סקוט פלי: ד"ר סאמר עטר הוא מנתח אורתופדי משיקגו, פרופסור לכירורגיה באוניברסיטת נורת'ווסטרן, ולאחרונה, גם אחד המתנדבים האמיצים הנלחמים למען חיי אדם במלחמה בעזה.
אורכה של עזה הוא 40 קילומטרים והיא בית לשני מיליון פלסטינים, הצאצאים של אלו שנעקרו עם הקמת מדינת ישראל בשנת 1948. עזה נשלטת על ידי ארגון טרור בשם חמאס. ובשנת 2023, חמאס תקף את ישראל – מעשה זוועה – שלפי ישראל, הרג 1,200 אזרחים כולל 40 ילדים, ושבה 251 בני אדם. על פי משרד הבריאות של עזה, המנוהל על ידי חמאס, מלחמתה של ישראל לשחרור בני הערובה וכדי להביס את חמאס הרגה כ-50,000 פלסטינים, 15,000 מהם ילדים. האו"ם אומר ש-92% מבתי המגורים בעזה ניזוקו. בשבוע שעבר בתוכנית "60 דקות", לסלי סטאל דיווחה על הטראומה והעינויים שסבלו בני הערובה הישראלים. הערב, יש לנו את סיפור המאבק הנואש להצלת אזרחי עזה באמצעות סיוע מאומות שונות ומתנדבים כמו סאמר עטר.

וידאו: רופא מבצע החייאה; אנשים רבים מסביב
זהו ד"ר עטר שנאבק להציל אדם עם דום לב. החולה הוא פרמדיק. פיצוץ ליד האמבולנס שלו הרג את בן זוגו לעבודה. אבל זה לא רק הפרמדיקים. מערכת הבריאות כולה גוועת בעזה, עם 33 בתי חולים שניזוקו והשאר חסרי אספקה.

ד"ר סאמר עטר: דמיין לך 50 איש שמגיעים בבת אחת, ו-15 מהם כבר מתים כשהגיעו. וכולם מנסים להגיע לחדר המיון, ואין מקום לדרוך. ואין מספיק מיטות, אז אתה עובד ומחייה ומנתח חולים על רצפות מרוחות בלכלוך ודם. כל מה שאתה יכול לראות, זה רק ילדים קטנים מרוסקים ומעוותים, הקרביים שלהם נופלים החוצה – מבותרים, חסרי ידיים ורגליים. אני זוכר ילדה קטנה אחת הולמת באגרופיה על הרצפה, פשוט מסרבת להאמין שאמא שלה מתה – הם היו צריכים למשוך אותה ממש בכוח כדי לפנות מקום לפצועים שהגיעו, כי קצב הפצועים פשוט לא נעצר. הם ממשיכים להגיע.

מראיין: כשהמטופלים האלו מגיעים לחדר המיון, אילו דברים אין לכם שם?

ד״ר סאמר עטר: אין סטריליות. חומר הרדמה הוא סוג של לוקסוס לפעמים. היו לנו שני ילדים שהגיעו, שני ילדים צעירים שנקלעו להפצצה. לאחד היה חסר עור בחצי מהגוף. על השני ביצענו ניתוח חירום לכריתת רגל. את שניהם היה ניתן להציל. הם היו אחים. אני זוכר את הרופא המרדים מתחנן בטלפון לדם מבנק הדם. יש רק כמות קצובה של דם שאפשר לתת. בנק הדם אמר סליחה, אין לנו עוד לתת לכם. זה היה רופא פלסטיני, והוא קרס על הרצפה בבכי. הוא אמר שהוא לא מסוגל לסבול את זה יותר. הוא כבר איבד כל כך הרבה ילדים על דבר פשוט כל כך כמו עירוי דם. הילד הזה, אנחנו פשוט ישבנו חסרי אונים וצפינו בו מת על שולחן הניתוחים. אותו הסיפור לגבי אח שלו. היה ניתן להציל אותו אבל לא היה לנו דם. הוא מת ביום למחרת.

סקוט פלי: מה עושים כשתרופות הרדמה הן מותרות?
ד"ר סאמר עטר: אתה אומר ׳אני מצטער’ לעתים קרובות. זה לא משהו שהיית רוצה לקחת בו חלק.

סקוט פלי: סאמר עטר הוא בן 49. הוריו היו רופאים סורים שהיגרו לארה"ב בשנות ה-60.
קטעי ארכיון: ד"ר עטר וסקוט פלי על ג'יפ.
סקוט פלי (2016): כמה נסיעות זה כבר?
ד"ר סאמר עטר (2016): זו מספר ארבע.
פגשנו את ד"ר עטר בשנת 2016 כשהתנדב במלחמה בסוריה. הוא עבד גם באוקראינה. זו הייתה הפעם החמישית שעבד בעזה, בכל פעם למשך שבועיים-שלושה.

וידאו: פיצוצים בעיר, קריסת מבנים.
ד"ר סאמר עטר: הפצצות נוחתות כל כך קרוב, שאתה מרגיש את כל בית החולים רועד. לפעמים הלחימה היא כל כך עזה שאתה מרגיש כאילו בית החולים עומד לקרוס עליך. והיו מקרים של בתי חולים שהותקפו, שנכבשו. אז, אין באמת מקום בטוח.

סקוט פלי: לפי האו"ם, מתקנים רפואיים ואמבולנסים בעזה הותקפו 670 פעמים. אבל הצבא הישראלי אומר שחמאס משתמש בבתי חולים למחסה וכמחסן נשק. ד"ר עטר עבד בחמישה בתי חולים בעזה.

סקוט פלי: הישראלים אומרים שכאשר הם תוקפים את המתקנים הרפואיים, הם עושים את זה כי חמאס משתמש בהם כמרכזי פיקוד ושליטה.
ד"ר סאמר עטר: ראיתי רק רופאים, אחיות וחולים. לא ראיתי מנהרות. לא ראיתי חיילים במדים של חמאס. לא ראיתי בני ערובה. אם הייתי רואה, הייתי אומר ועושה משהו בנידון. אבל לא ראיתי.

סקוט פלי: לגבי הפרמדיק שראינו קודם, ד"ר עטר אכן הפעיל מחדש את פעימות ליבו, אבל הוא לא יודע אם האיש שרד. הרופא לא יכול לעמוד בקצב של כל כך הרבה פצועים.

סקוט פלי: חשבתי על זה שאתה זוכר את כל החולים האלה, אבל אתה אף פעם לא יודע מה בסוף קרה להם.
ד"ר סאמר עטר: כן. אני זוכר – אני זוכר את כולם.

סקוט פלי: כמה מהפצועים שטיפל בהם פונו. ישראל אפשרה לכ-7,000 אנשים לצאת מהאזור הנצור. יותר מ-300 ילדים פונו בפינוי רפואי למדינת המפרץ קטאר – מעשה צדקה שאפשר למטופלים להימלט מהמקום העני ביותר בעולם לאחד מהעשירים ביותר. בית החולים סידרה בקטאר, שנבנה בעלות של 8 מיליארד דולר, פתח מחלקה לילדי עזה. ד"ר מנסור עלי הוא ראש המחלקה הכירורגית.

סקוט פלי: עד כמה היה חשוב שהמטופלים הללו ייצאו מעזה?
ד"ר מנסור עלי: חלק מהמטופלים הללו הם במצב של חיים ומוות, ואם היו נשארים שם, היו מתים מסיבוכים של הפציעות, מזיהומים, ואלח דם (ספסיס). הם היו בסכנת מוות.

סקוט פלי: אחד מאלה שניצלו הוא סאנאד בן השנתיים. סבתו של סאנאד, מרווה אל-ערבי, סיפרה לנו שהשכונה שלהם הופצצה לפני שנה. פניו ולשונו של סאנאד נקרעו לגזרים. הוא איבד יד אחת.
מרווה אל-ערבי (דוברת ערבית): “אחד עשר בני אדם נהרגו, כולל דוד שלי, גיסי, וילדיה של בתי. כל ילדיי נפצעו. “
סקוט פלי: מה ראית בפעם הראשונה שראית את סאנאד אחרי שנפצע?
מרווה אל-ערבי (דוברת ערבית): הייתי בהיסטריה. המראה היה כל כך מחריד. לא חשבתי שהוא ישרוד. חשבתי שהוא נושם את נשימתו האחרונה.

סאנאד והילדים והאחרים מחלימים בקטאר מזה כשנה.
סקוט פלי (מדבר אל קבוצת ילדים יושבים): כמה מכם איבדו את הבית שלכם?
(רוב הידיים מורמות)
סקוט פלי: כמעט כולכם.
סקוט פלי: כמה מכם איבדו את אחד מההורים שלכם?
(ידיים מורמות)
סקוט פלי: הילדה הזו סובלת מפגיעת ראש טראומטית, והיא עברה ניתוח, שבמהלכו תוקנה הפגיעה בעזרת לוחית שהושתלה בגולגולת.
ילדה (מדברת ערבית): הם הפציצו את ביתו של סבי. הייתי בדרך לעזוב את הבית כשרסיס פגע בראשי. שניים מאחי נהרגו יחד עם סבא וסבתא שלי.

סקוט פליי: לאמה בת החמש–עשרה סיפרה לנו שהיא הייתה מחוסרת הכרה בבית חולים בעזה במשך שבוע.
לאמה (מדברת ערבית): לא ידעתי מה קרה. נודע לי שרגלי נקטעה. עבר חודש עד שנודע לי שאחותי ואחי נהרגו.

סקוט פליי: רבים מהילדים מטופלים על ידי ד"ר ליסה ת'ורנטון, ראש מחלקת שיקום ילדים בבית החולים סידרה.
ד"ר ליסה ת'ורנטון: זו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי טראומת מלחמה. אני משיקגו. ראיתי הרבה טראומות – הרבה טראומות אלימות, אבל מעולם לא ראיתי דבר כזה.
סקוט פליי: איך את יכולה לשקם אותם?
ד"ר ליסה ת'ורנטון: המטרה שלנו היא להחזיר אותם לילדות. אתה יודע, העיסוק העיקרי של הילדות הוא משחק. אז אנחנו מקווים להצליח להחזיר לילדים האלה את היכולת לשחק.
סקוט פלי: אבל איך אפשר להשיג את המטרה הזו כיש לך ילד עם איברים קטועים?
ד"ר ליסה ת'ורנטון: קודם כל, הברכה היא שלילדים יש גמישות. אז אם הם לא סובלים מכאבים, והם יכולים לזוז, הרבה פעמים הם בעצמם מוצאים דרך. היה לי נער צעיר בן תשע שלצערי שתי זרועותיו נפגעו ונקטעו בגובה הכתפיים. ובתוך כמה שבועות, הוא השתמש בכפות רגליו.
סקוט פלי: מה הוא הצליח לעשות בכפות רגליו?
ד"ר ליסה ת'ורנטון: ובכן, הוא יכול להאכיל את עצמו. הוא יכול לכתוב קצת, כי אפשר להחזיק עט עם האצבעות. זה די מדהים.
רואים ילד ללא ידיים נוסע מהר על לוח עם גלגלים.
סקוט פלי: זה הילד הזה שנוהג ב”קטנוע” שלו- ונזכר מה זה שמחת המשחק.
מה נותן לך תקווה?
ד"ר ליסה ת'ורנטון: ובכן, הילדים. אתה יודע, הילדים נותנים לי תקווה. כלומר, הם שובבים, והם אנרגטיים, והם שורדים. אני מאמינה שהרוח האנושית היא מדהימה, ורוחם של ילדים גדולה יותר ממה שיש לכל אחד מאיתנו כמבוגרים.

סקוט פלי: על כל ילד שפונה מעזה, כמה נשארים מאחור וזקוקים לטיפול כזה?
ד"ר סאמר עטר: אלפים. אלפים.

סקוט פלי: אלה היו החולים שעליהם חשב סאמר עטר כשנפגשנו בקטאר. הוא סיפר לנו שרבים מאלה שהוא זוכר, לא נפצעו אלא גוועו ברעב בגלל המצור.
ד"ר סאמר עטר: אני זוכר ילד בשם קארם. הוא סבל מתת תזונה משמעותית. פשוט לא היה מספיק אוכל ומים במקום שבו אימו שהתה, והוא הגיע ליחידה לטיפול נמרץ. אימו ביקשה ממני לבוא לראות אותו. התחלתי לדבר איתה ואז האחיות אמרו לי שקארם מת כבר לפני יותר משעה. אימו סירבה לתת לאחיות לקחת את גופתו, והיא המשיכה להראות לי סרטונים של איך הוא נראה פעם, וכמה הוא היה כל כך שובב, וכמה הוא היה כל כך טוב לב. והיא פשוט לא יכלה להאמין שבגלל שלא היה להם מספיק אוכל ומים, הוא לא שרד.

סקוט פלי: ראש ממשלת ישראל אמר שמדינתו מבטיחה ש"סיוע הומניטרי יגיע לנזקקים." אבל האו"ם אומר שעזה נמצאת בסכנת רעב, ושני מיליון נותרו חסרי בית. אלפים מחו בעזה וקראו לסיום משטר חמאס.

סקוט פלי: יש הרבה סבל.
ד"ר סאמר עטר: כן. אני לא יכול לעצור פצצות. אני לא יכול לחלץ בני ערובה. אני לא יכול לפתור את המשבר הזה. אני לא יכול לתקן את העולם. אבל אני יכול לעמוד לצידכם. אני יכול לחיות ביניכם. אני יכול לחלוק את צערכם. אני יכול להרגיש את הפחד שלכם. אני יכול לשרת את הקהילה שלכם. אני יכול לשאת עדות לסבלכם, ואז פשוט להשמיע את זה בקול רם. וזה לא הרבה, אבל זה עדיף מלטמון את הראש בשנאה, באלימות ובבורות.

סקוט פלי: האלימות הזו החלה עם ההתקפה על ישראל. תוך כדי הפסקת האש שנמשכה חודשיים מוקדם יותר השנה, שוחררו בני ערובה ישראלים רבים. אבל ישראל מאמינה שנותרו 24 בני ערובה חיים. בסיפור שלנו בשבוע שעבר, בני ערובה לשעבר סיפרו ללסלי סטאל על עינויים. ירדן ביבס דיבר על מחבלי חמאס שרצחו את אשתו ושני ילדיו בדם קר. כעת, ישראל מגבירה את המערכה הצבאית שלה וחתכה כמעט לחלוטין את כל אספקת המזון והסיוע ההומניטרי. בחודש ה-19 של הסבל, הסוף לא נראה באופק.