“לנסוע דרך מסדרון נצרים היה פשוט נוראי. זה היה כמו אדמה שוממה, זה היה כאילו פצצה גרעינית התפוצצה. זה היה רק אבק ולכלוך, לא היה שום דבר עומד, לא עצים, כלום. וצה"ל השתלט על המסדרון הזה, אז אתה רואה, אתה רואה עמודי בטון שם הם הקימו מחנות עם שלטי כיוון בעברית, שזה משהו שמעולם לא ראיתי בעזה קודם. וכשאתה עוזב את המסדרון הזה ונכנס לכביש הההיקפי, מצד אחד אתה רואה את שרידי עזה ומהצד השני יש אדמה חקלאית שמושקית, וזה מאוד דיסטופי. ”
ד"ר רוז:
אני ויקטוריה רוז. אני מנתחת פלסטית בכירה מלונדון, בריטניה, וחזרתי זה עתה מעבודה בבית החולים נאצר בעזה.
מראיין:
איך היית מתארת את מה שישראל עושה בעזה כרגע?
ד"ר רוז:
ובכן, אני חושבת שהיא עושה שני דברים. כלומר, היא מפציצה את האוכלוסייה באופן שיטתי וללא הבחנה. ההפצצות לא נפסקות, הן ממשיכות באופן קבוע. אפילו כשהיינו מחוץ לאזור האדום, זה כל הזמן שם. אין דקה שעוברת בלי לשמוע איזשהו סוג של מתקפה ברקע. אבל יותר מזה, אני חושבת שבהקשר לסיוע, זו הרעבה שיטתית של האוכלוסייה, וחניקה של מערכת הבריאות. ואני לא חושבת שהארגון שהגיע, הקרן ההומניטרית לעזה (GHF), משיג משהו מלבד לאלץ פלסטינים מורעבים ללכת קילומטרים לאזור חלוקה תוך סיכון חייהם. וזה באמת לא משנה מי יורה במי במרכזי החלוקה האלה. העובדה היא שהפלסטינים הגיעו לרמה כזו של מחסור, שהם מוכנים לסכן את חייהם למען מזון, ואני פשוט מתקשה להבין איך אנחנו יכולים לראות את זה מתרחש.
מראיין:
מה ראית בעזה הפעם שהיה שונה מפעמים אחרות?
ד"ר רוז:
אני חושבת שההבדל הגדול ביותר הפעם לעומת הפעם האחרונה שהיינו שם, שהייתה באוגוסט, הוא מספר הילדים שראינו. עברתי על המספרים, ובאוגוסט היינו שם חודש והיו לנו 20 ילדים ברשימת הטיפול שלי, שהם ילדים שנזקקו לניתוחי שיחזור, כלומר ביצענו עליהם יותר מניתוח אחד. הפעם הייתי בעזה למשך זמן קצר יותר והיו לי 34 ילדים, אז הייתי שבוע פחות וראיתי יותר ילדים. וזה גם הגילאים שלהם. הם זעירים. כולם בערך 7 ו-6, זה היה הגיל הממוצע של הילדים שניתחתי. והפציעות היו חמורות בהרבה. חתיכות מהזרועות והרגליים שלהם התפוצצו, כמויות אדירות של עור נעתק מהפנים שלהם. כלומר, אלו היו פציעות ממש מחרידות. זה כאילו מישהו פוצץ אותם באופן מכוון והם היו המטרה של הפצצה הזו. זה היה ממש נורא.
מראיין:
איך זה מרגיש בשבילך כרופאה, ולחבריך הרופאים הפלסטינים שהיו איתך, איך זה מרגיש להתמודד עם זה?
ד"ר רוז:
ובכן, בשבילי זה שונה כי אני שם רק לתקופה קצרה ויש לי עבודה ספציפית לעשות, אז אני נוטה פשוט להתמקד בזה ולנסות להספיק כמה שיותר. אבל הקולגות שלי היו ממש מותשים הפעם, ואני באמת שמתי לב לזה. יש הרבה דיבורים על החוסן הפלסטיני, ואני לא חושבת שאנחנו יכולים להסתמך על זה יותר. הם מאבדים את זה, הם באמת, הם על הברכיים, הם מאבדים את זה.
מראיין:
איך זה מרגיש לעזוב את עזה?
ד"ר רוז:
נורא. ממש גרוע. אני מרגישה אשמה רבה על כך שעזבתי, כי השארתי כל כך הרבה עבודה לעשות, ויש כל כך הרבה מטופלים שצריכים עזרה של כירורגיה פלסטית, ואין לנו מנתח פלסטי נוסף שייסע לשם עד סוף יוני–תחילת יולי, ואנחנו לא יודעים אם הוא יוכל להיכנס, כי מתאם פעולות הממשלה בשטחים (COGAT) מונע כניסה של כל כך הרבה רופאים עכשיו. אז זה נורא מנקודת המבט הזו. זה גם נורא מנקודת המבט שנאצר בדיוק עכשיו נכנס לתוך האזור האדום, למרות שהם לא אולצו להתפנות. זה אומר שהלחימה הפעילה מקיפה לחלוטין את בית החולים נאצר. מה שאומר שקשה מאוד לצוות המקומי להיכנס ולצאת מהעבודה. בגלל האופן שבו האוטובוסים היומיים עובדים, כדי להיכנס ולצאת מהם, הם צריכים להיות מוגדרים ’אזורים מחוץ לסכסוך׳ ((deconflicted). אני יודעת שביום הראשון שהם היו באזור האדום, ההסעה בוטלה לחלוטין, כך שאף אחד מצוות האחיות, צוות חדר הניתוח, לא נכנס לבלוק שבו עבדנו. זה היה יום ניתוחים אבוד. ברור שהם מסכנים עכשיו את חייהם כשהם הולכים בדרך לנאצר, וזה פשוט לא, למען האמת, זה פשוט לא יאמן.
מראיין:
מה המסר המיידי שלך לממשלת בריטניה עכשיו כשחזרת, בהקשר למה שראית ועל בסיס התיאור שלך כרופאה בריטית?
ד"ר רוז:
אני חושבת שהמסר שלי הוא, שאנחנו צריכים למצוא דרך לעצור את זה בהקדם האפשרי, כי הזמן שלנו לעזור לאנשים האלה אוזל, וחייבת להיות דרך טובה יותר ממה שקורה כרגע לסדר את הפוליטיקה של פיסת האדמה הזו.
מראיין:
מה הכי נחוץ עכשיו בעזה?
ד"ר רוז:
אני חושבת שמה שאנחנו הכי צריכים עכשיו זה סיוע, וזה כמויות עצומות וללא הגבלה, וזה מזון, זה אספקה רפואית, אבל אנחנו גם צריכים את כל הארגונים האלה שעבדו ללא לאות לפני שהוטל האיסור עליהם, כדי לספק את הסיוע הזה. אנחנו צריכים את אונר"א בחזרה, אנחנו צריכים את האומות המאוחדות בחזרה, אנחנו צריכים את ארגון הבריאות העולמי, את ארגון המזון העולמי, כל הארגונים שעושים את העבודה הזו בצורה מבריקה צריכים לחזור, והם צריכים להיות מסוגלים לעבוד בלי לפחד מלהיות מופצצים.
מראיין:
ולבסוף, איך הייתה החוויה הזו, לעזוב?
ד"ר רוז:
לעזוב את עזה ממש קשה הפעם, בגלל הדרך שבה עזבנו. בגלל העובדה שנאצר נמצא באזור הלחימה הפעיל, לא יכולנו לעשות מסע ישיר מנאצר, שנמצא כ-3 מיילים מהיציאה הקרובה ביותר שהיא כיסופים. היינו צריכים לצאת לכביש החוף, ואז לנסוע החוצה אל מסדרון נצרים, ולנסוע דרך מסדרון נצרים היה פשוט נוראי. זה היה כמו אדמה שוממה, זה היה כאילו פצצה גרעינית התפוצצה. זה היה רק אבק ולכלוך, לא היה שום דבר עומד, לא עצים, כלום. וצה"ל השתלט על המסדרון הזה, אז אתה רואה, אתה רואה עמודי בטון שם הם הקימו מחנות עם שלטי כיוון בעברית, שזה משהו שמעולם לא ראיתי בעזה קודם. וכשאתה עוזב את המסדרון הזה ונכנס לכביש הההיקפי, מצד אחד אתה רואה את שרידי עזה ומהצד השני יש אדמה חקלאית שמושקית, וזה מאוד דיסטופי.