אני כבר לא יכול רק לעמוד כאן ולספר לכם מה קורה בשטח. הגופות הכחושות השוכבות על שולחן הניתוחים, חתיכות ענק של בשר שחסרות, עצם ושריר גולמיים, זיהומים מרקיבים. הילד הבוהה לחלל, שואל על הוריו, שלעולם לא יחזרו, כי הם נהרגו. שמעתם את זה קודם מכל אלה שכאן בשטח, שהעידו על מה שקורה.
לא, אני רוצה לדבר איתכם על המעמד הפוליטי שהוא שותף לטבח המתמשך ולהרעבה. הם מופיעים בחדשות, נותנים ראיונות ומנסים להצדיק את מה שקורה, יושבים במשרדיהם, בטוחים ושלמים, ניזונים היטב, מוקפים בכל המותרות של החיים המודרניים. אין להם מושג כמה מסוכנות המילים שלהם, הם מעולם לא היו כאן. הם מעולם לא ראו במו עיניהם מה קורה, לא שמעו את הצרחות, לא הריחו את הבשר הנרקב, לא רעדו מהפצצה המתמדת. אולי, אילו בילו כאן, לא 20 חודשים, אפילו לא חודש אחד, אלא רק יום אחד, היה להם האומץ והאנושיות לומר את האמת, לקום, כמו שכל כך הרבה אנשים בעולם משתמשים בכוחם על מנת לסיים את זה, במקום להיות שותפים ולשמר את מה שקורה כאן.