כריסטיאן אמנפור (מראיינת): ובכן, ראשית עליי לשאול אותך, מה לדעתך תהיה המשמעות של הכרזת שר הביטחון על הרחבת הסיפוח של חלקים מעזה עבור האנשים שם?

ארווה דיימון (עיתונאית לשעבר וכיום פעילה הומניטרית): ובכן, עלייך לחשוב על האוכלוסייה שם, אשר כבר נמחצה, וכעת היא פשוט הולכת להימחץ למרחב קטן ומצומצם עוד יותר. זה קורה בזמן שלא נכנס שום סיוע כבר כמעט חודש, כלום. כרגע, אין מאפיות פועלות. המטבח העולמי המרכזי [World Central Kitchen] אומר שנותרו לו רק כשבועיים של אספקה. כשאנחנו מסתכלים על מה שהם ומטבחים קהילתיים אחרים בעצם מייצרים עכשיו, ואנחנו מספקים גם ארוחות חמות, זה אורז ובגדול ירקות משומרים. מה שנמצא בשוק, וכמעט אין כלום בשוק, זה תוצרת מקומית שאפשר לקנות ולחלק. עשינו את זה, אבל חבילת ירקות טריים עולה כ-60 דולר. אף אחד לא יכול להרשות לעצמו את זה. גם זה הולך להיגמר.

כריסטיאן אמנפור: יש אנשים שמפקיעים מחירים, נכון? סוחרים וכאלה, כפי שהם נוהגים במלחמות.

ארווה דיימון: נכון, זה קרה לאורך כל הדרך, אבל גם, [כעת], אין כלום בשוק, אז המחירים לא מתאזנים. הם מתאזנים כשסיוע נכנס, אבל לא בזמן כמו הרגע הנוכחי. ואז יש את הטראומה מכל זה, שמורגשת במיוחד על ידי הילדים, ואנחנו רואים את זה בעבודה שלנו כל הזמן. יש ילדים שהתחילו להרטיב במיטה, יש ילדים שהפסיקו לדבר, יש ילדים שהתקווה שלהם נמחצה עד לדרגה כזו שכבר לא נותרה בתוכם תקווה לגבי עצמם, או לגבי החיים, או לגבי המוסדות שאמורים להגן עליהם.

כריסטיאן אמנפור : אז את… נרחיב את השאלה, את, ברגע זה, הארגון שלך, או את, נחסמה הכניסה שלכם [לרצועת עזה]. טניה חאג'-חסן, את יצאת זה עתה אחרי שהות ארוכה בעזה. טיפלת, אולי לא בבריאות הנפשית והרגשית של ילדים, אבל בבריאותם הפיזית וההרס שם. ספרי לי מה את רואה לאחרונה בבית החולים.

ד"ר טניה חאג'-חסן: תודה, כריסטיאן. שום דבר שאני אגיד לך עכשיו לא יכול למצות במלואו את הקטלוג המבעית של הזוועות שישראל ביצעה, אפילו בעשרת הימים האחרונים שהייתי בעזה. אם תסתכלי רק על עשרת הימים האחרונים האלה, בנוסף להפרה האכזרית של ישראל את הסכם הפסקת האש, הריגתם ופציעתם הקשה של כ-100 ילדים ליום במהלך התקופה האחרונה לפי יוניצף [Unicef]. אני הייתי עדה להרבה מהילדים האלה כאשר הם נשמו את נשימתם האחרונה, [הייתי עדה] לילדים פצועים שהובאו ליחידה לטיפול נמרץ שלנו, לילדים שהתייתמו, לילדים שלעולם לא יוכלו להזיז חלקים מהגוף שלהם שוב. בנוסף לכך, בעשרת הימים האחרונים, הצבא הישראלי הפציץ צוות של האו"ם, הרג ופצע חברים בו, הפציץ את משרדי ה-ICRC, הצלב האדום, פגע ישירות בבית החולים נאצר, בית החולים שבו אני עבדתי. הייתי במחלקת מיון. הם הפציצו את הקומה אשר הייתה ישירות מעלי, הרגו שני חולים ופצעו אחרים. הם שיטחו לחלוטין את בית החולים היחיד המתמחה בסרטן ברצועת עזה. וכמו שציינת, הם למעשה הוציאו להורג 15 עובדי חילוץ והצלה, תשעה פרמדיקים, שישה חברי שירות ההגנה האזרחי ועובד של האו"ם ואז קברו אותם בקבר אחים. האו"ם ואחרים בילו יותר משבוע בניסיון לחלץ את האנשים האלה והם עצמם יצאו לרפיח כדי לחלץ אחרים שנפצעו. אני יכולה לומר לך, עברנו דרך רפיח בשיירת האו"ם כשיצאנו מעזה. אני זוכרת שכאשר ראיתי כמה אנשים רצים, נושאים אדם פצוע, חשבתי, אנחנו שיירה שלמה של אנשים שיכולים לעזור לאדם הזה. ולא יכולנו לעצור כי הכוחות הישראליים היו יורים גם לעברינו אם היינו עוצרים. בנוסף לפשעים שהזכרתי הרגע, הם הרגו מספר עיתונאים פלסטינים בעשרת הימים האחרונים בזמן שעיתונאים בינלאומיים אינם מורשים להיכנס ועיתונאים פלסטינים, כמו פרמדיקים פלסטינים, כמו עובדי חילוץ והצלה פלסטינים, כמו עמיתיי במערכת הבריאות הפלסטינית, המשיכו באומץ ובהתמדה לספק שירותים הומניטריים לעמם בזמן שהם עצמם גוועים ברעב וכאשר המשפחות שלהם במצב דחק. ישראל מחסלת פלסטינים בקצב מבהיל. ובכנות, כריסטיאן, אני רוצה לשאול אותך, איזה קו אדום לא נחצה?

כריסטיאן אמנפור: ובכן, זאת השאלה, אם להיות כנה.

ד"ר טניה חאג'-חסן: הייתי רוצה שאתם, שכל אחד, יענה על השאלה הזו.

כריסטיאן אמנפור: זאת השאלה שאנחנו מעלים כל הזמן כשאנחנו מנהלים את השיחות האלה כי הממשלה הישראלית אומרת כל הזמן… ואנחנו מבינים שהפסקת האש הזו, שהייתה אמורה להיכנס לשלב השני שלה, שזה מה שהתחיל את כל זה… הממשלה הישראלית אמרה, לא, כי היא אמרה שהחמאס לא שחרר את החטופים. אז זה המחזור הקבוע של טענות הדדיות חוזרות ושל מקרה כנגד מקרה. ואם כך השאלה שלי אלייך, ארווה. יש מאחורינו 16 או 17 חודשים של הקטל הזה, החל מהקטל בישראל ב-7 באוקטובר והקטל אשר מוטל על עזה יותר משנה, כמעט שנה וחצי. מה בדיוק זה השיג כי הם עדיין אומרים שהם רודפים אחרי חמושי חמאס?

ארווה דיימון: זה מעורר את השאלה, אז לשם מה שיטחתם את כל עזה? ועל פי איזה אמת מידה אתם לא מסוגלים להשיג את מה שאתם צריכים להשיג? וגם, כריסטיאן, זכרי שהליגה הערבית הגישה לאחרונה הצעה, מפת דרכים לעזה, שלמעשה מתייחסת לכל הדאגות של ישראל, לרבות הדחת חמאס מעמדות הכוח הצבאי והכוח הפוליטי. אבל זה נדחה. מדינות ערב אפילו הציעו לקחת על עצמן את כל מאמץ השיקום בכל הנוגע לעזה. זה היה חלק מכל החבילה. נכון. העניין הוא שמה שאנחנו רואים כעת מחדש, כמו שד"ר טניה אומרת, זה שאת לא יכולה לתאר את עזה. ומה שאני שומעת עכשיו מהצוות שלנו בשטח שם, זה שהמצב הנוכחי גרוע יותר מכל דבר שהם חוו אי פעם מאחר שהפעולה במרחב הפכה לבלתי אפשרית. מה שנדרש [כדי לפעול] הוא בלתי אפשרי. זו לא רק ההפיכה למטרות של מיקומים אשר הוגדרו כבטוחים או פשוט חוסר היכולת לנווט ולפענח את דפוסי ההפצצה, נכון? דיברתי עם רופא שאמר, אני מפחד לעזוב את הבית שלי מאחר שקודם, אמנם לא היה באמת דפוס, אבל יכולת בערך לחזות אילו שעות יהיו בטוחות מספיק על מנת לרוץ לבית החולים. אתה לא יכול לחזות את זה יותר. בנוסף, את יודעת, הייתי אמורה להיות בעזה. כניסתי סורבה אחרי שכבר הייתי בעזה לתקופה.

כריסטיאן אמנפור: מדוע? זו נקודה חשובה.

ארווה דיימון: אני לא יודעת. אני שולחת הודעות למתפ"ש [מתאם הפעולות בשטחים] שוב ושוב.

כריסטיאן אמנפור: זה הארגון הישראלי.

ארווה דיימון: … גוף התיאום. כן, שמתאם את הכל. שוב ושוב, אני מנסה לקבל מענה שישיב איזה דאגות יש לכם? באילו מהם אני יכולה לטפל? מה אני יכולה לעשות כדי להפחית את הדאגות שלכם? ואני מקבלת אפס תגובה מכל סוג שהוא. וזה לא רק אני. עשרות ועשרות…

כריסטיאן אמנפור: אבל אנחנו יודעים. שום סיוע לא עובר. טניה, ד"ר חאג'-חסן, מה זה אומר במונחים מעשיים בנוגע למה שאת צריכה, בואי נאמר, על מנת לפעול איתו? כי מה שאנחנו שומעים זה שיש טונות של ציוד שמחכים להיכנס על הגבול, בין אם זה אוכל, בין אם זה אספקה רפואית, ציוד. כלומר, יש לכם חמצן? יש לכם תרופות?

ד"ר טניה חאג'-חסן: כריסטיאן, אני פשוט אתן לך את הדוגמה של המומחיות שלי. אני רופאה מומחית לטיפול נמרץ ילדים. כל אחד מבתי החולים המספק טיפול נמרץ פדיאטרי ונאונאטלי, כלומר לילודים וילדים, בעיר עזה, בצפון עזה, הושמד או הוצא מכלל פעולה על ידי הצבא הישראלי. במקום, הארגון שעבורו אני עובדת הקים יחידה קטנה לטיפול נמרץ ילדים, יחידת טיפול נמרץ לילודים, בבית חולים קטן לא ממשלתי בעיר עזה. אין מספיק מכשירי הנשמה. יש 20 מכשירי הנשמה של יוניצף אשר ממתינים על הגבול להיכנס לעזה ונחסמים על ידי ישראל. יש כמה…

כריסטיאן אמנפור: כשאת שואלת למה, מה התשובה?

ד"ר טניה חאג'-חסן: אבל, כריסטיאן, זה לפני המצור המלא, זה מוקדם יותר במרץ. זה אפילו לפני, ישראל לא התירה אף לא למכשיר חמצן אחד להיכנס לרצועת עזה בשנה וחצי האחרונות, למרות שהיא הרסה את רוב מכשירי החמצן בעזה. אותו הדבר לגבי בתי החולים. אני אומרת לך, הם הרסו את רוב בתי החולים בעזה, אבל הם לא מאפשרים כניסה לציוד הבנייה הנדרש אשר יאפשר לבנות אותם מחדש. אז זו, אני מניחה, נקודת המבט לגבי תשתיות בסיסיות וציוד. אחרי זה יש לך את כל הכימיקלים…

כריסטיאן אמנפור: טניה, אני יכולה לשאול אותך, אני רוצה לשאול אותך משהו? היית שם בזמן הפסקת האש, כאשר החלק הראשון של הפסקת האש היה בתוקף? [טניה מהנהנת] אז מה ראית? מרתק אותי לדעת, היה שטף של סיוע, נכון? ואנשים ניסו לחזור, אפילו לבתים המופצצים שלהם… מה היה מצב הרוח? מה הייתה היכולת של אנשים לנסות, לנסות לחיות במהלך השבועות הבודדים של הפסקת אש?

ד"ר טניה חאג'-חסן: כריסטיאן, זה היה סיוע בררני. כל הדברים שהזכרתי עכשיו עדיין נאסרו במהלך התקופה ההיא. שוקולדים נכנסו, סבון, שאסור היה להכניס במשך תקופה, נכנס. אנשים קיבלו שמפו וסבון ושוקולדים ודברים שאפשרו להם לנשום. כן, זו הקלה יחסית כשאתה חושב על מה שהם עברו קודם. והראייה לכך הייתה יחידת תת התזונה בבית החולים שלנו, שם היו לנו ילדים עם תת-תזונה חריפה קשה, גם תת-תזונה של מחסור בחלבון וגם תת-תזונה קלורית כללית כתוצאה מהמצור המלא עד לאותה נקודה. אז זה היה נהדר שקיבלנו פנימה אוכל. אנשים יכלו לאכול מקורות חלבון מגוונים ומקורות מגוונים של ויטמינים, מה שחשוב מאוד לבריאות שלהם אחרי שהורעבו במשך שנה וחצי. אבל בו זמנית, נאסרה הכניסה לרצועת עזה של הדברים ההכרחיים על מנת לבנות מחדש את החיים שלהם. אבל אנשים נשמו, כריסטיאן, ויכולת לראות את זה, הייתה התחושה הזו של תקווה שהם יוכלו לחזור לבתים שלהם, שהם יוכלו לבנות מחדש. ראית עובדי בריאות מקימים מרפאות ופותחים מחדש בתי חולים על מנת לספק שירותים, או אפילו אוהלים על גבי ההריסות, היכן שעמד בית החולים. ובאותו לילה, ב-18 במרץ, כשישראל הפרה באכזריות את הפסקת האש ואהיה ברורה, הם הפרו את הפסקת האש כל הזמן. אנחנו קיבלנו נפגעים אפילו במהלך התקופה ההיא. רק פשוט פחות באופן יחסי. קיבלנו נפגעים עם פצעי ירי. קיבלנו נפגעים מפגיעות טילים. קיבלנו פחות נפגעים הקשורים למלחמה, אבל עדיין קיבלנו אותם. אבל ב-18 במרץ, באותו בוקר מוקדם, כאשר אני אומרת שאימה (terror) זעזעה את עזה, אני לא יודעת איך ניתן לתאר את זה אחרת. כריסטיאן, אני רוצה לחלוק את זה עם הקהל שלך, אפילו אם זה מביך עבורי באופן אישי. אבל אני חושבת שזה יעזור לאנשים להבין את רמת הטרור שמופעלת על העם הפלסטיני על ידי מדינת ישראל. כל הרצועה רעדה, הקול הרועם הזה. ואני הייתי באזורי מלחמה בעבר, הייתי בעזה בשנה שעברה כאשר לא הייתה הפסקת אש. התעוררתי מהשינה והתחלתי לרעוד והשיניים שלי חרקו, באופן שהשיניים שלך חורקות כשקר לך. זה מעולם לא קרה לי קודם. זו הייתה תגובה הופכת קרביים להתעוררות משינה באימה מוחלטת. ולקח לי בערך 20 דקות, אפילו אחרי שעשיתי רציונליזציה למה שמתרחש, לבשתי את המדים שלי, התכוננתי לרוץ למטה לחדר המיון, בציפייה לגל הנפגעים שהולך להגיע עם כל זה. לקח לי בערך 20 דקות להירגע. ועכשיו אני מבינה מדוע כל הילדים האלה נכנסים למחלקת המיון כשהם רועדים. בשנה שעברה, חלק ממני חשב שהסיבה לכך הייתה שקר להם. עכשיו זה, זה טרור, כריסטיאן. זה טרור שמופעל על עם שהיה בצד הנפגע של כמה מהזוועות הגרועות ביותר של ימי חיינו. ובכנות, זאת הולכת להיות בושה שאנחנו נצטרך לערוך חשבון נפש לגביה, תוך כדי שההיסטוריה נכתבת מיום ליום, גם מדינות, כמו ארצות הברית, גם בסוכנויות תקשורת אשר מייצרות הסכמה לכל מה שקורה, כאשר הן משתמשות בשפה מטעה, מסתירות נרטיבים מסוימים, מפקפקות בעיתונאים הבודדים אשר באמת מסקרים את הזוועות האלה. אנחנו נצטרך לערוך חשבון נפש לגבי זה.

כריסטיאן אמנפור: זאת הולך להיות התמודדות עצומה לאורך כל הטרגדיה הזו שמתרחשת, לא רק ב-16 החודשים האחרונים, אלא במשך עשרות ועשרות שנים, כאשר שני הצדדים סובלים בצורה כל כך בלתי נתפסת. אני רוצה רק לשאול אותך, ארווה, שאלה שהיא מאוד לשחק את פרקליטו של השטן, ממה שזה עתה שמענו מטניה, מהוויזואליות הברורה של עזה, שכמעט בלתי ראויה למגורים. אני זוכרת שראיתי את התמונות המדהימות האלה במהלך הפסקת האש שבהם משפחות שברו את צום הרמדאן, את יודעת, איפטאר בהריסות, והן נראו כאילו הן שמחות להיות יחד, אבל יכולת לראות שהמצב היה כמעט בלתי ראוי למגורים. מה את, וברור הדחק הזה, הלחץ לדחוס את המספר… את שטח הטריטוריה? האם את חושבת שהם נעים באופן בלתי נמנע לכיוון של לנסות להזיז את הפלסטינים, כמו שהנשיא טראמפ אומר? להזיז אותם החוצה?

ארווה דיימון: אני חושבת והרבה תושבי עזה מאמינים שזהו אכן היעד האחרון. ראשית – ישראל כבר הכריזה שזה היעד שלה במספר הזדמנויות שונות, את יודעת, גורמים רשמיים בכירים יצאו ואמרו, את יודעת, אנחנו הולכים לקחת את עזה. עבור הפלסטינים שנמצאים שם וחיים את כל זה, אני חושבת שהם לא יכולים לתאר את זה בתור שום דבר אחר מלבד ההשמדה שלהם עצמם. ותחושת הנטישה, הם מודעים לגמרי לעובדה ששום דבר לא עוצר את זה וששום דבר לא הולך לעצור את זה.

כריסטיאן אמנפור : טניה, אפנה אלייך לסיום, את כמובן מטפלת בפלסטינים, אבל עדיין יש חטופים ישראלים, אנשים שמשפחותיהם עדיין מפגינות בישראל נגד המלחמה המתגברת הזו ושרוצות את בני המשפחה שלהם בחזרה. אני רוצה לשאול, מה את חושבת שקורה להם עכשיו? אני יודעת שאני מבקשת ממך לנחש, אבל זה פשוט כזה סוג של, אני מתכוונת, הם במובלעת הקטנה הזו.

ד"ר טניה חאג'-חסן: נכון, כריסטיאן. ואני חושבת, אם רק תסתכלי על השנה וחצי האחרונות, מתי חטופים משוחררים בחיים? הם משוחררים כשיש משא ומתן, כאשר המשא ומתן מכובד, לא כשמפציצים. החטופים… בהינתן העוצמה, היעדר ההבחנה, והאופי, לרוחב הרצועה, של ההפצצות האלימות והאכזריות שבהן ישראל תוקפת את הרצועה. כלומר, הצבא הישראלי הוא גורם הסיכון הגדול ביותר שלהם למות. אני חושבת שהרבה אנשים מזהים זאת. אנחנו יודעים ש… אנחנו יודעים שהדרך היחידה שבאמת מאפשרת להוציא מישהו מזה בחיים היא שישראל תכבד את הפסקת האש.

כריסטיאן אמנפור: אנחנו צריכים ל, כן, אנחנו צריכים להזמין גורם ממשלתי רשמי לדבר על זה, זה באמת קשה. אבל בכל מקרה, ד"ר טניה חאג'-חסן, תודה רבה על העדות שלך. ארווה, כתמיד, תודה רבה. ובהצלחה עם המאמץ ההומניטרי שלך, כשאת מנסה לחזור פנימה [לעזה].