תודה רבה. שמי ד"ר ת'אאר אחמד. אני רופא חירום משיקגו, ושירתתי בעזה בשנה שעברה, בשנת 2024, בבית החולים נאצר בחאן יונס ובבית החולים אל-אקצא בדיר אל-בלח. היום, אני מגיע עם תזכורת על כך שמה שקרה בעזה ב-19 החודשים האחרונים, זה לא רק מקרים בודדים של הפרות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי, ולא רק רגעים שהופיעו וחלפו בכותרות. זה חיוני שנבין את מכלול ההרס, שנבין את הניואנסים, שנראה את בני האדם מעבר למספרים, עשרות אלפי הפלסטינים שנטבחו ב-19 החודשים האחרונים. ואני קורא לכולנו להכיר במידת הדחיפות בנוגע למה שקרה. ב-24 השעות האחרונות ראינו איך יותר מ-100 פלסטינים נטבחו. ראינו בימים האחרונים יותר מארבעה בתי חולים, בתי חולים בהם עבדתי, מותקפים בטילים. וכמובן, אין שום דין וחשבון, אבל אין גם שום אזכור של הקורבנות שסבלו כתוצאה מכך. לא מדברים על מה יקרה עכשיו, כשבתי החולים האלה מושבתים. למען האמת, אין לנו זמן עד החודש הבא לחשוב על מה אנחנו יכולים לעשות עכשיו, מה אנחנו יכולים לעשות מחר. הזמן אוזל.

אתם יודעים, כאן בארצות הברית יש משהו שאנחנו עושים לעתים קרובות באירועים ציבוריים. אנחנו מכירים באנשים הילידים שפעם חיו על האדמה הזאת. ואני חושש שאם נמשיך את השיתוק הנוכחי, שאם לא נפעל, נצטרך לעשות זאת בג'נין, בעזה, ובחלקים אחרים של מה שהכרנו פעם כפלסטין.

אני גם רוצה לחזור ולהדגיש, שאני מרגיש שאופן הסיוע החדש הזה שהציגו… ומדברים על הצורך בסיוע מוגבר בעזה – בהחלט. הצורך במזון – בהחלט, ללא צל של ספק. אבל הרעיון הזה של אופן סיוע חדש, של מרכזי החלוקה האלה, של גטואיזציה של פלסטינים בעזה, צריך להידחות על הסף. יש להכיר בו כמה שהוא באמת. זוהי זרוע נוספת של הכיבוש. זוהי מיליטריזציה של סיוע הומניטרי. איך אנחנו יכולים לצפות שהאנשים שביצעו את הזוועות ב-19 החודשים האחרונים יגידו פתאום שזה בסדר שפלסטינים יקבלו אוכל ותרופות? יארזו אוכל ויחליטו כמה מספיק? האם אנחנו יכולים להיות בטוחים שהם לא יגידו פתאום "אנו חושבים שזה מספיק אוכל להיום, או לשבוע הזה, או לחודש הזה", וירעיבו את הפלסטינים שוב? אני מדבר כאיש רפואה מקצועי, וחשוב מאוד שכולנו נכיר בכך שתת-תזונה חריפה ורעב משמעותם היא לא רק שצריך לתת לאנשים אוכל, ושוב לתת להם לאכול. זהו מצב חירום רפואי. הם צריכים השגחה. אי אפשר לתת אוכל ל-50 יום, כמו שראינו בהפסקת האש, ואז פתאום לנתק את האספקה ולצפות שהם יהיו בסדר; להגיד – יש להם מספיק אוכל לתקופה הזו. הם ישרדו שבעה או שמונה שבועות של רעב מוחלט. זה לא עובד ככה.

אני אומר את זה כמי שמודע גם לצורך בגישה לאזור. ב-13 במרץ, 5 ימים לפני ההסלמה, 5 ימים לפני שהופרה הפסקת האש, הייתי בירדן מוכן לחזור לעזה, ונדחיתי בטענה של סיבות ביטחוניות, כמו אנשי מקצוע רבים אחרים בתחום הרפואה. אני לא קיבלתי אישור כניסה כי אני פלסטיני. אבל לעתים קרובות הסירוב הוא שרירותי. הגישה מוגבלת. עלינו להתנגד לכך. צריך להיות ברור שהגישה לרצועת עזה חשובה לא פחות מסיוע. ושהיכולת של אנשים להיכנס ולצאת היא זכות שיש לעגן, ואין להשתמש בה כנשק מלחמה, לא כדרך להעניש אותם ולגרום להם לסבול. אני אומר זאת כמי שנאלץ בבית החולים נאצר לצעוד מעל על גופתו של ילד, בזמן שאמו התאבלה עליו, כדי להגיע לטפל בחולה אחר. אני אומר זאת כמי שלא הספיק לנקות מדם את גופתו של ילד בן 5 שמת בתקיפה אווירית ישראלית, כי היו יותר מדי חולים בחדר המיון של נאצר. אני אומר זאת כפלסטיני שצפה אתמול באם שסיפרה כי מצאה את גופתו של בנה ליד ביתם, אך לא הצליחה למצוא את ראשו, וכל הלילה הסתובבה ברחובות חאן יונס עם פנס בתקווה למצוא את ראשו, אך ללא הצלחה.
אני אומר זאת כמי שראה ילד שנולד מיד לאחר תחילת הפסקת האש וגווע ברעב. האם ילדה את הילוד הזה בחדר היחיד שנותר עומד בבית שנהרס בחאן יונס. היא ילדה את הילוד הזה עם 11 בני משפחה נוספים בחדר. והילוד – אפשר לראות את הצלעות שלו מבעד לעור, אפשר לראות את הנשימות המאומצות. אפשר לשמוע את זעקת הרעב החלשה, כי אין לו מספיק כוח לבקש אוכל, להשמיע את הבכי שאנחנו תמיד שומעים. והאם לא מסוגלת לייצר חלב כי לא נכנס לתוכה אוכל. ואנחנו יושבים שם בידיעה שהדברים שאנחנו צריכים כדי שלילד הזה יהיה סיכוי בחיים, נמצאים ממש מחוץ לגבול, קילומטרים ספורים משם. אני מזכיר לכולם שהילד הזה, כל יום שאנחנו מונעים ממנו את הפורמולה, את החלב שהוא צריך כדי לשרוד, וגם אם ישרוד באורח פלא, וגם אם יהיה מחר הסכם הפסקת אש – עתידו של הילד הזה נפגע, התפתחותו תושפע מנזק בלתי הפיך – בהתפתחות הנפשית, בהתפתחות הפיזית, בהתפתחות מערכת החיסון.

לכן אני מבקש שנחשוב על האנשים האלה, שנחשוב עליהם כשאנחנו מדברים על הצורך בהכנסת סיוע, שנחשוב עליהם כשאנחנו אומרים שההפצצות צריכות להפסק. ובואו נהיה כנים, ואני חושב שכבר הזכרנו את זה, אבל חשוב שניקח אחריות על עצמנו, בדיוק כפי שחשוב להטיל אחריות על הישראלים. אתם יודעים, אני מדבר בשם הקהילה ההומניטרית הבינלאומית. אנחנו צריכים לראות היכן נכשלנו. הגיע הזמן שנחשוב ונשקול להגביר את הנוכחות הבינלאומית בעזה כדי לוודא שאנחנו נוכחים שם ולא רק כקו הגנה לפלסטינים. כלומר, אל תברחו מהמשמעות של זה. זהו קו הגנה עבור כולנו, עבור כל האנושות. לוודא שבתי החולים בעזה מוגנים, זה לוודא שבתי החולים בכל מקום אחר בעולם מוגנים. וכאשר בית חולים יוצא מכלל פעילות, בדיוק כמו שבית החולים האירופי בעזה יצא כעת מכלל פעילות, זה משפיע לא רק על החולים שנמצאים שם באותו רגע. כל החולים שיזדקקו לשירותי בית החולים בימים ובשבועות הקרובים – גם עליהם. הילדים שצריכים להתחסן נגד פוליו, והאימהות שצריכות ללדת, והאבות שצריכים דיאליזה. כל האנשים האלה נמצאים בסכנת מוות.

ואסיים במחשבה אחרונה. בעזה ראינו את עברם של הפלסטינים נמחק. המוזיאונים שלנו, האוניברסיטאות שלנו, בתי החולים שלנו, המרפאות שלנו. 90% מבתי הספר ניזוקו. הם זקוקים לשיפוץ יסודי. כרגע, אנו רואים את ההווה שלנו נפגע. עובדי שירותי בריאות נהרגים. ד"ר חוסאם אבו ספיה עדיין נמק בצינוק ישראלי ללא כל כתב אישום נגדו. הוא מומחה מוביל ברפואת ילדים – אנחנו צריכים אותו בעזה לטפל בחולים. אנחנו לא צריכים אותו מאחורי סורג ובריח ישראליים. ואנחנו רואים את חיסולו של עתידנו. ראינו את פיצוץ מרפאת הפוריות. אנחנו צופים בילדינו מבותרים, מעוותים, נעלמים. נהרס הסיכוי שהילדים היפים האלה יגדלו ויתרמו לחברה, יתרמו לחברה הפלסטינית, ויתרמו לאנושות כולה. אז שוב, אני מבקש שנחשוב מהם הדברים שאנחנו יכולים לעשות הלילה ומחר. באילו דרכים נוכל להפעיל לחץ כדי לוודא שיגיע סיוע מכל הסוגים, ולא רק חבילות מזון למרכזי החלוקה. ואני מקווה שכולנו נוכל לשקול מהו תפקידנו בכל הנוגע לגישה לעזה. בואו נחבר מחדש את עזה לגדה המערבית ולמזרח ירושלים. בואו נוודא שילדים שזקוקים לטיפול בסרטן יוכלו להגיע לבתי חולים בירושלים או בגדה המערבית, במקום להוציא מאות אלפי דולרים בניסיון להוציא אותם מרצועת עזה ללא שום ערובה שאי פעם יוכלו לחזור. שפלסטינים יטופלו על ידי פלסטינים. רופאים פלסטינים יכולים לטפל בילדים פלסטינים. הם מאוד מוכשרים ופגשתי רבים מהם. אז אולי יש לנו הזדמנות לתמוך במוסדות פלסטיניים, לעמוד בסולידריות איתם, לממן אותם, לוודא שתהיה להם הזדמנות לטפל בעמם.
תודה.