מגישה:
אנחנו עומדים להכיר לכם עכשיו רופאה הומניטרית בינלאומית שחיה כאן בטורונטו, אבל עבדה בשטח בעזה כדי לסייע לרופאים המקומיים. זו הפעם הרביעית שלה שם מאז פרוץ המלחמה. גילוי נאות: היא חברה אישית. תפגשו אותה בעוד רגע, אבל קודם תנו לי להציג לכם כמה מהמטופלים שהיא פגשה; היא שלחה לנו תמונות מתוך בית החולים. אזהרה: התמונות קשות לצפייה.
מוחמד בן 10. כמעט שאין אוכל, ובכל זאת הוא רוצה לחלוק את מה שיש לו. לפני חודשיים, מוחמד נורה בראשו מרחפן בזמן ששיחק ברחוב. הוא לומד ללכת מחדש, בנחישות שקטה ועם חיוך יפה כל כך שזה כואב.
ואז ישנו מחמוד בן ה־16. הוא נורה בבטנו באתר חלוקת מזון. הוא סובל מתת־תזונה ומשותק. בני משפחתו ישנים על הרצפה לצד מיטתו. הם אלה שעושים לו פיזיותרפיה. אין מטפלים.
—
מגישה:
את רואה שם את הטוב ביותר ואת הגרוע ביותר באנושות.
ד״ר מל ברקנל:
כן. אממ, לפעמים קשה להמשיך להאמין באנושות כשאנחנו עדים למה שאנחנו עדים לו.
—
מגישה:
ד״ר מל ברקנל מתנדבת עם עמותה רפואית קנדית בשם GLIA, שפועלת תחת המטרייה של ארגון הבריאות העולמי. היא נמצאת באחד מבתי החולים המעטים שעדיין פועלים בעזה — בקושי. סיוע נחוץ מאוד לא הגיע.
—
ד״ר מל ברקנל:
רוב הזמן אין לנו סבון לשטוף ידיים. וגם כשאנחנו כן שוטפים ידיים, אין לנו במה לייבש אותן. חסרות לנו כפפות. חסרות לנו מסכות. אין לנו אלכוהול. אלה הדברים הבסיסיים שאנחנו צריכים. אין לנו מספיק מזרקים. יש לנו מחסור נואש בכל כך הרבה תרופות מצילות חיים. וראינו ילדים, מבוגרים ויילודים מתים בגלל מחסור בתרופות.
—
מגישה:
אין מורפיום או פנטניל לשיכוך כאבים בחדר המיון, ואין תרופות שיכולות לעזור לחולי התקף לב או לחולי סרטן.
ד״ר מל ברקנל:
ואין לנו שום דרך לטפל בהם. אז לעיתים קרובות אנחנו נותנים אבחנה — ואז פשוט נאלצים להשאיר אותם כך.
—
מגישה:
אחרי שנתיים של מלחמה, לא נותר דבר מלבד הריסות. התשתיות של עזה אינן.
ד״ר מל ברקנל:
אין מערכת ביוב. אין חשמל. אין אספקת מים. כל מתקני ההתפלה הוחרבו. אז כשנוסעים שם, זה פשוט בלתי ייאמן. והדבר היחיד שעובר לי בראש הוא שאם זה היה סט של סרט, היית אומרת למי שבונה תפאורות לסרטים שזה יותר מדי, שזה מוגזם.
—
מגישה:
עבדת באזורי מלחמה ברחבי העולם, היית בכמה מהמקומות הקשים ביותר בעולם בזמנים הקשים ביותר. היית בעיראק בזמן המלחמה. היית באוקראינה בזמן המלחמה. האם משהו משתווה למה שאת רואה כאן?
ד״ר מל ברקנל:
לא. ואחד הדברים — וזה היכה בי בפעם הראשונה שהגעתי לכאן — הוא שבכל מקום אחר שבו הייתי, אנשים יכלו לברוח. בעיראק או באוקראינה, הם יכלו לנסות לברוח למקום בטוח. כאן אין להם לאן לברוח.
מגישה:
אני רואה ילד צעיר וחמוד ממש מאחורייך, מנופף כזה למצלמה.
ד״ר מל ברקנל:
(צוחקת)
זה בלתי נתפס. כל אדם כאן נפגע מהמלחמה בדרך כלשהי. ההערכה היא שאחד מכל עשרה מתושבי עזה נפצע בפועל — וזה בלי לדבר על ההרוגים. ובכל זאת, כולם מקבלים אותנו בחיוך.
—
מגישה:
אבל יש גם ייאוש. האישה הזו מנסה להשיג טיפול מחוץ לעזה לבתה בת הארבע, שסובלת ממחלת בלב.
האם:
תעזרו לי. תעזרו לתינוקת שלי. תעזרו לי.
ד״ר מל ברקנל:
אנחנו חסרי אונים.
—
מגישה:
ד״ר ברקנל אומרת לי שלא רק שיש צורך נואש בציוד רפואי; הם זקוקים גם למנתחים מומחים שיוכלו לטפל במטופלים כמו בתה הקטנה של אותה אם. אבל לרופאים בינלאומיים קשה מאוד לקבל אישור לחצות את הגבול ולהיכנס לעזה. לדבריה, רבים מהם מסורבים.