והיא הייתה לבד, ונראתה ישנה. אז הלכתי לדבר עם אחות, שאמרה שהילדה סבלה מפגיעת ראש ושהיא כנראה לא במצב טוב. היא נראתה ישנה, אבל אולי הייתה בקומה. הם לא ידעו. למרות שידעתי שאני לא יכולה לעזור לה ממש, וגם היו נפגעים אחרים שבטח הייתי צריכה לטפל בהם, רציתי פשוט לקחת את הילדה הזאת בזרועותיי ולהישאר שם ולא לעשות כלום. זה היה… זה היה, אתם יודעים… אני תמיד… היום הזה תמיד יהיה בשבילי הילדה הזאת, שנראתה ישנה, לבד על הרצפה, דם בכל מקום, אנשים צורחים, והילדה הזאת פשוט עומדת שם, או לא עומדת, אבל שוכבת שם, ולא עושה – אתם יודעים – לא עושה כלום באמצע כל הרעש הזה.