זה היום הראשון של העיד (החג). וזה היה יום נורא באמת. כאן בעזה, בחאן יונס, ההפצצות היו קשות מאוד, והיו לנו כמה אירועי נפגעים המוניים בבית החולים נאסר, כאשר רוב הפצועים היו ילדים. רבים מהם נקבע מותם עם הגעתם לבית החולים. ראיתי שלושה ילדים קטנים – אחד בערך בן ארבע, אולי בת שש, ילד נוסף בן שבע – כולם מכוסים בפצעי רסיסים, עם גפיים מרוסקות. הם הגיעו מתים. לאחר מכן קיבלנו בחדר המיון עוד ילדים רבים עם פציעות קשות מאוד. כמה מהם מתו שם במקום, ואחרים עם פציעות מחרידות, שספק אם ישארו בחיים. סבירות גבוהה שלא ישרדו. כל הילדים האלה הגיעו לבושים בבגדי החג שלהם. היה ברור שהם לבשו בגדי החג – בגדים חדשים. אפילו אלה שנפצעו קל יותר – להרבה מהבנות הקטנות היו ציפורניים צבועות, לחלקן היו צמות בשיער. היה ברור שהם ניסו לחוות תחושה של חג, תחושה של שמחה, אבל לא ניתן להם אפילו שמץ מזה.
זה היה יום איום ונורא. בלילה שלפני כן ישבתי והתפללתי, קיוויתי שזה יהיה יום שקט יחסית, כדי שהילדים יוכלו להרגיש מעט חג, מעט שלווה – לבקר משפחה, לאכול יחד, גם אם במעט מזון. אבל אפילו את זה לא ניתן להם, ולצערי זה היה פשוט הרסני וכואב מאוד.