“מה שנטה לקרות הוא שבפיצוצים הילדים נכוו, או נפצעו מרסיסים, או שחלק מהבניין שקרס היה מוחזק עליהם וגורם למעין פצע רקמות רכות עם או בלי פגיעה בעצמות. ”
מראיינת: כפי שאמרנו, חזרת זה עתה מעבודה בבית החולים נאצר בחאן יונס. האם תוכלי לספר מה ראית שם ומה הכי זעזע אותך?
ד"ר ויקטוריה רוז: אני חושבת שמה שהכי זעזע אותי הפעם היה מספר הילדים שראיתי, וניתחתי. כשהייתי בבית החולים האירופי בעזה במרץ, היו שם הרבה ילדים, אבל עכשיו באוגוסט הייתי אומרת ש-80% מכל מי שטיפלתי בו היה מתחת לגיל 16.
מראיינת: אילו סוגי פציעות ראית ואיזה סוגי ניתוחים ביצעת?
ד"ר ויקטוריה רוז: כל הפציעות היו קשורות לפיצוץ ולכוויות. לא היו כמעט פגיעות מלבד פיצוץ או כוויה. אז הדברים שטיפלתי בהם בעיקר היו כוויות מדרגה שלישית, 30-40%. ראיתי הרבה טראומות בגפיים התחתונות, ילדים שאיבדו רגליים, איבדו ידיים. היו לנו כמה קטועי ידיים. הרבה פציעות פנים. היה ילד בן שבע שרוב האף שלו נפגע בפיצוץ, ונוצר לו חור גדול בשפה. ילדה שאיבדה לא מעט עור, עד העצם, במצחה. אז מה שנטה לקרות הוא שבפיצוצים הילדים נכוו, או נפצעו מרסיסים, או שחלק מהבניין שקרס היה מוחזק עליהם וגורם למעין פצע רקמות רכות עם או בלי פגיעה בעצמות.
מראיינת: ראית פעם משהו כזה?
ד"ר ויקטוריה רוז: לא, אף פעם לא.