מוסא קורשי: אני מוסא קורשי מ–Watermelon Reports

ד"ר חאלד דאווש הוא מנתח בכיר מבריטניה. יומנו מעזה פורסם לאחרונה בטלגרף, אחד העיתונים החשובים בבריטניה. הוא עובד כמנתח בכיר באחד מבתי החולים המובילים באנגליה. זהו בית החולים, יוניברסיטי קולג', בלונדון. בנוסף, הוא גם מנהל מחקר באחד המוסדות היוקרתיים ביותר בעולם, יוניברסיטי קולג', לונדון. כאן הוא כמובן מדבר כאיש פרטי, אבל רציתי לתעד כאן את בכירותו המקצועית. הוא כאן איתנו היום ואנחנו שמחים מאוד לקבל את פניו. ברוך הבא, ד”ר דאווש.

ד”ר דאווש: תודה רבה לך, מוסא.

מוסא קורשי: אז הפעם הראשונה שפגשתי אותך הייתה מיד לאחר ביקורך הראשון בעזה לפני כמה חודשים. פגשתי כמה רופאים כמוך, שנסעו לעזה ונידבו את זמנם. בדרך כלל, כולם מונעים על ידי מניעים אלטרואיסטים, על ידי הרצון לעשות משהו טוב. הם מרגישים שבורים מלראות את הרס עזה על מסכי הטלוויזיה שלהם. והם מרגישים שהם רוצים להשתמש בכישוריהם הרפואיים כדי לעזור לאוכלוסייה. ואני בטוח שכך זה גם עבורך. אבל באותו ערב, אמרת משהו שבאמת הדהים אותי. אמרת שאחת הסיבות שבגללן רצית לנסוע לעזה הייתה לאפשר לך למסור עדות. רצית לחזור ולומר, ולומר שראית את זה במו עיניך. האם תוכל להסביר לנו קצת יותר מדוע אתה חושב שהעדות היא כל כך חשובה?

ד”ר דאווש: ראינו את מה שקורה בעזה קורה פעמים רבות שוב ושוב במהלך השנים. לא רק בעזה, אלא גם בגדה המערבית. אנחנו יודעים, אנחנו יודעים איך לפני כמה שנים ההתקפה על ג'נין, שהביאה להרבה הרוגים והרבה הרס – דברים אלה מתרחשים שוב ושוב, אם כי לא באותו קנה מידה שאנחנו רואים כרגע. זה, לא להשתמש יתר על המידה במונח "חסר תקדים", אבל זה באמת חסר תקדים בחיינו. ולכן, אני חושב שזה חשוב לחשוב על העתיד, על איך אנחנו מנסים למנוע מזה להתרחש שוב. וזה עניין של לעורר את מודעתם של אנשים למה שקורה באמת, לטבעה האמיתי של מדינת ישראל. יש בעיה, יש צד אפל מאוד למדינת ישראל שאנשים לא מודעים אליו. ואנחנו רואים את זה מול עינינו כרגע. ואני חושב שזה משהו שאנחנו צריכים לתעד. אנחנו צריכים להיות מסוגלים להשתמש בתיעוד כדי לעורר ממשלות ואנשים למציאות, ולומר שיש יותר מצד אחד לסיפור. לאלה שמאמינים שיש רק צד אחד, והוא הצד של ישראל, שהיא מדינה, שיש לה הכרה ואמינות בין לאומית. העובדה שלפלסטינים אין מדינה, מדינה מוכרת בינלאומית, שמוכרת בפורום הבינלאומי באותו אופן – זו בעיה. אבל הסיבה לבעיה זו היא, שהיא לא רשאית להיות מדינה מוכרת באופן בינלאומי. והעדויות שאנו מספקים חשובות מאוד כדי לנסות ולמנוע את הדברים האלה מלקרות שוב ושוב. כולנו מעריכים מאוד את חוזק האופי ואת החוסן של תושבי עזה ופלסטינים – אבל הם בני אדם. ובסופו של דבר, הם זקוקים לחידוש כוחותיהם. צריך לתמוך בהם. ואני חושב שזה התפקיד שלנו מבחוץ, אנו שרואים את זה אחרת כי אנחנו לא חיים בנסיבות הנוראיות האלה, לוודא שהדברים האלה מתועדים, שהעדויות נרשמות. זאת כדי להגיע למטרה הסופית שאני מדבר עליה – למנוע מהמצב הזה לחזור שוב ושוב.

מוסא קורשי: אז, ד”ר דאווש, אני מדבר שוב על ההתנסויות שלך בעזה לאחרונה. המספרים מראים שיש כרגע בערך 36,000 הרוגים, הרוגים פלסטיניים. ממשלת ישראל טוענת שיותר מ-12,000 מההרוגים הללו הם לוחמי חמאס. אז כשעבדת בבית החולים אל-אקצא, איזה סוג של חולים ראית במו עיניך? מהי העדות שלך? האם שליש מהאנשים שטיפלת בהם היו לוחמי חמאס? או, תן לנו מושג איזה סוג של חולים ראית.

ד”ר דאווש: מוסא, התשובה הישירה לשאלה הזו היא שככל הידוע לי, לא ראיתי אפילו לוחם חמאס אחד בתקופה שהייתי שם. ובסך הכל, הייתי שם בערך חודש. ואני יכול לומר גם בשם עמיתים, שעם רבים מהם דיברתי, שהיו שם בין המשלחת הראשונה שאליה יצאתי ובין זו האחרונה שלי. אני לא מכיר אף אחד שיכול לומר בכנות שהוא פגש לוחמי חמאס במהלך הזמן שהיה שם, מה שמעלה את השאלה, לאן הולכים הלוחמים לכאורה שנפצעים. אבל זה גם מדגיש מחדש את הנקודה שרוב הנפגעים, ההרוגים והפצועים, הם אזרחים. המספרים שאנחנו שומעים עליהם, שהם 70% נשים וילדים, אני חושב שהם מספרים אמיתיים. ההתנסות שלנו בהחלט תומכת במספרים האלה. אבל יש גם את האוכלוסייה הנשכחת, ואני, אני מדגיש את הנקודה שאנחנו לא צריכים להזניח את הגברים הצעירים. גברים צעירים, רק בגלל שהם בגיל לחימה, לא צריכים להיות מסווגים מיד כמטרות לגיטימיות. וזה מה שקורה. אנחנו רואים הרבה גברים צעירים – שליש מאוכלוסיית החולים שבהם טיפלתי, היו גברים צעירים. אלה גברים צעירים בסוף גיל ההתבגרות, תחילת שנות ה-20 לחייהם עם פציעות קשות, קטיעות גפיים, פציעות משנות חיים, שדורשות שהיה ארוכה בבית חולים. והפשע שלהם הוא שהם במקרה נמצאים בקבוצת הגיל הלא נכונה, מה שאומר שישראל מרגישה שלראות אותם כמטרה זה דבר לגיטימי. ואלה גברים צעירים, אחים, בעלים, בנים, והם חיים בקהילות בעזה. הם חלק חשוב מאוד מהאוכלוסייה. הם פרודוקטיביים והם עושים הרבה מהעבודה הנדרשת בעזה. אז, מתוך אלה, אני לא יודע, אני לא מכיר אף אדם שטיפלתי בו, גברים צעירים שטיפלתי בהם, שאני יכול לומר, עם יד על הלב, שהוא לוחם. עכשיו אנשים אומרים, ובכן, איך היית מזהה לוחם – אתה לא יכול לזהות אותם. אבל אני חושב, אתה יודע, אנחנו לא טיפשים. אפשר לזהות אותם לפי מבנה הגוף, אפשר לזהות אותם לפי האופן שבו הם מדברים, אפשר לזהות דברים אחרים, שיגידו לך, ירמזו, יתנו סימן שמי שאתה מטפל בו הוא לוחם, ואני לא יכול לומר שלמישהו שטיפלתי בו היו המאפיינים האלה.

מוסא קורשי: כן, כלומר, כולנו יודעים שבזמן מלחמה נהרגים גברים צעירים במספרים לא פרופורציונליים, אבל זה נשמע כאילו שאם ישראל אומרת ש-12,000 לוחמי חמאס נהרגו, שהם החליטו שכל גבר צעיר באוכלוסייה הפלסטינית הוא לוחם חמאס, וזו בבירור טענה ביזארית ומגוחכת. האם תוכל לספר לנו מהם סוגי הפציעות העיקריים שראית בעזה ומה לדעתך הפציעות האלה אומרות לנו על האסטרטגיה הצבאית של ישראל?

ד”ר דאווש: הפציעות היו פציעות מרסיסים, רסיסים, רסיסים, רסיסים וכמה פציעות כדור, פגיעות פיצוץ. אם תראה אחד משלל הסרטונים הזמינים ברשתות החברתיות, תראה את מה שקורה כשמשהו בעזה מהווה מטרה. תראה את האבנים, הסלעים, העץ, וכן הלאה, עפים במהירות עצומה לעבר המצלמה כשזה קורה. אתה תבין את כוחם של רסיסים. כי אנשים עלולים לזלזל בכוחם של הרסיסים. רסיסים יכולים להיות גרגר חול, ברוחב של כמה מילימטרים, אבל החום והמהירות שבהם הם נעים כשהם חודרים לגוף גורמים לנזק רב. זה כמו כדור, אין בכך ספק. ולכן ראינו הרבה פציעות שקשורות לרסיסים. מתוקף ההתמחות שלי, עבדתי עם פציעות בבטן ובחזה. אז, בבטן, התמודדתי עם דימום כבד, התמודדתי עם מעיים מחוררים, כליות מחוררות, פציעות בשלפוחית השתן, פגיעות בכבד. היינו צריכים לעשות לא מעט כריתות טחול כי הטחול דימם מהפציעות. נאלצתי לטפל בקרע חריג מאוד בוושט כי הוושט נקרעה לגזרים על ידי רסיסים. ובחזה, טיפלתי בדימום ובפגיעות ריאה קשות, וגם, במקרה אחד, טיפלתי במישהו שהיה לו קרע באבי העורקים, שהוא כלי הדם הגדול ביותר היוצא מהלב. וזה בגלל שרסיסים חדרו לחזה שלו וחדרו ישר דרך עצם החזה לתוך כלי הדם הזה. אז זה רוב הפציעות. כמובן, אנשים שנמצאים במרכז התקיפה מתים, הם נהרגים. אנחנו לא רואים את האנשים האלה. אנחנו רואים אותם כשקי גופות שמגיעים לבית החולים, וראיתי גם מאלה שהגיעו לבית החולים. ואז האנשים השוהים ברדיוס של, בערך 100, 200, אולי 300 מטרים, הם אלו ששורדים את המתקפה ומגיעים לבית החולים עם פציעות רסיסים נוראיות. אז הם מגיעים והמנתחים שם עושים כמיטב יכולתם, ואתה יכול לייצב זמנית, ואולי לתקן את הנזק שנגרם לטווח הקצר. אבל מה ששמתי לב הוא שרבים מהם מתו בימים הראשונים לאחר הניתוח. אז יש את אוכלוסיית החולים שלא, ששורדים את הניתוח הראשוני, את הפציעה הראשונית, אבל מתים כמה ימים לאחר מכן בגלל סיבוכים אחרי הניתוח, חומרת הפציעה. עכשיו, מה זה אומר לך על האסטרטגיה הישראלית, האסטרטגיה הצבאית? כלומר, זה אומר לך, ממה שאני יכול לראות ובוודאי מסיפורים של אנשים שדיברתי איתם, ודיברתי עם הרבה אנשים, במיוחד הפעם, שיש מה שאני מכנה מדיניות אדמה חרוכה. יש ניסיון להרוס הכל. וכמובן, אנחנו יודעים, ונאמר לנו על ידי דוברים ישראלים רבים שכשהם מכוונים לאדם מסוים, העלות של הפגיעה באותו אדם היא במובן מסוים לא רלוונטית. אם אתה, אם אתה הורג, אם הם הורגים פי 20 ממספר האנשים שהיוו מטרה, כתוצר לוואי של זה, של הפגיעה הזו, זה מקובל עליהם. אבל כשהאנשים האלה נהרגים יש מספר רב של אנשים שנפצעים בדרכים שמשנות חיים, ומשנות את כל, כל הרכב האוכלוסייה בעזה. ואתה מסתובב בבית החולים ורואה אנשים עם קטיעות בכל מקום, מי הולך לטפל באנשים האלה? ויש הרבה אנשים, יש גם ילדים שפגשתי, שאיבדו את כל משפחותיהם. פגשתי שניים או שלושה מהם בזמן שהסתובבתי בבית החולים והייתי צריך להזכיר לעצמי היכן אני נמצא, כי האינסטינקט שלי היה לא להאמין. זה לא יכול להיות באמת שאיבדת את כל מי שהיה לך. ושם הייתי צריך להזכיר לעצמי איפה אני נמצא. הייתי בעזה, וזה קורה על בסיס יום יומי, ושכנים אולי או חברים של המשפחה, מטפלים בילדים האלה, הם לוקחים אותם ומטפלים בהם. אבל מה יקרה להם בטווח הארוך? אז האסטרטגיה, כך נראה, היא פשוט להיכנס ולהרוס כל מה שנמצא מולך, ולנצל את התירוץ שאתה מכוון לאוכלוסייה מסוימת בתוך עזה, וזה הלוחמים, החמושים, או איך שהם רוצים לקרוא להם..

מוסא קורשי: נתת עדות מזעזעת מאוד על האופי חסר ההבחנה של האסטרטגיה הצבאית של ישראל, שהיא כשלעצמה פשע מלחמה. האם ראית ראיות אחרות לפשעי מלחמה ישירים, למשל פגיעה בילדים, פצעי ירי, דברים מהסוג הזה?

ד”ר דאווש: מוסא, אני אולי אתאר לך מה ראיתי, ואני חושב שזה כדאי וחשוב שהמאזינים יחליטו בעצמם לגבי זה, לגבי התשובה לשאלה הזו. כלומר, אני אגיד לך מה ראיתי. אז אפילו בנסיעה דרך עזה, כמו שעשיתי בפעם הראשונה, כי נסענו הרבה מהבית שהיה לנו לבית החולים. הבית הזה נפגע, אגב, הבית הזה, בית ההארחה כפי שהוא נקרא, שבו שהינו במקום שנקרא אל-מוואסי בחאן יונס, בצד המערבי של חאן יונס, ליד החוף, נפגע.

מוסא קורשי: כלומר, זה בית ההארחה של הצוות הרפואי של נכון? Medicaid Palestinians

ד”ר דאווש: כן, אז הוא נפגע שבוע אחרי שעזבנו אותו, כשהמשלחת השנייה התארחה בבית, וזהו. כשנסענו מהבית, בית ההארחה, לבית החולים באותם ימים, ראינו את הבתים ההרוסים לאורך הדרך, היו בתים רבים שנהרסו כליל על ידי טילים או פגזים. רואים אנשים שנאלצים לחפש מים. לא היו מים, המים נותקו, כידוע, על ידי הישראלים בתחילת כל זה באוקטובר. לא היה חשמל, ואנשים נאלצו להקים את האוהלים שלהם. מה שראינו גם הפעם כשנסענו ליד הבית שבו שוכן צוות של Médecins Sans Frontières, ארגון נוסף שאנשים רבים מכירים, ויכולתי לראות את החדר שטיל ישראלי כיוון אליו, כי אפשר היה לראות את מסגרת החלון השרופה של החדר המסוים הזה מבחוץ, ואנחנו יודעים שהוא נפגע, אני חושב שאולי פעמיים, אבל בטוח לפחות פעם אחת. וזה נראה לעין, עכשיו הבית הזה ריק. בבית החולים עצמו פגשתי שני אנשים שסיפרו לי כמה סיפורים די, ובכן, אלה היו סיפורים מזעזעים מאוד. אחד מהם היה, פגשתי אותו לילה אחד. בוקר אחד בזמן שעשיתי סיור במחלקה, והוא אדם מרותק לכיסא גלגלים, יש לו בעיה כרונית בעמוד השדרה, והוא תיאר כיצד הוציאו אותו מבית חולים לא רחוק מהמקום שבו היינו. גררו אותו החוצה והחזיקו אותו במעצר במחנה מעצר של הצבא הישראלי במשך כמה שבועות. מכיוון שהוא מרותק לכיסא גלגלים, הוא לא יכול לזוז, אבל הוא היה אזוק למשהו ועיניו היו מכוסות במשך שבועות רצופים. והוא פיתח פצעי לחץ משני הצדדים, כך שעצמות הירך, עצם הירך שלו נראתה משני הצדדים בגלל פצעי הלחץ משכיבה בתנוחה אחת במשך שבועות רצופים. אז ברור שהוא שכב וזז מצד אחד לצד השני, אבל לא היה מסוגל לזוז יותר מזה, והוא פיתח את פצעי הלחץ הנוראיים האלה. ושאלתי אותו איך הוא קיבל אותם, והוא סיפר לי את הסיפור שלו. הוא סיפר לי שהוא היה אזוק ועיניו מכוסות במשך שבועות רצופים ואז שוחרר היכן שהוא בדרום עזה ומצא את דרכו לבית החולים. אשתו טיפלה בו במחלקה, היא הייתה המטפלת שלו. ובדקתי את הפצעים האלה בעצמי כי לפעמים היינו מחליפים לו את התחבושות על הפצעים. ואני חייב לומר שהוא אדם סטואי בצורה יוצאת דופן. אני זוכר שחשבתי, כשהוא סיפר לי את הסיפור, איך אתה יכול לספר לי את הסיפור הזה עם חיוך? הוא אמר את זה עם חיוך, עם חיוך עדין. ואז למחרת בבוקר הייתי במחלקת המיון ופגשתי גבר אחר, שניגש אליי עם אשתו והטלפון שלו – אנשים שם מחזיקים תמונות של צילומי הרנטגן שלהם כצילומי מסך בטלפונים שלהם – והוא ניגש אליי ואמר, דוקטור, אתה יכול להסתכל על זה, זה צילום הרנטגן של החזה שלי, זה בסדר? וכמו שעשיתי עם רוב האנשים שפגשתי, אמרתי, מה קרה, מה הסיפור שלך? ובכן, הייתי במחנה ישראלי ממש מחוץ לחאן יונס בצד הישראלי של הגדר. הוצאתי מבית החולים נאצר, והוחזקתי שם במשך 50 יום. וראיתי אנשים נגררים החוצה בקיבועים החיצוניים שלהם. קיבועים חיצוניים הם מכשירים כמו שלד, כמו פיגומים שיש לאנשים סביב הגפיים, כשהם שבורות. קודחים לתוך העצם כדי לנסות ולאחד את העצמות. הם נפוצים מאוד במצבי מלחמה כשאין לך את היכולת לקבע ולתקן את השבר מייד לפי סטנדרט הטיפול הרגיל, שהוא לתקן את העצם, בגלל כל הזיהומים ומגבלות הזמן וכן הלאה. אז הוא תיאר אנשים שנגררים החוצה בקיבועים החיצוניים שלהם ברחוב, על הרצפה, נגררים על ידי החיילים ואז, ואז מושלכים לתוך המעצרים האלה, מחנות המעצר האלה, והוא היה אחד מהם. לא היה לו שבר באותו זמן. הוא תיאר שוב עיניים מכוסות ואזיקים למשך 50 יום, וגם הוכה במוט מתכת. הוא אמר, אני לא היחיד שהוכה במוטות מתכת, כולם שם הוכו, הוכו במוטות מתכת באופן קבוע ולעתים קרובות מדי יום. והוא הראה לי את פרקי כפות הידיים שלו. שתי פרקי ידיו היו נפוחים מהאזיקים. והוא הראה לי את צילום הרנטגן. צילום הרנטגן הראה בבירור שיש לו מספר צלעות שבורות בשני הצדדים. עכשיו, אתה יודע, אני חושב, אני חושב שכל מי שיקשיב לסיפורים האלה יגיד לך שמשהו לא בסדר, וכל מי שמכחיש שיש שם פשעים, צריך לחשוב על כל זה מחדש.

מוסא קורשי: כן, סיפורים מטרידים ביותר. אפשר רק לקוות שה ICC ינקוט בפעולה בקרוב.
ישנן שמועות שזה עשוי לקרות. אני רק יכול להעיר, שזה, זה, זה פשוט, זה נראה כמעט בלתי ייאמן שהצבא הישראלי, כביכול הצבא המקצועי והאמיץ ביותר בעולם, מרגיש שהוא צריך לאזוק ולקשור את עיניו של אדם בכיסא גלגלים עם פגיעה בעמוד השדרה במשך שבועות רצופים, זה אומר הרבה.

ד”ר דאווש: אז בימים האחרונים שהייתי שם, אולי למעשה ביום שעזבתי, הובאו עשרות אנשים עם פציעות כדור בראש והם היו בכל הגילאים, מגיל ההתבגרות המוקדמת ועד סוף שנות ה-40, והם ישבו בבית החולים שלנו במחלקת החירום. זה היה ברור שרבים מהם ימותו – עם פציעות כאלה לא שורדים, במיוחד בתנאים כאלה. אז שוב, זה, זה קרה, וראיתי את זה ביום האחרון בנסיעה האחרונה שלי לעזה.

מוסא קורשי: פצעי כדורים בראש?

ד”ר דאווש: כן.

מוסא קורשי: ובכן, אני מתכוון לומר שקשה מאוד להאמין שפצעי כדור בראש הם מקריים. נחזור לעבודה שלך בבית החולים. האם הרגשת שמתקנים רפואיים ועובדים רפואיים מהווים מטרות מכוונות, או שהצבא הישראלי באופן כללי פוגע בהם, ואיך הם עושים את זה?
ד”ר דאווש: אז יש עדויות של אנשים שדיברתי איתם, אנשים שעבדו בבית החולים נאצר, שעבדו בבית החולים אל-שיפא. כשנסענו לעזה הפעם, פגשתי מישהו באל-עריש שבמצרים, בסיני, שזה עתה יצא מעזה. והוא היה רופא שעבד בבית החולים אל-שיפא, והוא תיאר לי והראה לי את הצילומים שהיו לו של התנאים בבית החולים אל-שיפא. והוא תיאר כיצד בסוף נובמבר, לפני שנאלץ לעזוב, החיילים הישראלים הרשו לו לקבור רק 40 מתוך 200 הגופות שהצטברו בשטח בית החולים. ואז הם הפסיקו אותו, והגיעה מלגזה ופשוט אספה את הגופות ולקחה אותן לאן שהוא, ואנחנו לא יודעים לאן הן נעלמו. אבל יש גם עדויות של אנשים מבית החולים נאצר, ביניהם האיש הזה שתיארתי, שנלקח מבית החולים הזה ונשאר במחנה בחוץ, מחנה צבאי מחוץ לחאן יונס. כשהייתי שם בינואר, הסיבה שנאלצנו להפסיק את העבודה באל-אקצא הייתה שיום אחד עבדנו וטיל חדר דרך קיר בית החולים ונתקע באחד מחלונות יחידת הטיפול הנמרץ, וזה אומר שזה היה מסוכן מדי, ולמעשה באותו לילה נאמר לנו שאנחנו לא יכולים לחזור לבית החולים אל-אקצא. אז זה עוד בינואר. אז ראיתי הפגזה מכוונת, שמעתי על כך, וראינו, כולנו ראינו את הצילומים של מה שקרה לבית החולים אל-שיפא ולבית החולים נאצר.

מוסא קורשי: קראתי את המאמר שלך בטלגרף. הוא מרגש מאוד. אני ממליץ לכל הצופים שלנו לנסות לקרוא אותו אם אפשר. הוא זמין בחינם באינטרנט. אחד הדברים שציינת, מלבד כמה מהסיפורים שתיארת לנו גם במהלך הרעיון הזה, היה שהפעם, בביקורך השני בעזה, ראית הרבה יותר סרטן בשלבים סופניים, הרבה יותר זיהומים והרבה יותר תת–תזונה. האם תוכל להסביר לצופים שלנו, שאין להם הכשרה רפואית, מה המשמעות של זה עבור אוכלוסיית עזה?

ד”ר דאווש: אז בכל אוכלוסייה אתה מצפה לכמות מסוימת של מקרי סרטן ומחלות כרוניות. וכפי שכולנו יודעים, סרטן מטופל בצורה הטובה ביותר כאשר הוא מתגלה מוקדם. כאשר הוא מתגלה מאוחר, למרבה הצער, זה יכול להיות גזר דין מוות עבור אנשים רבים. אבל בהקשר של מה שזמין לטיפול בעזה, התוצאות גרועות עוד יותר. אז, מה שראיתי הפעם, וראיתי את זה מהיום הראשון, היו חולים בגיל צעיר למדי עם סרטן מתקדם מדי מכדי לקוות לריפוי כלשהו. ראיתי סרטן בלבלב, ראיתי סרטן בכבד, ראיתי סרטן במעי הגס. ואחד החולים שניתחתי ביום השני כשהייתי שם, הוא גבר בן 45 שסבל מסרטן במעי הגס, שחסם את המעיים שלו, והוא היה נפוח מאוד, מנופח כמו בלון, לא יכול היה לפתוח את מעיו, מאוד סבל. והיה רק בן 45. ניתחתי אותו למחרת בבוקר, אך לצערי הוא נפטר כמה ימים לאחר מכן. תראה, מישהו כזה, שהוא גבר צעיר, לחוות מצב כזה, ולהגיע לנקודה הזו, זה, אני חושב, משקף את מה שיהיה, מה שנראה בעזה בשנים הקרובות. אנחנו הולכים לראות מספר עצום של תמותה עודפת עקב טיפול לא טוב או טיפול לא זמין לרבות מהמחלות הללו.

מוסא קורשי: ציירת תמונה קודרת מאוד. אני תוהה, אם נכנס קצת יותר לפרטים על מקרי המוות שראית מסרטן, מתת תזונה, הזיהומים – האם תוכל להסביר לצופים מה המשמעות של זה מבחינת, האם אנו עדים להרס מוחלט של מערכת הבריאות של עזה? מכיוון שבהתחלה, רבים ממקרי המוות היו מפגיעות טראומטיות, אך האם כעת אנו עדים למקרי מוות משניים, ומה לדעתך יהיה היקף התמותה הקשור להרס המוחלט הזה של מערכת הבריאות בעזה?

ד”ר דאווש: עכשיו נראה תמותה עודפת לא כתוצאה מטראומה, אלא כתוצאה מההשלכות הרס מערכת הבריאות. מערכת הבריאות בעזה הסתמכה על שני מרכזי בריאות גדולים. אל-שיפא בצפון ומתחם נאצר בדרום. ראינו את אל-שיפא, אנו יודעים שאל-שיפא נהרס לחלוטין, כעת הוא קליפה של עצמו. בית החולים נשרף וכל מתקן בתוכו נהרס. אנשי אל-שיפא, עובדי אל-שיפא, ניסו לחדש אותה לאחר שהצבא הישראלי נסוג ממנו, לפני מספר חודשים, והם ניסו להקים מחדש מרכז רפואה ראשונית. זהו מרכז שיכול לפחות לטפל בחולים שזקוקים למשככי כאבים, נוזלים, טיפול בפצעים ואולי ניתוח בסיסי. ואז הישראלים חזרו שוב, לפני כמה שבועות, והרסו את כל זה, ואנחנו יודעים שהרגו עשרות, אם לא מאות, אנשים. אנחנו מגלים עכשיו את קברי האחים שנחשפו בבית החולים נאצר. נאצר גם כן באותו מצב, נהרס לחלוטין. היה לנו עמית שעזר לנו באל-אקצא. הוא לא רופא. ביתו נמצא בחאן יונס. אביו הלך לבדוק את ביתו, שנמצא ברובע אל-אמל במרכז חאן יונס, והוא חזר נסער מאוד כי ביתו וכל העיר נהרסו. למעשה, הוא אמר לי, שזה גרוע יותר ממה שאתה רואה בעזה, כי בעזה לפחות היו כמה בתים שעוד עומדים. במרכז חאן יונס אין כלום. הכל נהרס לחלוטין. אז ההרס הזה של מערכת הבריאות ושל שני המרכזים הרפואיים העיקריים בעזה, נאצר ואל–שיפא, אומר שבתי החולים היחידים שנותרו הם בתי החולים שפעלו בעבר כמרכזי בריאות קטנים ופריפריאליים, שיכולים לעזור במידה מסוימת, אבל הם לא יכולים לכסות אוכלוסייה של 2 מיליון. כפי שאמרתי, ברפיח אין מערכת בתי חולים שיכולה לכסות אף לא חלק מהאוכלוסייה שיש שם. אז יש 1.5 מיליון איש בעיירה שאכלסה בעבר רבע מיליון. יש בה מספר כולל של ארבעה חדרי ניתוח, אין סורק סי–טי או מיטות טיפול נמרץ. אי אפשר לטפל בחולי טראומה במסגרת הזו. אז אנחנו מגיעים לסוגיה של בתי חולים שדה. עד כמה טובים בתי חולים שדה? אם היה לך צבא מתוחכם מאוד ומערכת רווחה ענקית והמימון לעשות זאת, אולי היית יכול להקים בתי חולים שדה שיכולים לעשות את העבודה. אבל זה לוקח הרבה זמן. והם לא טובים כמו בתי חולים שכבר קיימים מבחינת הארגון והמבנים שלהם. זה לא אותו הדבר.

מוסא קורשי: אתה אחד מכמה מנתחים ורופאים שנסעו לעזה כדי לנסות להקל על הסבל שם. אתה גם אחד מאלה שחזרו וסיפקו עדות כדי לנסות להניע את האוכלוסייה שלנו, את הממסד הרפואי שלנו, ואת הפוליטיקאים שלנו לעשות משהו. מה היית רוצה שהממסד הרפואי הבריטי יעשה?

ד”ר דאווש: בבריטניה, מערכת הבריאות הבריטית שלנו נתפסת כמודל על ידי אנשים רבים מחוץ לבריטניה. אנחנו, אלה מאיתנו שעובדים בתוך המערכת כאן, כמובן מכירים ומבקרים היבטים של מערכת הבריאות שאנחנו חושבים שאנחנו יכולים לשפר, וזה מה שמניע אותנו להשתפר. אבל מבחוץ אנשים מסתכלים עלינו ועל המערכת שלנו ואומרים שזו מערכת בריאות שהם רוצים לחקות, ואנשים רבים רוצים לבוא ולעבוד במערכת הבריאות בבריטניה. גם מערכת החינוך היא מושא לקנאתם של אנשים רבים מחוץ לבריטניה. ואני חושב שבשתי החזיתות הללו חשוב שנוודא שאנחנו משתמשים בעמדת המנהיגות שיש לנו, ובמודל שיש לנו, כדי לנסות לדחוף עוד יותר את מה שאנחנו טובים בו – תחום בריאות הציבור. אנחנו עושים את זה מצוין. אנחנו רואים שיש לנו מערכת בריאות פנטסטית מבחינה חברתית, מערכת שמתפקדת לא לפי יכולת התשלום של אנשים אלא לפי צורכיהם. וזו דוגמא, לגבי עזה, שבה אנחנו בבריטניה יכולים להוביל גם מבחינת קבלת החלטות, או לאו דווקא קבלת החלטות, אלא ייעוץ וניסיון לפתח מענה, שאני חושב שרבים בעולם ילכו בעקבותיו. מערכת הבריאות בעזה נהרסה, כפי שאנחנו יודעים. הפגיעה המכוונת ברופאים ובמחנכים בעזה תועדה גם כן. וכל מי שמגיע לעזה ויש לו תמונה ברורה של מה שקורה שם, לא יכול שלא להבין את הטרגדיה שמתרחשת שם. אין, אי אפשר לטעון שיש סיבה כלשהי להמשיך את מה שמתרחש, ההרס, המלחמה, ההרג. אי אפשר, אין לזה שום הצדקה בכלל. לכן, כל מי שעומד בצד הנגדי של הוויכוח הזה, שאומר שזו סוגיה מורכבת שאנחנו אולי צריכים להישאר ניטרליים, להניח לזה – אני לא חושב שמבין את קנה המידה של מה שקורה. יש לנו גם חובה כבני אדם, ואנחנו, אנחנו ברי מזל בבריטניה, אנחנו יכולים להביע את דעותינו, אנחנו מסוגלים לגבש מדיניות המבוססת על ראיות. אנשים רבים לא יכולים לעשות את זה. אנחנו צריכים להשתמש ביכולת הזו. החופש שלנו הוא גם המהות של מה שיש לנו בבריטניה כדי לשמש דוגמא לשאר העולם. ואני חושב שגם הפוליטיקאים צריכים לנצל את ההזדמנות הזו כדי לאפשר לנו להתעצם, לחזק את מערכת הבריאות שנוכל לעשות זאת. אין שום דבר רע, ואין שום דבר פלילי, למקרה שמישהו מציע, בכך שנתמוך באזרחי עזה, ונתמוך במערכת הבריאות שלהם ובמערכת החינוך שלהם. זה מה שיגרום להם לחזור מהתהום שבו הם נמצאים עכשיו. ואני חושב, אתה יודע, שאם ניתן להזדמנות הזו להתפספס, זה גם יהיה משהו שיישאר על המצפון שלנו במשך השנים ולדורות הבאים. ואנשים שיבואו אחרינו, הדורות הבאים יסתכלו אחורה וישאלו אותנו מה עשינו כשזה קרה מול עינינו. אנחנו יודעים איך ההיסטוריה מסתכלת על זה, ראינו את זה בעבר, וזה מעבר ליכולת שלי להבין למה אנחנו מוכנים לאפשר לזה להתרחש.

מוסא קורשי: מה היית רוצה שהממשלה הבריטית תעשה?

ד”ר דאווש: הייתי רוצה שהממשלה הבריטית תחשוב מעבר למה שאני מבין, מה שאולי אומרים לנו, שהוא המציאות הפוליטית. מציאות פוליטית ואינטרסים הדדיים כשמדובר ביחסים עם מדינות אחרות, זה דבר אחד. אבל כממשלה שמייצגת אוכלוסייה שמביעה רגשות חזקים מאוד לגבי מה שקורה, ואני הייתי אומר, אני חושב שזה מאוד ברור מעוצמת הרגשות של האנשים שיוצאים באופן קבוע לצעדות שלוות, שיש פלח אוכלוסייה משמעותי אם לא הרוב, וייתכן שזה רוב עכשיו, שמרגיש שמה שאנחנו עושים כמדינה ואיך שאנחנו מיוצגים על ידי הממשלה שלנו אינו נכון. צריך להיות קול חזק יותר לגבי מה לא בסדר ומה נכון. וכן, להתמודד עם הכלכלה זה דבר אחד, ואני מבין שזו השורה התחתונה לממשלות רבות. אבל אני חושב שזו גם מחשבה לטווח קצר. מה שאנחנו עושים מבחינה אתית ומה שאנחנו עושים כאומה, התדמית הבינלאומית שאנו מקרינים, גם זה חשוב מאוד, ואני חושב שכרגע אנחנו נגררים מאחור. אפשר לומר, אפשר לטעון שהממשלה שלנו ומיעוט קטן של ממשלות אחרות, הן היחידות שעדיין מוכנות לעמוד ולומר שמה שקורה מבחינת ההרג שמתרחש מוצדק ושזה צריך להימשך עד לאיזו תוצאה סופית שתוגדר על ידי ממשלת ישראל. ובאיזה מחיר? המחיר הוא, אתה יודע, עוד עשרות אלפי הרוגים. המספרים שאנחנו מדברים עליהם, 35,000 עד כה, זו הערכה נמוכה. אנחנו יודעים שיש אלפי אנשים שעדיין קבורים מתחת להריסות בעזה. אנחנו יודעים שלאנשים שנפצעו לא תהיה יכולת לתרום לחייהם ולכלכלה שלהם במשך שנים רבות. אז לאפשר לזה להתרחש, ולממשלה שלנו לומר שאנחנו לא צריכים למשל להצביע על הפסקת אש, הפסקת אש מיידית, כי עדיין יש דברים לעשות – זה קשה מאוד להבנה מנקודת מבט אנושית. אני מקווה שתהיה איזושהי התעוררות בקרב אלו שמחליטים על מדיניות, ושיראו שהם צריכים לייצג אותנו, את האנשים שמרגישים שמה שקורה זה לא בסדר וצריך לעצור את זה מיד. ואני מקווה ששינוי החשיבה הזה יקרה מהר מאוד. כל יום חשוב.

מוסא קורשי: כן. אז אני מקווה שעדות כמו שלך תשפיע. כפי שאמרת, מציאות פוליטית היא דבר אחד, אבל אני חושב שברגע שיש רצח עם, אתה באמת, אתה חייב, אתה חייב לפעול כי אחרת זה חותר תחת כל המערכת וכל הכללים. האוכלוסייה מתחילה לחשוב, ובכן, אתה יודע, למה אתם אומרים דבר אחד על אוקראינה ודבר אחר על פלסטין. ואנשים לא טיפשים בימינו. אנחנו רואים הכל ברשתות החברתיות, והם מתחילים לראות דרך (צביעות) הפוליטיקאים. ואם אי פעם היה לנו אמון בפוליטיקאים, אני חושב שהאמון הזה נפגע, נפגע חזק עכשיו. בכל מקרה, תודה רבה לך, ד”ר דאווש, על תיאור עבודתך בעזה, ועל דעותיך לגבי הצעדים הפוליטיים שיש לנקוט כדי לעצור את האסון הבריאותי הנורא הזה. תודה.

ד”ר דאווש: תודה רבה לך מוסא. תודה על זמנך ותודה גם על מה שאתה עושה.