“תינוק חולה מאוד מטופל באמצעות מכונת הנשמה. אחרי שהתינוק מת, מה היינו אמורים לעשות עם המכונה? אין שום דרך לנקות אותה ולהיפטר מהחיידק העמיד ההוא. כשהעברנו את המכונה לשימושו של תינוק אחר, לא היו לנו אפילו צינורות להחלפה, כך שתמיד היה סיכוי גדול מאוד להפצת המחלה. אז או שהתינוק מת כי אין מכונת הנשמה, או שהתינוק מת בגלל הזיהום. האפשרויות שלך היו מוגבלות באופן טרגי.”
תקציר הריאיונות שפורסמה באתר שיחה מקומית (ראו הריאיונות המלאים בקישור), מובאות עדויותיהן של שלוש רופאות מתנדבות שפעלו בעזה במהלך הלחימה: ד"ר מימי סייד, ד"ר תליה פצ'יאנקיס וד"ר אמן עודה. הן נמנות עם 99 אנשי ונשות רפואה שחתמו על מכתב לנשיא ארה"ב ג'ו ביידן ולסגנית הנשיא קמלה האריס, בדרישה להכיר בקריסת מערכת הבריאות ברצועה ובהשלכות הקשות על אזרחים – במיוחד על ילדים.
הרופאות פעלו בתחומים שונים – רפואת ילדים, גינקולוגיה ורפואה דחופה – ובתקופות שונות. בעדויותיהן הן מתארות מחסור קיצוני בחומרי הרדמה, ציוד סטרילי, מים נקיים, כפפות, אנטיביוטיקה ואמצעי סניטציה בסיסיים. הן מספרות על ניתוחים שבוצעו בחום של 40 מעלות, על פגים שטופלו באינקובטור יחיד שעדיין פעל, ועל מקרי מוות שנגרמו מזיהומים ומחוסר ציוד רפואי בסיסי. אחת העדויות מתארת תינוק שנאלצו להשאיר לגורלו משום שהיה רק מכשיר הנשמה אחד ולא היה תחליף.
הרופאות מדגישות כי רוב הפצועים שטיפלו בהם היו ילדים. הן מעידות כי רבים נפגעו מירי מדויק – קליע יחיד לראש, לחזה או לעורק – שגרם לנזק פנימי קטלני גם כשסימני הפגיעה החיצוניים היו מזעריים. לצד החוויות הרפואיות, הן מתארות גם את ההשפעה הנפשית המתמשכת עליהן עצמן ואת מחויבותן לשמש לא רק מרפאות אלא גם עדות חיה לזוועות שמתרחשות בשטח.