אלירזה דוסדאר (א.ד.): זו שיחה עם דר׳ זינה אל-קדווה, רופאה מתמחה שקיבלה את התואר בדצמבר 2024 מאוניברסיטת א-זהאר, שבעזה. דר׳ אל-קדווה השתתפה כחוקרת באחד ממחקרי המודעות לסרטן הגדולים ביותר בפלסטין וערכה גם מחקר בתחום בריאות הציבור והיגיינה נשית, ותרמה מספר מאמרים שפורסמו בכתבי עת שעוברים ביקורת עמיתים. בשל ההגבלות החמורות שישראל מטילה על תקשורת בעזה, לא הצלחתי לדבר עם דר׳ אלקודווה בשידור חי. במקום זאת, במשך כמה ימים שלחתי לה שאלות דרך שירות מסרונים, והיא שלחה לי את תגובותיה בהודעות קוליות מוקלטות. חיברנו תגובות אלה יחד לכדי הקלטה ארוכה אחת. אולם, אם אתם מבחינים בהבדלים באיכות הקול וברעשי רקע, זה בגלל שההודעות הוקלטו בזמנים שונים ובמקומות שונים. אתם תבחינו גם בזמזום בלתי פוסק ברקע כאשר דר׳ אל- קדווה מדברת. אלה הם קולות הרחפנים הטסים ללא הרף מעל עזה. למעשה שאלתי את דר׳ אל-קדווה אודות הרעש הזה, וזה מה שהיה לה להגיד.

זינה אל-קדווה (ז.א.): רעש הזמזום ברקע, זהו קול הרחפנים. אנחנו שומעים את זה כל יום. ללא הפסקה. אני לא זוכרת יום אחד בלי הרעש הזה. אני יכולה לומר שאני רגילה אליו, אבל אחרי שלוש שנים שאני שומעת אותו כל הזמן, אני יכולה להגיד שהוא הפך לרקע של הימים והלילות שלי גם כן. אחרי שנתיים או כמעט שנתיים, הוא הפך גם למוזיקת הרקע של היום והלילה שלי.

א.ד.: דר׳ אל-קדווה, תודה רבה לך על שאת מקדישה מזמנך לדבר איתנו. אני באמת אסיר תודה. אני יודע שאלה זמנים קשים ומאתגרים במיוחד. רציתי לבקש ממך תחילה לספר לנו מעט על חייך המוקדמים ועל לימודייך בעזה. איך זה היה לגדול שם? האם המשפחה שלך במקור מעזה או שהם היו פליטים?

ז.א.: ובכן, סבי וסבתי נולדו ביפו. אבל סבי עבר מיפו לירושלים לפני הנכבה. סבתי חוותה את הנכבה, אך כיון שסבי לא, אנחנו לא נחשבים לפליטים. אבל אפשר לומר שאני מעזה ושיש לי שורשים ביפו.
ביליתי את כל חיי כאן בעזה. איך זה היה? זה היה מלא באתגרים. זה לא באמת היה כפי שזה היה צריך להיות. אני בת עשרים וחמש, ובמשך עשרים וחמש שנותיי חוויתי שמונה מלחמות ומתקפות. זו הייתה תקופה רוויית התרחשויות, אירועים ואלימות.

א.ד.: תודה לך על כך. ספרי לי על בית הספר לרפואה. איך בחרת את התחום? איך זה היה ללמוד רפואה בעזה לפני רצח העם?

ז.א.: התחלתי את לימודי הרפואה ב-2018. לא היה סיפור מיוחד מאחורי הבחירה הזאת. השנה האחרונה של התיכון בפלסטין נקראת טאוג׳ייה توجيهية. ובהתאם לממוצע או לציון הסופי שלך בסוף השנה, את יכולה להחליט לאיזה תחום או לאיזו אוניברסיטה ללכת. היה לי ציון גבוה, קיבלתי [ציון סופי מקביל ל] A+. הציון שלי היה 98.4 מתוך 100. זה נחשב לגבוה. כל בני משפחתי וקרוביי החלו לכנות אותי דוקטורה دكتورة, שפירושו רופאה בערבית. ולכן הלכתי לבית הספר לרפואה.
איך זה היה ללמוד רפואה בעזה לפני כן? זה היה ככל אזור בעולם. אני חושבת שלימודי רפואה דומים בכל הארצות, ושכל בתי הספר לרפואה הם אותו דבר. הם קשוחים. יש מבחנים ולימודים קשים, הכול אותו דבר. כך שלא היה דבר מיוחד [בלימודי רפואה] בעזה. אני שומעת על סטודנטים רבים ממצרים, ירדן וארה״ב, וכולנו מתלוננים על אותם דברים.

א.ד.: כן, תודה. האם נסעת לחלקים אחרים של פלסטין לפני רצח העם? שמתי לב שלקחת קורס באוניברסיטת ביר זית על רפואה חברתית, ואני תוהה איך נראה ההליך שאפשר לך להשתתף בשיעורים, בהתחשב בכל ההגבלות הישראליות על תנועה ובסגר הכללי.

ז.א.: כן, נסעתי לירושלים, רמאללה, חברון, בית לחם, שכם, יפו, ולביר א-סבּי بِئرِ السِبْع, אני חושבת שבעברית קוראים לזה באר שבע.
מה היה התהליך שאפשר [לי] להשתתף בשיעורים? ובכן, [המוסדות האקדמיים] שיצרו את הקורס היו אוניברסיטת ביר זית ואוניברסיטת הרווארד בשיתוף עם ארגון הבריאות העולמי (WHO). אז ארגון הבריאות העולמי דאג ללוגיסטיקה, והם אלו ששלחו את השמות שלנו לצד הישראלי לקבלת אישור. הקבלה לקורס הזה לא הייתה קלה כלל. זה היה תהליך ארוך מאוד שהתחיל במילוי טופס מועמדות ומעבר של שלב זה, לאחר מכן מעבר של ראיון, ובסופו של דבר, המתנה לראות אם הצד הישראלי יקבל ויאשר את השם שלי או לא. כך שזה היה תהליך ארוך מאוד וזה היה ממש מלחיץ.

א.ד.: אני יודע שהיית מעורבת בכמה וכמה יוזמות מחקריות בנושא סרטן, בריאות הציבור וכן הלאה. את יכולה לספר לנו קצת על הפרויקטים האלה?

ז.א.: ובכן, בנובמבר 2018 התקבלתי לקבוצת המחקר הגדולה ביותר בפלסטין לחקר הסרטן, הנקראת Cancer Awareness in Palestine (מודעות לסרטן בפלסטין). התקבלתי לצוות המחקר של סרטן צוואר הרחם. הייתי אמורה לאסוף נתונים מנשים. ראיינתי כ-300 נשים בעזה – בצפון עזה בג'באליה, בבית לאהיא ובבית חאנון. לקח לי כשלושה חודשים לראיין אותן ולחשב את כל הנתונים. למעשה, אני חושבת שזה היה ב-2020, כי אני זוכרת שבתום החודש השלישי [של פרויקט המחקר הזה] הייתה קורונה, ובית החולים נמנע מכל האירועים הלא חיוניים, כגון ראיונות והוראה ליד מיטת החולה. הכול נעצר אז, ואפילו הלימודים עצמם הופסקו בזמנו.
מייסד הפרויקט רצה לאסוף יותר נתונים ממה שכבר אספנו. אבל לא יכולנו להמשיך בגלל מגפת הקורונה. חשבנו שזה יהיה רק [עיכוב של] חודש או חודשיים, אבל אז החלטנו פשוט להמשיך. אז הצטרפתי [לצוות המחקר] לניהול וניתוח נתונים. למדתי המון במהלך אותה שנה. זו הייתה הפעם הראשונה שהתמודדתי עם מספר עצום של מקרים, ותוכנת SPSS העניקה לי את הניסיון הזה. ליוויתי את כל התהליך – מכתיבה ועד לאופן ביצוע ניתוח הנתונים, וכן הלאה. אז מבחינתי, זו הייתה חוויה ייחודית מאוד. ואני חושבת שהפרסום הראשון שלי [בפרויקט הזה] היה ב-2021.
אבל ב-2021 הצטרפתי גם לפרויקטים אחרים, אם כי אף אחד מהם לא הגיע לכדי פרסום. אחד מהם עסק בחקר חולי קורונה בגדה המערבית. הייתי אמורה להתקשר אליהם ו[לאסוף נתוני מחקר], והחלק הקשה ביותר בזה היה שהם יכלו לזהות שאני לא מהגדה המערבית, הם ידעו שאני מעזה. אז זה היה ממש קשה בגלל הכיבוש ובעיות הביטחון וכו'. הם חששו שאני מתקשרת אליהם רק כדי לאסוף מידע [שיימסר לכיבוש]. בכל מקרה, לצערי הפרויקט הזה לא המשיך.
כמו כן, ב-2021 הצטרפתי לפרויקט נוסף שלא המשיך, אשר חקר את הטיפול בלימפומה עליונה ותחתונה ברצועת עזה. באותו זמן התרחשה "צעדת השיבה". אנשים התקרבו מאוד לגבולות ישראל ונורו בגפיים, ואנחנו חקרנו את הטיפול [בפגיעות גפיים], אך למרבה הצער פרויקט זה דרש זמן ומאמץ רב מכולנו, ובסופו של דבר הוא לא המשיך.
בשנת הלימודים האחרונה שלי בבית הספר לרפואה, היינו אמורים לעשות עבודת מחקר, והפעם הובלתי [את פרויקט המחקר]. חקרנו פרקטיקות היגיינה וסתית בקרב סטודנטיות ברצועת עזה. אישית, יש לי עניין רב בבריאות האישה, כמו שאתה יכול להבין. היגיינה ומחזור חודשי אמורים להיות דברים נורמליים למדי, אבל במצבי מלחמה הם סיפור אחר לגמרי. אז משם הכול התחיל. אני קצת במתח בימים אלה מכיוון ש[זה עתה] הגשנו את המאמר הזה, בתקווה שהוא יפורסם בקרוב. קודם כל אני מקווה שהוא יתקבל ולאחר מכן יפורסם בקרוב מאוד.

א.ד.: בסדר, בואי נדבר על ההשכלה הרפואית שלך מאז שהחל רצח העם. מה קרה לאוניברסיטה שלך ובמיוחד לבית הספר לרפואה אחרי אוקטובר 2023? האם את מכירה רופאים, מרצים או חברים לספסל הלימודים שנהרגו, נפצעו או נעלמו?

ז.א.: ובכן, בית הספר שלי הוא בית הספר לרפואה אל-אזהר, באוניברסיטת אל-אזהר. הוא נהרס, אבל לא לגמרי, לא מוטט עד היסוד. אז אפשר לומר שהוא נהרס חלקית. ואיך שהוא נראה כרגע, זה לא נראה כאילו הבניין הזה שימש בעבר ללמידה ולהוראה. כפי שהוא עכשיו, אפשר לחשוב שהבניין הזה ננטש למשך שנים רבות.
האם אני מכירה רופאים, מרצים או חברים לספסל הלימודים שנהרגו, נפצעו או נעלמו? לצערי, כן. אני מכירה אותם באופן אישי. החל מהמרצים שלי ורופאים, אני רוצה לספר את מה שאני זוכרת.
ברצוני להתחיל עם דר׳ רפת לאבאד, מנהל המחלקה הרפואית בבית הספר שלי, שהיה אחראי על ההכשרה שלנו במחלקה לרפואה פנימית. תמיד אזכור את נימוסיו ליד מיטת החולה וכיצד נהג במטופלים מבוגרים, כשהוא נישק את מצחם או את ידיהם, כאות לכבוד.
רופא נוסף הוא ד"ר אליאס ארתיין. הוא מנהל מחלקת הכירורגיה בבית הספר שלי. הוא האדם האחראי על ההכשרה בכירורגיה כללית, על הרוטציות, ההרצאות וכו׳. הוא נשאר בעיר עזה אפילו כאשר ישראל ביקשה מכולם בצפון עזה לעבור לדרום, והוא היה פצוע. אני לא זוכרת את התאריך המדויק שבו הוא נפצע, אבל אני כן יודעת שכאשר הוא נפצע ועבר ניתוח, [הצוות הרפואי] הצליחו להוציא רסיס אחד מחזהו, אך עדיין נותרו רסיסים אחרים [בגופו], ושהוא עבר למצרים, למרות שהוא חצי מצרי. אביו ממצרים ואימו מפלסטין.
את מי עוד אני מכירה? אני מכירה רבים. את חברתי לספסל הלימודים, מרים שהאב. מרים היא אחת הקולגות המדהימות ביותר שפגשתי. מרים הייתה השותפה שלי בקורס לסטודנטים בשנים א' וב' המקנה ידע על חדרי ניתוח ומכשור כירורגי ומיומנויות תפירה. מרים ואני תפרנו על אותו מזרן. הייתי עדה לתפר הראשון שלה, והיא הייתה עדה לשלי. ואז איבדנו את מרים…

א.ד.: מה קרה למרים?

ז.א.: מרים נהרגה יחד עם כל בני משפחתה. אני יודעת שמרים, אביה ואחֶיה נהרגו כולם יחד בג'באליה. אני יכולה גם לספר מתי בדיוק, אבל אני צריכה לחפש את זה. רק תן לי קצת זמן.

בדצמבר 2023 בג׳בליה.

א.ד.: الله يرحمها. [האל ירחם על נשמתה]. אני כל כך מצטער.

א.ד.: בילית מעל לשנה בלימודי הרפואה שלך בזמן שרצח העם בעזה התגולל. איך הייתה החוויה הזו? האם למדתם באופן פרונטלי? האם למדתם מקוון? האם הייתה לכם גישה לכיתות לימוד, למתקני מעבדה או לבתי חולים? כיצד התגברתם על האתגרים של לימודי רפואה בתנאים הבאמת מזעזעים האלה?

ז.א.: איך הייתה החוויה? ובכן, הלימודים שלי היו אמורים להיות מקוונים, אבל למרבה הצער, במהלך אותה שנה, הגישה שלי לאינטרנט הייתה ממש, ממש בעייתית. לצערי, לא יכולתי להיות מחוברת 24 שעות ביממה. לכן, חלק [מהלמידה שלי] היה פרונטלי, אבל הרוב היה מקוון. השיעורים הפרונטליים, או מה שאנחנו מכנים ״ליד מיטת החולה״, התקיימו בבתי חולים. אז כן, הייתה לי גישה לבתי חולים. הלכתי לבית חולים אל-אקצא ולבית חולים אל-עוודה שבאל-נוסייראט. כאשר נעקרתי לדיר אל-בלח, [מבית הספר] ביקשו מאיתנו ללכת לבתי חולים באותם אזורים שבהם היינו עקורים. הם לא ביקשו מאיתנו [להתנייד] בין בתי חולים מרוחקים. לגבי ההרצאות והשיעורים המקוונים, למרבה הצער לא יכולתי להשתתף באף אחד מהם בגלל בעיות האינטרנט.
איך התגברתי על האתגר של לימודי רפואה [בנסיבות כאלה]? ובכן, אני זוכרת שכיוון שלא היה לי חיבור לאינטרנט במקום שנעקרתי אליו, אז בכל פעם שרציתי להתחבר ולהשיג חיבור יציב, כמי שמעדיפה להאזין – אני אוהבת סרטונים ולמידה ויזואלית, אז מבחינתי, ללמוד בלי סרטונים ובלי תמונות היה ממש, ממש קשה. אז לקח לי קצת זמן למצוא מקום קרוב למקום שבו הייתי עקורה שסיפק שירותי אינטרנט. זה עלה לי בערך חמישה שקלים לשעתיים, והייתי צריכה ללכת ברגל כ-13 דקות. הדרך שבה התגברתי על האתגר הזה הייתה לומר לעצמי "תלכי רק הפעם, ובפעם הבאה החיים יהיו בסדר. לעולם אי-אפשר לדעת, אולי מחר יהיה לך אינטרנט במקום שלך." הבטחות שלעולם לא התקיימו.

א.ד.: מכיוון שסיימת את לימודיך בסוף 2024, רכשת קצת ניסיון קליני, והייתי רוצה לשמוע איך זה לעבוד כרופאה, לא רק באזור מלחמה, אלא במהלכו של רצח עם.

ז.א.: התחלתי לעבוד כרופאה מתמחה בפברואר 2025. התחלתי את הרוטציה במחלקת נשים ויולדות במתחם הרפואי א-סחאבה. עבורי, זו הייתה חוויה מדהימה מכיוון שבאותו זמן, א-סחאבה היה בית החולים המרכזי לשירותי יולדות. ובית חולים א-סחאבה שייך למגזר השלישי, הוא לא בית-חולים ממשלתי. לכן, הוא לא ערוך לשרת את כל החלק הצפוני של עזה. כך שאנחנו בית החולים היחידי שמשרת את העיר עזה ואת החלק הצפוני של עזה או, מה שמכונה צפון עזה. במשמרות ערב ולילה היינו מבצעים כעשרים וחמש עד שלושים לידות טבעיות, וחמש-שש או שבע לידות קיסריות. זה היה עומס גדול מדי עבור א-סחאבה. יש לנו רק רופא אחד בחדר הלידה ורופא מתמחה אחד. כך שיש לנו רק שני רופאים לחירום, חירום במיילדות, ולחדר הלידה. ובגלל העומס העצום הזה, הייתה לי אחריות גדולה אפילו יותר ממה שהייתי אמורה לקחת על עצמי. נתנו לי רשימה של דברים שהייתי צריכה לעשות ולהשלים כדי שיוכלו לאשר את ההכשרה שלי. כך שמעבר לכך שעזרתי להם בעבודה, כחלק מהצוות, הייתי שם גם כדי לעבור הכשרה ולשפר את הכישורים שלי. אז אפשר לומר שזו הייתה עבודת הכשרה. אני זוכרת שבחלק מהלילות, הייתי היחידה במיון יולדות, והיחידה שיכלה להחליט איזה [מקרה] צריך לעבור לחדר לידה, איזה יכול לחכות, ואיזה צריך להישלח לניתוח מיד. כך שהייתי האחראית לקבלת החלטות, מבלי לפנות לאף רופא בכיר. בהתחלה זה היה עומס אדיר עבורי. לא ידעתי אם אצליח לעמוד בזה או לא, אם אוכל להמשיך או לא. אבל אז עשיתי את זה, והצלחתי להתמודד אפילו עם הרבה יותר מקרים. למדתי המון על איך לנהל את הזמן שלי, איך להכווין את המטופלות באופן הנכון, ואיך לקבל את ההחלטה הנכונה בהתאם לכל מצב.
ואז עברתי לרפואה פנימית. הרוטציה שלי ברפואה פנימית הייתה בבית החולים א-שיפא. מבחינתי, זו גם הייתה התמחות מדהימה מכיוון שבאותה תקופה, ובגלל המלחמה, החמצנו שנתיים מתוכנית ההתמחות. לכן לא היו לנו מתמחים בשנה א' ובשנה ב'. כתוצאה מכך עבדתי עם מתמחים בכירים, או אפשר לומר מתמחים ראשיים, בשנים ג' ו-ד'. והרופאים האלה, הם היו עייפים, מותשים וסחוטים, כן? והם צריכים מישהי כמוני, רופאה זוטרה, רק שאטפל במקרים ולהפיל עליי את כל העומס. למען האמת, ממש שמחתי, כי רציתי לראות איך מתמודדים עם מטופלים רגילים בזמן מלחמה. כך שעבורי, זו הייתה חוויה ייחודית.
לאחר מכן, המשכתי לרוטציה ברפואת ילדים מאותה סיבה. באמת רציתי לראות מה קורה למטופלים שמגיעים עם תלונות רפואיות בלבד, שאינן דורשות ניתוח, במהלך מלחמה. ולמען האמת, בהתחלה לא רציתי להיחשף לפציעות נוספות. אני לא יודעת, אולי כי אני ממש שחוקה. ניסיתי להימנע מזה. אבל למרבה הצער, השבוע הוא השבוע האחרון שבו אני מטפלת במטופלים שאינם כירורגיים. את ששת החודשים הבאים אצטרך לבלות בהתמחויות כירורגיות.
אז זו החוויה שלי. והחוויה שלי גם תשתנה ברגע שאעבור לרוטציות כירורגיות בתחילת אוגוסט, כלומר בעוד שבוע.

א.ד.: ציינת שעשית רוטציה בבית חולים א-שיפא. כמובן שבית חולים א-שיפא עמד במוקד החדשות הבינלאומיות בגלל התקיפות הישראליות על בית החולים בסוף 2023 ושוב ב-2024. האם את יכולה לדבר על העבודה שלך בבית החולים, כיצד היא הושפעה מהתקיפות הישראליות?

ז.א.: ובכן, עשיתי את מרבית הרוטציות שלי במהלך לימודי הרפואה לפני המלחמה בבית חולים א-שיפא. מבחינתי, זה היה המקום שבו חוויתי את החוויות הראשונות שלי. כמו הפעם הראשונה שלקחתי אנמנזה ממטופל, הפעם הראשונה שפגשתי מטופל כרופאה לעתיד, הפעם הראשונה שבדקתי מטופל, הפעם הראשונה שהנחתי את ידי על גופו של מטופל, הפעם הראשונה שתפרתי [מטופל], הפעם הראשונה שהנחתי סטטוסקופ על החזה של מישהו… אני לא יודעת, זו הייתה הפעם הראשונה לכל דבר. הפעם הראשונה שהייתי עוזרת מנתח, הפעם הראשונה שהתעסקתי עם תיקים רפואיים, הפעם הראשונה שהזמנתי בדיקה עבור חלק מהמטופלים. הפעם הראשונה לכל דבר. זהו א-שיפא, עבורי.
היו שתי פלישות ישראליות לא-שיפא שהותירו את בית החולים לא מתפקד. הראשונה הייתה בנובמבר 2023, והבאה אחריה הייתה במרץ 2024. ההרס היה עצום כל כך. שני הבניינים המרכזיים נשרפו. הם עדיין עומדים על תילם, אבל הדבר קורע הלב ביותר הוא שהם שרופים. הם שחורים, הם כבר לא מתפקדים יותר, וצריך להרוס אותם. אז הם לא מוטטו את הבניינים עד היסוד, הם פשוט השאירו אותם עומדים רק כדי לשבור את ליבנו. מה שמתפקד עכשיו – אחרי הפלישה השנייה, [בבית החולים] ניסו לתקן את מה שיכלו לתקן בבניינים האלה. ומה שהם הצליחו לתקן היה בניין ששימש למרפאות החוץ בעבר, לפני המלחמה. הבניין הקטן, מרפאות החוץ שלפני המלחמה, משמש כעת כחדר המיון, חדר ההתאוששות, שני חדרי ניתוח, טיפול נמרץ וטיפול נמרץ לב. ויש לנו גם אוהל אחד, ועוד משהו שנקרא – אני לא בטוחה – חיפשתי את זה הרבה באנגלית, אבל אני לא יודעת מה המונח, אנחנו קוראים לזה צריפים (barracks). אז זה לא אוהל שעשוי [מבד] למקלט. הוא עשוי ממתכת. זה נקרא צריפים.
אז עכשיו יש לנו את בניין מרפאות החוץ של בית חולים א-שיפא, את הצריפים ואת האוהל. לאחרונה, ממש לאחרונה, תיקנו כמה קומות בבניין המיילדוּת והגינקולוגיה. הבניין הזה גם נהרס, אבל ניסו לתקן אותו כדי לקבל מטופלים כירורגיים רבים ככל האפשר. הוא מיועד רק לניתוחים באשפוז, בעיקר לנפגעי טראומה, בעזה. זהו א-שיפא על חורבותיו של א-שיפא הישן. כך שהמטופלים בצריפים ובאוהל הם תערובת של מטופלים – כירורגיים ורפואיים. חלקם מיועדים לטיפול כירורגי מיוחד, חלקם לכירורגיה כללית, כלי דם, אורתופדיה, אורולוגיה, ומטופלים אחרים לרפואה פנימית. אז זו פשוט קבוצה אחת גדולה שהכול מעורבב בה יחד, למרבה הצער.
משרד הבריאות שכר בית חולים פרטי בסמוך לא-שיפא, בשם בית חולים אל-חלו (Al-Helou). בית חולים זה מיועד בעיקר ליולדות ולמחלקת נשים. יש בו גם קומה המוקדשת למחלקה לרפואה פנימית. לכן, כאשר עשיתי את הרוטציה ברפואה פנימית, היה זה בא-שיפא, אבל התחלקתי בין א-שיפא לאל-חלו. חילקתי את זמני בין פה ושם. המטופלים בא-שיפא, שצפוי להם אשפוז ארוך יותר, מועברים אחר כך לאל-חלו. הצוות הרפואי נדרש לבלות ימים כאן וימים שם. המצב די קשה עבור המטופלים, מכיוון שעל כל [בדיקה שגרתית] שהם צריכים לעשות, צריך להעביר אותם באמבולנס. לדוגמה, אם המטופלים זקוקים לצילום חזה למעקב, הם חייבים לעבור מאל-חלו לא-שיפא, מכיוון שבבית חולים אל-חלו אין מכשירי רנטגן. ואם עליהם לעבור בדיקות CT, כל המטופלים שלנו בא-שיפא שזקוקים ל-CT נאלצים לנסוע לבית חולים אחר, כמו בית החולים אל-אהלי אל-ערבי [המכונה] בית החולים אל-מעמדאני, כדי לבצע שם את הבדיקה.

האם יש משהו שאני יכולה לומר על העבודה שלי שם? ובכן, הרשה לי לספר לך – מבחינתי, כשעבדתי שם, עבדתי כרופאה מתמחה יחד עם הצוות הרפואי. הייתי רק צופה במראות הזוועה. הייתי רואה את מאות הפצועים ממלאים את חדר המיון, את כמות האנשים, כמות בלתי צפויה ולא תיאמן של אנשים. והייתי רואה את הקולגות שלי כל כך מותשים וסחוטים. הפחיד אותי לראות את זה. לא רציתי להיחשף לאותם מראות. ועבורנו, זה היה באמת קשה, כי רק לדעת שכשיש הפצצה, כל הצוות הרפואי, האחיות, הרופאות, צוות חדר המיון, רופאי החירום, כולם חייבים לעבור לעבוד יחד עם הצוות הכירורגי. תאר לעצמך את [כל] הצוות הרפואי, את רופאי חדר המיון ואחיות החירום, כולם נאלצים להתמודד עם פּציעות [הפצצה]. אבל כל מטופל שמגיע עם תלונה רפואית [רגילה] זוכה לרוב להתעלמות מוחלטת, כי זה לא מצב חירום. אף אחד לא יראה אותו אלא אם כן הוא ראה קודם את הרופא או את הרופאים המתמחים מהרגע הראשון. אחרת, המטופל הזה יתפספס כי המצב נוראי, אין מקום לזוז, אף אחות לא תמלא אחר ההוראות שלך, או אפילו תעזור לך לקחת מדדים חיוניים או דברים כמו דגימות דם לבדיקה. לכן, לעבוד בחדר המיון יחד עם הצוות הרפואי פירושו שאת עובדת לבד כשיש פציעות ומטופלים פצועים בחדר המיון. אז זו הייתה העבודה שלי.
בשבוע הבא בשבת, האחד באוגוסט, אעבוד לצד צוות הכירורגיה בא-שיפא. אני פשוט כל כך בחרדה. אני לא יודעת. אני לא יודעת אם אהיה מסוגלת לעשות את זה או לא. כאילו, זה יותר מדי. אשלח לך סרטון רק כדי שתראי איך נראה העומס. אין מקום אפילו לנשום.

א.ד.: תודה על כך. אבדוק לגבי העלאת הסרטון לאתר.
רציתי לשאול אותך על הרעב, ועל הדרך שבה ישראל משתמשת בהרעבה ככלי מלחמה נגד תושבי עזה. כיצד זה השפיע על המטופלים שלך? כיצד זה השפיע על עובדי רפואה? האם לך עצמך יש גישה לכמויות מספקות של מזון ומים?

ז.א.: אני כרגע עובדת במחלקת ילדים. וכן, ראיתי המון מטופלים מתלוננים, ממש המון מטופלים. חוץ מהמטופלים, אני כרגע נאבקת ברעב. את המילים "אני רעב/ה" מאוד נפוץ לשמוע בימים אלה בינינו הקולגות. פעם הייתי שומעת "אני עייפה", "אני רוצה לנוח", "אני לא יכולה לעמוד יותר", "אני רק רוצה הפסקה", "אני רוצה לישון". אבל אף פעם, אף פעם, אף פעם, אף פעם לא דמיינתי בחיי שאחד מהקולגות שלי, שכולנו כקולגות, נחזור ונאמר: "אני רעבה, אני רעב, אני רעבה". שמעתי "אני רעב/ה" יותר מאשר… אני לא יודעת, זה פשוט יותר מדי. זה המצב עבור הצוות הרפואי, הרופאים, אחיות, כל מי שעבדתי איתו לאחרונה, הם חוזרים ואומרים "אני רעב/ה", אפילו אני בעצמי. אז מה לגבי המטופלים?
כמובן, [מכיוון ש]אני עובדת במחלקת ילדים, אנחנו מתמודדים בעיקר עם מטופלים הסובלים מתת-תזונה, והם מושפעים מכך וגופם נפגע. ולמרבה הצער, אני אומרת את זה שוב ושוב, ותמיד אגיד את זה – פרויקטים המסייעים [במאבק] בתת-תזונה, כולם דואגים למטופלים מגיל שישה חודשים ועד חמש שנים. מה לגבי ילדים גדולים יותר? ומה לגבי תינוקות צעירים יותר? כן, התינוקות הרכים זקוקים לחלב, הילדים הגדולים יותר זקוקים לתוספי תזונה, אבל מה לגבי מטופלים קשישים? מה לגבי נשים בהריון? אז כן, האוכלוסיות האלו מתפספסות, מתפספסות לגמרי בפרויקטים של תת-תזונה. ישנה מחלקה לתת-תזונה, אבל כפי שאני מספרת לך, כל המימון והפרויקטים מגיעים לילדים בין שישה חודשים וחמש שנים. ואנחנו רואים ילדים גדולים יותר שסובלים מתת-תזונה ואנחנו לא יכולים לעשות שום דבר. אנחנו אפילו לא יכולים להכניס את השמות שלהם [לרשימה] כדי שיקבלו תוספי תזונה, כי "אין סיבות". זה לא בידיים שלנו.
פעם היינו רואים את הצורה האופיינית של תת-תזונה. קוראים לזה מרסמוס. זה היה [מראה שכיח] בפלסטין, אפילו כשלא היה רעב כאן בעזה או בגדה המערבית. אבל בימים אלה בעזה, אנחנו רואים קוואשיורקור, שהיא גם צורה של תת-תזונה, אך החולה מגיע עם בצקות, שזהו מצב שבו הגוף מתחיל לצבור נוזלים, וזוהי אזהרה. כל זה אמור להיות אזהרה, התראה לכל הארגונים ולכל מי שאכפת לו מילדים, מתת-תזונה או מרעב. אבל כולנו עדיין סובלים.
האם לי עצמי יש גישה נאותה [למזון ומים]? כפי שאמרתי לך קודם, אני לא יכולה לומר שכן. הגישה למזון היא עניין של מיום ליום, אבל אני לא יודעת אם מחר תהיה לי גישה למזון או לא. מה לגבי מים? כן, אנחנו משיגים מים, אבל [תהיה] בטוח שהם לא נקיים. רבים, רבים מאיתנו סובלים משלשולים מימיים בגלל [איכות] המים.

א.ד.: כן. ובכן, את פעילה לא רק כרופאה ובקידום בריאות הציבור, אלא גם כמספרת סיפורים. כתבת על חוויותיהם של רופאים ומטופלים פלסטינים בצל רצח העם. ספרי לנו קצת על הפעילות הזו.

ז.א.: ובכן, לפני [שלקחתי את] הקורס ברפואה חברתית, מעולם לא דמיינתי שאכנס לתחום סיפור הסיפורים. במהלך קורס הרפואה החברתית, סיפרתי הכול כסיפור. בכל פעם שחבריי לכיתה, עמיתיי וחבריי היו שואלים אותי שאלה, התשובה שלי הייתה בצורת סיפור. זה לא היה מכוון. זה פשוט היה ספונטני, וכולם עודדו אותי לעשות צעד נוסף לשפר את כישורי הסיפור שלי. אז ראיתי את "We Are Not Numbers" (אנחנו לא מִספרים), שהיא אגודת סופרים שמסייעת לפעילים בשיפור כישורי הכתיבה שלהם, אפילו בעיתונאות, באופן כללי. אז התקבלתי להתנדבות איתם. היו לי מפגשים איתם לפני המלחמה, ועדיין יש לי שני מפגשים שטרם השלמתי בגלל המלחמה. אני לא יכולה לומר שיש לי ניסיון רב כל כך בסיפור סיפורים ובכתיבת סיפורים, אני עדיין לומדת. שיתפתי סיפור ציבורי אחד ושני סיפורים פרטיים בכנס.
כעת אני עורכת אורחת ב-Palestine in America Magazine, ומסייעת להם במהדורות הרפואיות שלהם. התפקיד שלי הוא בעיקר לעזור ביצירת רעיונות. אני חושבת שזה כל מה שאני יכולה לומר על כך כרגע. אני לא יכול להרחיב על כך יותר, מכיוון ש[חלק מהרעיונות האלה] יתפרסמו בקרוב מאוד.

א.ד.: תודה רבה לך, ד"ר אל-קדווה. היה לי העונג לשוחח איתך, ושאלוהים ישמור אותך الله يحميك. שאלוהים ישמור אותך ואת העבודה מצילת החיים שאת ועמיתייך עושים מדי יום.