מתוך – ילדים תחת אש: חקירה על חיילים ישראלים שיורים בילדים | סרט תיעודי של Fault Lines

ד"ר תמי אבוגנים:
קשה לדמיין ילד שמשחק יום אחד ואז לא קיים למחרת.
כתב (ג'וש ראשינג):
מאז תחילת המלחמה בשנת 2023, עובדי שירותי בריאות היו בין היחידים שהורשו להיכנס לעזה. ישראל לא אפשרה לכתבים זרים גישה עצמאית.
ד"ר מוחמד עדיל חליל:
זה היה כמו סרט אפוקליפטי. כלומר, זה באמת לא נראה אמיתי. הייתי בעזה כמה פעמים בשנה האחרונה.
ד"ר תמי אבוגנים:
זה מרסק אותך מבפנים.
כתב:
Fault Lines [סדרה דוקומנטרית ששודרה באל ג'זירה על עזה] ראיינו רופאים אמריקאים ברחבי ארה"ב על חוויותיהם בהתנדבות בבתי חולים בעזה.
ד"ר מרק פרלמוטר:
אלפי ילדים נשארים עם מום.
ד"ר נביל ראנה:
כל יום, כל יום. לא היה יום אחד שלא ראינו ילדים בחדר המיון, ובחדר הניתוח, בחדר המתים.
כתב:
למרות שרופאים אלה שירתו בבתי חולים שונים בזמנים שונים, כולם היו עדים לדפוס מטריד.
ד"ר תמי אבוגנים:
יותר ויותר התחלתי לראות ילדים עם פציעות חודרות כמו פצעי ירי.
ד"ר מוחמד עדיל חליל:
ירייה הגיעה משום מקום. הילד שלך פשוט שיחק במגרש המשחקים ונורה.
ד"ר מימי סייד:
נראה כאילו כל יום היה לנו לפחות ילד אחד שמגיע עם פצע ירי.
ד"ר תמי אבוגנים:
בשלב מסוים חשבתי, אלוהים, זה פשוט לא יכול להיות. חייבת להיות טעות.
ד"ר מוחמד עדיל חליל:
ברוב הפעמים שיש לך פצע ירי בראש, עושה רושם שמי שנורה היה מי שכיוונו אליו .
ד"ר תמי אבוגנים:
אחרי 5, 6, 7, 8 פעמים הגעתי להבנה שמישהו יורה בילדים.
ד"ר מימי סייד:
(מדינת וושינגטון, ארה"ב]
זה היה ב-24 באוגוסט. זה היה בוקר וזה היה במהלך אירוע רב נפגעים. ילדה קטנה בת 4, ששמה מירה. היא הובאה על ידי הוריה. היה לה פצע אחד בראש. הצלחתי להכניס אותה לסריקת CT. בסריקה ראינו כדור בראשה של הילדה הזו, במוחה.
[מציגה את הסריקה]
כתב:
ד"ר מימי סייד טיפלה במירה בת ה-4 במהלך נסיעתה הראשונה לעזה באוגוסט 2024.
ד"ר מימי סייד:
לכאן הכדור נכנס. תראו איך הוא עבר בנתיב הזה משם. והוא תקוע שם, מאחור.
כתב:
מה הפרוגנוזה כאן כשאת מסתכלת על זה?
ד"ר מימי סייד:
חולים עם פצעים בראש או במוח, אנחנו לא יכולים לעשות כלום בשבילם. אז היא סומנה כמישהו שלא יכולנו להציל.
מוחמד אל-דריני, אביה של מירה [בערבית]:
זה הכדור שהרס את חייה של בתי. והוא מייצג את היום הנורא הזה שבו הכל קרה. היו הרבה רחפנים באזור. אם כדור פוגע בך, אז להתראות, אתה מת.
ישראא חבוש, אמה של מירה [ערבית]:
ב-24 באוגוסט, בסביבות השעה 8 בבוקר, בדיוק התעוררנו. זה היה יום ההולדת של אחותה הגדולה. הן שמחו ואמרו 'קומי אמא. בואי נכין עוגה ליום ההולדת של רהף'. אנשים רצו בחוץ בגלל ירי מהרחפנים. אנשים פחדו ונלחצו. פתאום, כל פניה של מירה היו מכוסות בדם. וידענו שבתנו נורתה בראש.
מוחמד אל-דריני, אביה של מירה [ערבית]:
היא נפגעה כאן, בחלק הקדמי של ראשה.
כתב:
עדים סיפרו כי מירה נורתה על ידי רחפן ישראלי, רחפן מחומש ברובה. בעוד שידוע כי רחפנים אלה קיימים, קשה לאשרר את השימוש בהם בעזה למרות עשרות תקריות שדווחו.
ישראא חבוש, אמה של מירה [ערבית]:
באותו רגע הרגשתי כאילו החיים נעצרו. איך זו יכולה להיות מירה? אני הולכת לאבד את מירה? מירה היא הבת שלי. היא הנשמה שלי. לא ידעתי מה לעשות. האם לצעוק או לבכות או לשאת את הבת שלי?
מוחמד אל-דריני, אביה של מירה [ערבית]:
נשאתי אותה ככה, והתחלתי לרוץ איתה, קורא לעזרה. 'אנשים, הצילו אותנו. מישהו, בבקשה תעזרו לנו. רק מכונית'.
ד"ר מימי סייד:
היא זזה מעט מאוד, הייתה פצועה בבירור.
כתב: האם מישהו ביצע טיפול נמרץ במירה לפני שראית אותה?
ד"ר מימי סייד:
כמה רופאים כבר ראו אותה. התחלתי לבדוק אותה ואחד מעמיתיי הגיע ואמר, לא, אל תבזבזי את זמנך. אבל מה ששמתי לב היה שהיא עדיין זזה. הרגשתי שאני עדיין יכולה להציל אותה.
כתב:
מה עשית?
ד"ר מימי סייד:
אז אני עשיתי לה אינטובציה. זה להב ידני קטן שנכנס לפה ואז מכניסים צינור פלסטיק פנימה ואתם יכולים לנשום עבורם כתוצאה מזה .
מוחמד אל-דריני, אביה של מירה [בערבית]:
הכדור הוצא משקעי מוחה, מאחור. הם הוציאו אותו והציבו צינור כדי לחסום את דליפת נוזלי המוח.
כתב:
זו הייתה הפעם השנייה שבה מירה נתקלה במוות. בשנה שעברה, כשמשפחתה ברחה דרומה, נורה עליה טיל ישראלי והרג אחת מדודותיה. דודה נוספת איבדה את רגלה.
מוחמד אל-דריני, אביה של מירה [ערבית]:
אני לא יכול לשקר לך ולומר שלא פחדתי. היא הייתה בין חיים למוות.
ד"ר מארק פרלמוטר:
המטרה בקצה הכוונת, אין ספק שמדובר בבן אדם צעיר. וכשמופעל ההדק על המטרה, זה לא במקרה. בכלל, אף פעם.
ד"ר תמי אבוגנים:
ילדים הם מטרות קלות, נכון? הם בדרך כלל חסרי הגנה. הגיוני לכוון לילדים אם אתה מנסה לפגוע בעתיד.
כתב:
שוחחנו עם 20 רופאים אמריקאים שהתנדבו בבתי חולים ברחבי עזה מאז תחילת המלחמה. כולם דיווחו על טיפול בילדים שנורו, לעתים קרובות באופן קטלני.
ד"ר מארק פרלמוטר:
זה לא חייל סורר שאיבד את האתיקה שלו. זה נפוץ בכל רחבי רצועת עזה. יש דפוס מובהק של חיילים ישראלים שמכוונים במיוחד לילדים.
ד"ר תמי אבוגנים:
לא רציתי להאמין שיורים בילדים. אף אחד לא רוצה לחשוב שבני אדם אחרים מסוגלים להשמיד ילדים בצורה כזאת.
ד"ר מימי סייד:
היו לי 18 מקרים של ילדים עם יריות בראש. כשאתה רואה אחד או שניים מגיעים, בזמן שהייתי שם, אז הייתי יכולה להגיד שאולי זו תאונה. פגיעה מאש צולבת. אבל כשאתה רואה שילד נורה בראש כל יום, מספר פעמים, בבטן, בחזה – זה ירי מכוון. מישהו עושה את זה.
כתב:
על פי משרד הבריאות של עזה, ילדים מהווים יותר משליש ממספר ההרוגים בעזה. כמעט 16,000 נהרגו, רובם בהפצצות. רופאים אומרים שאי אפשר לדעת כמה נורו מאז שמערכת הבריאות של עזה נהרסה על ידי הצבא הישראלי הזה.
מירנדה קללנד:
כוחות ישראליים הרגו כל כך הרבה ילדים בעזה שסביר להניח שלעולם לא נדע את כל שמותיהם.
כתב:
אל-ג'זירה עקבה אחר מקרים של ילדים שנורו על ידי הצבא הישראלי. במקרה אחד, חיילים ישראלים ירו על עמאד אבו אל-קרעה בן השלוש ועל שני בני דודיו בדרכם חזרה מקניית פירות. בת דוד אחת, חדיל, שהיתה בת 20, מתה מיד. אך עמאד עדיין הראה סימני חיים. כששכנים ניסו לגרור אותו מהרחוב, חיילים ישראלים המשיכו לירות. בת דודתו השנייה, איה, שרדה.
איה אבו אל-קראע [ערבית]:
שוב ספגנו אש ורצתי והם ירו על חדיל. היא נהרגה ונפלה על הקרקע עם עמאד. הוא זז לפני שמת והוא קרא אלינו והוא הסתכל על אנשים.
פאודה אל- דאעור [ערבית]:
ילד קטן, בן שלוש וחצי. הוא יצא רק כי שמע שיש קלמנטינות, והוא רצה לאכול קלמנטינה. כשבני הושיט את ידו וניסה לזוז, הם הוציאו אותו להורג בכדורים שלהם.
כתב:
במקרה אחר חיילים ישראלים ירו בנאהד ברבאך בן ה-13 ואחיו הבכור, ראמס, מחוץ לביתם בחאן יונס. המשפחה ניסתה להתפנות דרומה. נאהד נורה תחילה ברגלו. כשהוא ניסה לקום, חיילים ישראלים ירו בו פעמיים נוספות בגב ובצוואר. הוא החזיק דגל לבן. כשראמס ניגש לעזור לו, הוא נורה בלב.
אסלאם ברבאך, אמם:
הייתי בהיסטריה. כלומר, רק רציתי את הבנים שלי בחזרה. אולי עדיין היתה בהם נשימה. המשכתי לקוות שאם יגיע אמבולנס הם עדיין בחיים, אולי נוכל להציל אותם. הוא דימם כמו מזרקה, מהצד, מהצוואר ומהרגל. אחר כך הוא התמוטט ומת, מיד.
ד"ר תמי אבוגנים:
אתה כאילו רוצה לצרוח על זה בכל הכוח לכולם.
ד"ר אייאז פאתן:
אני יודע שבמידה מסוימת אני שותף לזה, נכון? אני במדינה הזאת, אלו פקידי ממשלה שמקבלים את ההחלטות האלה שאנחנו, כעם, בחרנו, אני משלם כספי מיסים.
ד"ר מימי סייד:
איך אפשר לצפות בזה ולתת לזה להימשך? איך אפשר שלא להגיד משהו? באיזה עולם זה בסדר לירות לילד בראש? אם אני לא יכולה לדבר על משהו כזה, מה הטעם בי?
[וושינגטון די.סי. 28.1.2025]
כתב:
ארצות הברית היא התומכת הצבאית הגדולה ביותר של ישראל. במשך חודשים רופאים אמריקאים שחזרו מעזה הזהירו כי ילדים נורים, אך תמיכת ארה"ב נמשכה. בינואר, חלק מהרופאים נסעו לוושינגטון הבירה כדי לדחוק במחוקקים לנקוט פעולה.
ד"ר מימי סייד:
קשה מאוד להכיר בכך שאני חיה במדינה הזו שמספקת את הפצצות או את הרובים או את התחמושת לכדור שהיה בראשה של מירה.
ד"ר מימי סייד:
אני רוצה להראות לך ילדה קטנה שטיפלתי בה. היא בת ארבע בשם מירה. היא נורתה על ידי רחפן צולף. זאת מירה. היא ילדה קטנה בת ארבע. היא נורתה בראש.
הפגישה נראתה מאוד חפוזה, כאילו זכינו רק לומר את מה שאנחנו באים לומר ואז פשוט לעזוב.
ד"ר מימי סייד:
זאת מירה. היא ילדה קטנה בת ארבע. היא נורתה. אני מרגישה מאוד חסרת תועלת. אני מרגישה שאני לא עושה שום דבר טוב.
חשבתי שהם יהיו המומים לגלות חלק מהדברים שאנחנו רואים. רק לראות ילד עם כדור בראש זה דבר עוצמתי ומזעזע. אבל זה כמעט נראה כאילו זה לא מידע חדש.
הם אומרים כל מיני דברים לא מהותיים. וזה פשוט כמו דברים.
נתקלתי בספקנות מסוימת לגבי הקליע עצמו והיותו אותנטי. כן. נגעתי בה. הצלתי אותה. הידיים שלי טיפלו בה. החזקתי אותה בזרועותיי כשחזרתי בפעם האחרונה, וזה שהם הטילו ספק אם זה באמת קרה, זה שובר לי את הלב.
כתב:
כשאת אומרת לחבר פרלמנט אמריקאי שאת רואה דפוס, מה התגובה שלו?
ד"ר מימי סייד:
הם מושכים בכתפיהם או, אתם יודעים, מנענעים בראשם. אבל שום דבר משמעותי. ילד לא אמור להגיע עם כדור בראש. אם זה היה קורה בארה"ב, היו רשויות אכיפת חוק בכל רחבי בית החולים. זה קורה באופן קבוע בעזה.
ד"ר מרק פרלמוטר:
כשאני צריך לעבור שמונה תינוקות מתים כדי לחפש את אלה שיש להם סיכוי לשרוד.
מירנדה קללנד:
יש לנו יותר משני עשורים של ראיות המצביעות על כך שזו תופעה קבועה. וחיילים ישראלים לעולם, לעולם, לא נדרשים לתת דין וחשבון. לכן, אם הם הורשו להרוג ילדים ללא ענישה מוחלטת, אז זה בהחלט לא מפתיע שהם יבצעו את הפעולות וההתקפות הללו בעזה. כפי שהם כבר עשו בגדה המערבית.
כתב:
האם אי פעם חשבת לעומק, מה הסיבה האסטרטגית לירות בילד? מה המסר שעלינו לקחת מצבא שהופך ילדים למטרה?
מירנדה קללנד:
חשבתי על זה הרבה. והמסקנה היחידה שאני יכולה להגיע אליה היא שחיילים ישראלים יורים בילדים פלסטינים כי הם רוצים. ואני חושבת שהם עושים את זה כי הרשו להם ואף אחד לא עצר אותם.
כתב:
האם זה פשע מלחמה לפגוע במכוון בילד?
מירנדה קללנד:
כן. לפגוע בילד עם כוח קטלני, בין אם זה תחמושת חיה, תקיפת רחפן, כל סוג אחר של מתקפה ממוקדת, זה בהחלט פשע מלחמה.
כתב:
לא רק שזהו פשע מלחמה, אלא שזה גם בניגוד לחוק האמריקאי לספק תמיכה ליחידות צבאיות זרות שהואשמו בהפרות זכויות אדם. זה ידוע כחוק לייהי. על שם הסנטור פטריק לייהי שקידם אותו.
טים ריזר:
עבדתי עבור הסנאטור פטריק לייהי.
כתב:
יועצו הבכיר טים ריזר ניסח את החוק.
טים ריזר:
כנראה שאין יחידה בצבא הישראלי שלא אומנה ולא קיבלה ציוד מארצות הברית. אבל זו המדינה היחידה שהם מודעים לה שהחוק לא יושם עליה באופן עקבי כל כך.
כתב:
האם זה אי פעם יושם על ישראל?
טים ריזר:
לא שאנחנו מודעים. אילו חוק לייהי היה מיושם מראשיתו כפי שנועד בגדה המערבית ובעזה, אז היית חושב, כמו במדינה הזאת ובכל מדינה אחרת, שהוא היה עוזר למנוע פשעים מסוג זה, כי אנשים היו יודעים שניתן להעמידם לדין.
ד"ר תמי אבוגנים:
טיפלתי בתינוקת בת 19 חודשים שנורתה בירך בזמן ששיחקה מחוץ לאוהל שלה. טיפלתי בילד בן תשע שנורה בישבן הימני בזמן שהלך ליד האוהל שלו. טיפלתי בילד שהובא מת עם הגעתו ונורה פעם אחת בצד שמאל של החזה, עד ללב.
ד"ר יאסר עריאן:
הלכתי בבוקר ליחידה לטיפול נמרץ יילודים ולקחו אותי לחדר שבו אמא החזיקה את התינוק שלה ואמרו שהתינוק הזה נורה וחשבתי לעצמי, מה זאת אומרת התינוק הזה נורה? האם הניקה, זה בטח היה רחפן, בא וירה לתינוק בראש והכדור נכנס בצד אחד ויצא בצד השני.
ד"ר מרק פרלמוטר:
ילדים שירו עליהם, זה כל יום.
ד"ר תמי אבוגנים:
רובם היו מתחת לגיל 10.
כתב:
האם דפוס של ילדים שנורו בראש או בחזה יעמוד בקריטריונים של חוק ליהי, או שתצטרכו לדעת את מצבו של כל ילד, לכל מקרה?
טים ריזר:
כל אחד מהמקרים הללו יכול להוות בסיס להפעלת חוק לייהי, ואם יש דפוס, זה משכנע עוד יותר. שזו לא סתם טעות אקראית. זוהי תוצאה של תרבות שבה אלו המבצעים את הפשעים הללו אינם חוששים שיידרשו לתת דין וחשבון.
כתב:
חיילים ישראלים פועלים גם בתרבות שבה אלימות נגד פלסטינים לא רק מתעלמת ממנה, אלא לעתים קרובות מתקבלת על הדעת על ידי פוליטיקאים בולטים.
הפוליטיקאית מירב בן ארי: הילדים בעזה הביאו על עצמם את זה!
הפוליטיקאית קטי שטרית: אני לא מבחינה בין מחבלים ורוצחים לבין האוכלוסייה האזרחית בעזה. זה אותו דבר, מבחינתי. מבחינתי, אין הבדל.
כתב:
חסינות זו נתמכת עוד יותר על ידי הסיוע האמריקאי לישראל.
צ'ארלס בלאהה:
ישראל שונה.
כתב:
צ'ארלס בלאהה עמד בראש משרד מחלקת המדינה שהיה אחראי על בדיקת אלפי טענות על הפרות זכויות אדם על ידי יחידות צבאיות זרות המקבלות מימון אמריקאי.
צ'ארלס בלאהה:
אז יש תהליך בדיקה מיוחד של ליהי לישראל.
כתב:
מבין המדינות המקבלות סיוע אמריקאי נרחב, רק לישראל יש תהליך בדיקה נפרד. בניגוד לאחרות, אומר בלאהה, ארה"ב מקבלת את חקירותיה של ישראל ללא עוררין. כאשר ההחלטות הסופיות מתקבלות ברמות הגבוהות ביותר, כולל מזכיר המדינה.
כתב:
למה יש לנו את הטופס הזה עבור מדינה אחת בלבד?
בלאהה:
מכיוון שישראל מקבלת סיוע שאינו ניתן לאיתור. זהו תהליך מורכב מאוד, ביזנטי, מסובך, עמוס עיכובים, ברמה גבוהה, אשר אשם בכך שמשרד החוץ מעולם לא מצא שאף יחידה ישראלית ביצעה הפרה בוטה של זכויות אדם. חתמתי על כך. חתמתי על כך משתי סיבות. האמנתי באותה תקופה שמשרד החוץ יבצע את התהליך הזה בתום לב. והאמנתי באותה תקופה במערכת המשפט הצבאית הישראלית. שתי האמונות הללו התבררו כשגויות.
כתב:
אז עשית סיבוב של 180 מעלות בשתי אמונות עיקריות שהן בעלות משמעות לחייהם של אנשים רבים. איך זה מרגיש לך?
בלאהה:
אני לא ממש יודע מה לומר. אם הייתי מתנגד באותו זמן, היו מתעלמים מהתנגדותי, אבל שמי לא היה על קו האישור. טעיתי. טעיתי.
כתב:
ציניקן מבחוץ היה רואה את טופס הבדיקה כביזנטי מטבעו. המטרה והנקודה של זה היו לאפשר לכוחות הישראליים לעשות מה שהם רוצים ולא להיות מוטרדים מחוקי ארה"ב.
בלהה:
בזמנו הבנתי שזה מאוד, מאוד מסובך, אבל האמנתי שזה ייושם בתום לב. לא חשבתי שזה יגיע לידי כך. אלפי אלפי מקרי מוות כאלה.
כתב:
כנגד כל הסיכויים, מירה שרדה.
ישראא חבוש, אמה של מירה [ערבית]:
את ילדה חזקה, מירה, נכון? סבלת את כל הכאב הזה. והיית ילדה טובה ועכשיו את מרגישה טוב יותר, נכון?
כתב:
כאשר ד"ר סייד חזרה לעזה בדצמבר, מירה החלה לשקם את יכולתה ללכת.
ד"ר מימי סייד:
בפעם האחרונה שראיתי אותה, היא אפילו לא פקחה את עיניה. היא בעצם שכבה שם אחרי שהוציאו אותה מהאינטובציה.
מירה [ערבית]:
צבעתי את הציפורניים שלי.
ישראא חבוש, אמא של מירה [ערבית]:
היא אומרת לך שהיא צבעה את הציפורניים שלה.
מירה [ערבית]:
גם אני אוהבת אותך.
ד"ר מימי סייד:
היא מדברת כרגיל, לגמרי כרגיל כמו קודם. עומדת. הולכת.
כתב:
ככל שתגדל, מירה תזדקק לניתוחים נוספים, אך היא לא תוכל לעבור אותם בעזה.
ד"ר מיי סייד:
עדיין נפוח.
כתב:
ימים ספורים לאחר שד"ר סייד עזבה את עזה, משפחתה של מירה שרדה מתקפה שלישית. היא קיבלה פיזיותרפיה כאשר פצצה ישראלית פגעה בבניין הסמוך.
מוחמד אל-דריני, אביה של מירה [ערבית]:
כמובן, אחרי שנורתה בראש, הבת שלי הייתה נפצעת שוב? מבחינתי, זה היה הרגע שבו הייתי פשוט משתגע.
כתב:
מירה ניצלה, אך אמה, ישראא, נפצעה קשה. היא איבדה את רגלה.
ישראא חבוש, אמה של מירה [ערבית]:
החיים שלי לא יהיו כמו שהיו קודם. אני צריכה להיות חזקה יותר ממה שאני עכשיו, אני צריכה להפסיק להיות בייאוש. אבל אני מנסה לתמוך בה ככל האפשר, נפשית, למרות הטרגדיה והכאב שלי.
ד"ר מימי סייד:
הייתי בטקס הענקת פרסים של בתי הבוקר, והייתי בחדר מלא בילדים קטנים, והם חגגו את שיניהם, מי שאיבדו היום שן. פתאום חשבתי על התמונה הזאת. היה לי ילד במשימה האחרונה שלי, ששמו היה סמי, והפנים שלו, כל הפנים שלו, התפוצצו. והחזקתי את השיניים שלו, את הלסת התחתונה שלו בידי. ולא יכולתי שלא לחשוב, איך זה יכול להיות באותו כוכב לכת?
ד"ר תמי אבוגנים:
אם הייתי היחידה שאומרת, היי, ראיתי ילדים נורים בראש, היה קל מאוד לפסול את זה. אם 40 עובדי בריאות אחרים אומרים את אותו הדבר, זה גוף ראיות שאי אפשר לערער עליו.
ד"ר יאסר עריאן:
בעזה, ראיתי שהרעיון של חפות ילדים או הגנה על ילדים נהרס במכוון, בכוונה תחילה.
ד"ר אייאז פאתן:
יהיו ילדים שבורים, ולנצח יהיו שבורים.
ד"ר נביל ראנה:
אתה הופך כמה לנכים, אתה משמיד כמה, ואתה משבית לצמיתות, נפשית ורגשית, את השאר. וזה יועבר לדור הבא. אז ככה אתה משתק חברה.
ד"ר תמי אבוגנים:
אומרים שעזה היא בית הקברות של זכויות אדם. ובשבילי, זה היה בית הקברות של האמונה שלי בכך שהמין האנושי מסוגל לאתגר את הדחפים הגרועים ביותר שלו. אני לא יודעת אם אי פעם אוכל לקבל את זה בחזרה.
ד"ר מימי סייד:
אם זה היה הילד שלך, האם היית רוצה שהעולם יפנה לך עורף? האם היית רוצה שאנשים יסיטו את מבטם? והילדים האלה שהשארתי מאחור, ממשיכים להיות מאוימים במוות כל הזמן.
כתובית:
הצגנו בפני דובר צה"ל את הסיפורים של מירה, עימאד, הדיל, רמז ונאהד. כמו כן שאלנו האם חיילים כלשהם נחקרו בגין ירי בילדים. הם בחרו שלא להשיב.
כתובית:
משפחתה של מירה קיוותה לפנות אותה מחוץ לעזה לצורך טיפול רפואי.