“היו לנו חולים על הרצפה בכל מקום. הילדים האלה היו מונחים על הרצפה, רפויים וחסרי חיים, והיינו מכריזים עליהם כמתים מיד. אלו שלא הוכרזו כמתים – התחרו על אחת ממיטות טיפול הנמרץ הבודדות שהיו זמינות בבית החולים, שלא הייתה בו יחידת טיפול נמרץ ילדים, ושיחידת הטיפול הנמרץ למבוגרים הייתה מלאה כמעט לחלוטין בילדים פצועים ופגועים. זה היה בשנה שעברה. אני זוכרת שחשבתי לעצמי, "וואו. זה בטח הכי גרוע שיכול להיות. משהו הולך להשתנות. עוד חודשיים תתקבל פסיקת בית הדין הבינלאומי לצדק על סבירות לרצח עם, ויכריזו על צעדי ביניים. משהו ישתנה" - וזה לא קרה. זוהי מציאות מפחידה כשמסתכלים שנה אחורה, ורואים עד כמה הפשעים הנוראיים ביותר עדיין מתבצעים מול עינינו. לדעת שאלין, אחייניתו בת שבעת החודשים של אחד מעמיתיי, שהיא כעת הניצולה היחידה מכל משפחתה, הובאה ליחידה לטיפול נמרץ עם ריסים שרופים, שיער שרוף ועור שמדיף ריח של כלי הנשק שסופקו על ידי מדינות המערב, כולל בריטניה. ולדעת שאחרי שנה של מה שחשבתי שהוא הכי הגרוע ביותר שיכול להיות, זה רק החמיר. ”