הפיכת האנטישמיות לכלי נשק: ישראל, הגדרת IHRA והשתקת הביקורת

עמוס גולדברג

אחד האמצעים האפקטיביים ביותר למנוע ביקורת על ישראל ועל הציונות כאידיאולוגיה לאומית מאז ראשית המאה העשרים ואחת ובמיוחד מאז השבעה באוקטובר, הוא מיתוגה של ביקורת כזו כאנטישמית. מאז מלחמת העולם השנייה ובפרט מאז שנות התשעים, נתפסת האנטישמיות בחלקים גדולים של העולם ובמיוחד במה שמכונה "העולם המערבי", כעמדה נטולת כל לגיטימיות מוסרית וציבורית – ובצדק רב. תיוגו של אדם ובמיוחד פוליטיקאי כאנטישמי יכול לחסל קריירה. האשמה של ארגון באנטישמיות יכולה להוציא אותו אל מחוץ לחוק או להזיח אותו לשוליים של המרחב הפוליטי והתרבותי. משום כך, הפניית טענת האנטישמיות כלפי ביקורת על ישראל, מפעילה צנזורה חזקה מאד על הדיון הציבורי כולו כולל במדיה החברתית, באמצעי התקשורת, באקדמיה, ובמרחב הפוליטי. זהו מנגנון משוכלל, שמאפשר לחמוק מלדון בביקורת על ישראל ומסיט את הדיון לשאלה אם עצם הביקורת היא אנטישמית. כך, לדוגמא, מוסטים הוויכוחים האם ישראל היא מדינת אפרטהייד או האם היא מבצעת פשעים נוראיים (כולל רצח עם) לשאלה אם טיעונים אלו הם אנטישמיים. בדיון כזה לא זו בלבד שלא דנים במה שישראל הינה ובמה שהיא מחוללת, אלא המבקרים את ישראל תמיד ימצאו בעמדת נחיתות ואי לגיטימיות.

כך מתרחש היפוך בעייתי. בעוד שהמאבק באנטישמיות היה באופן מסורתי מאבק אמנציפטורי לשוויון זכויות ולהגנה על היהודים כמיעוט מפני עריצות חברת הרב והמדינה, עתה משמש מאבק זה ככלי שמאפשר למדינה (ישראל) ולקבוצה לאומית דומיננטית (היהודים) לשלול את הזכויות הבסיסיות ביותר של העם המוכפף (הפלסטיניים), ובכלל זה הזכות לחיים. משהאנטישמיות מובנת כמסגרת האנליטית להבנת הסכסוך, בה' הידיעה, הפלסטינים מוצגים כמתנגדים לישראל ולמדיניותה לא בשל מה שעוללה להם, אלא בשל איזו שנאה יסודית שטבועה בהם כלפי יהודים. הסכסוך לא נתפש לפיכך כסכסוך קולוניאלי, ואפילו לא לאומי, אלא גזעני. הפלסטינים ותומכיהם מתנגדים למדינת ישראל ומדיניותה ונלחמים בהן משום שהם שונאים יהודים. 

המנגנון הפוליטי המעין משפטי העיקרי שמאפשר את העיוות הזה הוא הגדרת האנטישמיות של הברית הבינלאומית לזיכרון השואה (באנגלית International Holocaust Remembrance Alliance או בקיצור הידוע יותר: IHRA), שאותה כינה הפילוסוף הישראלי עדי אופיר "כיפת ברזל דיסקורסיבית". במסגרת זו, טענות כלפי ישראל והציונות לא נידונות לגופן או אל מול המציאות, אלא אל מול אותה הגדרה, כדי לתייגן כאנטישמיות. 

ראשיתה של ההגדרה בתחילת שנות האלפיים. כמה גופים שביקשו לנטר את תופעת האנטישמיות באירופה, ניסחו הגדרת עבודה שתאפשר להם לעבוד בתיאום. מהרגע הראשון הושמעה ביקורת על כך שההגדרה מצמצמת באופן לא מידתי את חופש הביטוי, אך משנוסחה, היא זכתה לחיים משל עצמה. גורמים אינטרסנטים רבי עוצמה החדירו אותה לתוך המערכת הפוליטית הבינלאומית. שיאו של התהליך היה אימוצה במאי 2016 בידי ארגון ה-IHRA שהוקם ב-1998 בכדי לשמר את זיכרון השואה בעולם, ושכיום חברות בו 35 מדינות (כמעט כולן מהצפון הגלובלי). בשלב זה, עשו כמה מהמדינות החברות ב-IHRA ובראשן ישראל, גרמניה, האיחוד האירופי, וארה"ב , כל מאמץ להטמיע את הגדרת האנטישמיות של הארגון לתוך מערכות הממשל, החברה, התרבות, הכלכלה ואף המשפט במדינותיהם ובזירה הבינלאומית. אל המאמץ הזה הצטרפו גם מרבית הארגונים היהודים הגדולים בארה"ב ובאירופה, ובהמשך גם גופים שמרנים לא יהודים. הקמפיין היה הצלחה מסחררת. ההגדרה אומצה בידי עשרות מדינות, ובידי מאות ארגונים, מאוניברסיטאות ועד מועדוני כדורגל וחברות תעופה. ראוי לציין כבר בשלב זה שעד כה לא הוצגה ראייה כלשהי שאימוץ הגדרת ה IHRA הביאה לירידה ברמת האנטישמיות במקום כלשהו בעולם. ההפך הוא הנכון. הארגונים המנטרים את רמת האנטישמיות שבדרך כלל הם גם מהגורמים הבולטים בהפצתה של ההגדרה, שבים ומדווחים על עלייה תמידית ברמת האנטישמיות למרות אימוצה. 

"הגדרת האנטישמיות של ה-IHRA" מורכבת מהגדרת יסוד מסורבלת ועמומה, ואחת עשרה דוגמאות שנועדו "להבהיר" אותה. שבע מתוך הדוגמאות הללו עוסקות בישראל. עיקר העיוות של מושג האנטישמיות בהגדרת ה-IHRA, טמון בדוגמאות. העיוות שהדוגמאות יוצרות בא לידי ביטוי בארבעה אופנים עיקריים: 

א. ההגדרה והדוגמאות מזהות יהדות עם ציונות, וביקורת מהותית על ישראל ועל הציונות עם אנטישמיות. 

ב. הטענה שמדינת ישראל היא מדינה גזענית (מדינת אפרטהייד, מדינה המבוססת על "עליונות יהודית", מדינה המחוללת רצח עם , או זיהוי הנכבה כטיהור אתני וכד') מתויגת כאנטישמיות. 

ג. ההגדרה מזהה כאנטישמי כל "אימוץ של סטנדרטים כפולים" ביחס לישראל. אך מכיוון שאין נורמה בינלאומית שלמולה אפשר לזהות "סטנדרט כפול", כל טענה נגד ישראל יכולה להיות מתויגת כאנטישמית. תמיד ניתן לטעון: מדוע לא גינית את מקרה X או Y או Z קודם שביקרת את ישראל. זוהי טענה גורפת שהופכת כל ביקורת על ישראל לחשופה להאשמה באנטישמיות. 

ד. כל השוואה של מעשי ישראל לאלו של הנאצים נתפשת כאנטישמיות. אמירתה של האינטלקטואלית האמריקנית היהודייה מאשה גסן שעזה מהווה גטו גדול, למשל, זוהתה כאנטישמית על פי ההגדרה. קשה להבין מה הבסיס לקביעה שכזו, במיוחד כשישראל ונציגיה משתמשים בדימוי הזה באופן יומיומי כנגד הפלסטינים. ומעבר לכך, השואה הפכה למטאפורה היסטורית שגרתית בדיונים פוליטיים ובינלאומיים ומספר המנהיגים שהושוו להיטלר הוא אינסופי. האיסור על השימוש בדימויים מהסוג הזה הוטל אם כן אך ורק על ביקורת כלפי ישראל.

כתוצאה מכך, ההגדרה לא באמת עוסקת במאבק באנטישמיות, אלא מתערבת באופן בוטה בשיח הפוליטי על פלסטין/ישראל ויוצרת הטיה שלא ניתן לכנותה אלא "קולוניאלית". היא מאפשרת למערב ולישראל למשטר את השיח הפוליטי הפלסטיני באופן חד צדדי, שכן לפלסטינים אין מסמך מקביל בעל אופי מחייב לכאורה שיגן על האופן שבו ראוי לדבר עליהם. וכך, למשל, בעוד שמההגדרה עולה ששלילת זכות ההגדרה העצמית מהיהודים תחשב אנטישמית, אין מסמך שיעגן ששלילת זכות זו מהפלסטינים היא עמדה גזענית אסורה – והרי זוהי עמדת ישראל הרשמית, שאף נתפשת בעולם כעמדה פוליטית לגיטימית. יתרה מכך, בפועל ההגדרה גם מסיטה את תשומת הלב מאנטישמיות ימנית – לעיתים ממש רצחנית – של משטרים, ארגונים או בני אדם, כל זמן שהם תומכים בישראל. 

תוצאה נוספת של ההגדרה היא הבחנה בין "יהודים טובים" ל"יהודים רעים". הראשונים הם היהודים התומכים במדינת ישראל ובציונות ללא סייג ועליהם מגינה ההגדרה. האחרונים הם אלו אשר כחלק מזהותם היהודית, מוחים כנגד פעולותיה של מדינת ישראל ולעיתים אף כנגד הציונות עצמה. עליהם לא רק שההגדרה לא מגינה אלא למעשה היא מתייגת אותם כאנטישמים. בכך מעניקה ההגדרה לגיטימציה לנקיטת אמצעים מוסדיים נגדם ואף יוצרת אווירה עוינת כלפיהם. במובן זה ההגדרה לא מגינה על יהודים אלא מסכנת אותם, והיא מזמינה מדינות וארגונים להתערב בוויכוח פנים-יהודי על משמעות הזהות היהודית בת זמננו. 

השימוש האסטרטגי בטענת האנטישמיות בכדי לבלום ביקורת על ישראל ולאפשר לה להנות מחסינות בינלאומית, שהחל בראשית המאה העשרים ואחת שוכלל מאד בשנים שלאחר מכן בידי מדינת ישראל, ארגונים יהודיים, מדינות המערב וארגוני לובי פרו ישראלים. שימוש אסטרטגי זה מאפשר לישראל להעמיק את הכיבוש, את הדיכוי ואת משטר האפרטהייד בשטחים הכבושים וגם בתוך מדינת ישראל מבלי לשלם על כך כל מחיר בינלאומי. הוא הפך למעשה נדבך מרכזי במערך החסינות שישראל בנתה סביב פשעיה. אולם במהלך רצח העם בעזה נשאה אסטרטגיה זו תוצאות הרות אסון בקנה מידה חסר תקדים. 

בעקבות טבח השבעה באוקטובר יצאה ישראל למלחמת השמדה וגירוש ברצועת עזה. אירועי השבעה באוקטובר ובעיקר שנים של קולוניזציה וכיבוש הכשירו את הלבבות של הרב המכריע של היהודים בישראל כמו גם את מוסדות המדינה, הפוליטיים, המשפטיים והאחרים, לבצע רצח עם ללא כל עכבות תוך כדי דה-הומניזציה רדיקלית של הפלסטינים. החברה הישראלית ומוסדותיה לא הגבילו או ריסנו את רצח העם, ואף להפך. הגורם הממתן היחיד היו החטופים שנותרו בידי החמאס עד ל"הפסקת האש" באוקטובר 2025. גם מבחוץ זכתה ישראל לחסינות מלאה. היא זכתה לתמיכה צבאית ובינלאומית של ארה"ב, גרמניה, בריטניה ורבות ממדינות המערב כמו גם של חלק ממדינות ערב (בעיקר מהמפרץ) והדרום הגלובלי (בראש ובראשונה הודו שתחת ממשלתו הלאומנית ההינדית של נרנדרה מודי הפכה לבעלת ברית מרכזית של הימין העולמי). לפיכך, שני גורמי האופוזיציה היחידים שנותרו להגן על הפלסטינים, לרסן את ישראל ולדרוש ממנה לשאת באחריות על פשעיה, היו דעת הקהל הבינלאומית ומערכת המשפט הבינלאומית. 

בימים הראשונים שלאחר טבח השבעה באוקטובר נטתה דעת הקהל הבינלאומית לטובת ישראל, אולם תגובתה הרצחנית של ישראל (במהלך החודש הראשון לבדו נהרגו מעל עשרת אלפים פלסטינים ונפצעו כשלושים אלף), לצד שיח ההשמדה שהשתלט עליה ועל מנהיגיה, הבהירו מהר מאד לאן פניה של ישראל מועדות. כבר ב-13 באוקטובר כתב ההיסטוריון רז סגל כי מעשיה של ישראל בעזה הם מקרה קלאסי של רצח עם . הפגנות המחאה שהחלו כבר בשבועות הראשונים למלחמה הלכו והתגברו ונטלו בהן חלק מיליוני בני אדם ברחבי העולם. ב-29 בדצמבר 2023 הגישה דרום אפריקה תביעה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי לצדק באשמת רצח עם. ב-26 בינואר 2024 קבע בית הדין ברב מכריע כי קיימת היתכנות שישראל מבצעת רצח עם בעזה והטיל עליה שלושה אמצעי ריסון זמניים. במרץ 2024 פרסמה הדווחית המיוחדת של האו"ם לענייני השטחים הפלסטינים הכבושים, פרנצ'סקה אלבנזה, דו"ח המבסס עוד יותר את טענת רצח העם. 

מכאן ואילך הפכה אלבנזה לדוברת הפופולרית ביותר בעולם כנגד רצח העם. גל הביקורת והמחאה הלך וגדל ואליו הצטרפו דמויות רבות השפעה. באפריל 2024 הוקם מאהל מחאת הסטודנטים באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק, ששימש דגם להקמת מאהלי מחאה דומים במעל מאה חמישים אוניברסיטאות בארה"ב וברחבי העולם. המאהלים הללו הפכו לתנועת מחאה אדירה שלא ניתן היה להתעלם ממה. ב-21 בנובמבר 2024 הוציא בית המשפט הפלילי הבינלאומי (ICC) צווי מעצר לבנימין נתניהו וליואב גלנט (כמו גם לשלושה ממנהיגי חמאס שישראל הרגה מאז). נדמה היה ששני גורמים אלה – מערכת המשפט הבינלאומית והמחאה הבינלאומית – משנים סדרי בראשית וסודקים את החסינות המלאה שלה זכתה מדינת ישראל במלחמת הרצח, הגירוש וההשמדה בעזה. 

ישראל ובנות בריתה ובראשן הממשל האמריקני הבינו את הסכנה שנשקפה משני גורמים אלה ואסרו עליהם מלחמת חורמה. במלחמה זו נעשה שימוש בשתי תוויות מרכזיות: "תמיכה בטרור" ו"אנטישמיות". וכך הואשמו שופטי ה-ICJ, הדווחית אלבנזה כמו גם התובע הכללי של הICC, כארים חאן ובית המשפט עצמו, באנטישמיות ובהפצת עלילות דם נגד מדינת היהודים. על רוב גורמים אלה ארה"ב גם הטילה סנקציות חריפות. 

בפנותם לרסק את המחאה האדירה שהתמקדה בעיקר בקמפוסים בארה"ב עשו תומכי ישראל בתוך הקמפוסים ומחוצה להם שימוש משתק בתיוג המחאה כ"אנטישמית". חשוב לציין כי בחלק ממופעי המחאה אכן היו גילויים של אנטישמיות, אך במקרים רבים אלה גונו וסולקו על ידי המארגנים עצמם. יתר על כן, מדובר היה ב גילויים מינוריים אל מול מחאה שברובה המכריע הקפידה על הפרדה ברורה בין ביקורת חריפה על מדינת ישראל והציונות לבין ביקורת על יהודים כיהודים. יתרה מכך, אחת הקבוצות הבולטות ביותר במחאה היו סטודנטים ואנשי סגל יהודים כמו גם ארגונים יהודים גדולים כמו JVP ו-IfNotNow ("אם לא עכשיו"). האחרונים, באופן לא מפתיע הואשמו גם הם באנטישמיות עצמית או בהיותם יהודים רעים. 

ממשל טראמפ, שהחליף בפברואר 2025 את ממשל ביידן, ראה במצב עניינים זה הזדמנות לפגוע במערכת ההשכלה הגבוהה בארצות הברית כמערכת שמייצרת ידע ביקורתי. הממשל עשה שימוש נרחב בטענת "האנטישמיות" בכדי לפרק את המחאה ולהגביל את החופש האקדמי בקמפוסים. הוא שלל מהאוניברסיטאות מאות מיליונים מתקציביהן הפדרליים, והתנה את השבת התקציבים במאבק נחוש ב"אנטישמיות" ברוח הגדרת ה-IHRA. לשם כך עשה הממשל שימוש בסעיף VI של חוק זכויות האזרח משנת 1964 המאפשר לשלול תקציבים ממוסדות חינוך שבהם מתרחשת אפליה על בסיס גזע, צבע עור או מוצא לאומי. כבר בקדנציה הראשונה שלו הגדיר ממשל טרמפ את היהודים כקבוצה לאומית (ולא דתית, למורת רוחם של חלק ניכר מיהודי ארה"ב) ומשום כך מוגנים על ידי החוק. בכך הפך אפליה נגד יהודים, דהיינו אנטישמיות, לכזו שיכולה לגרור סנקציות חוקיות. אך עתה, הוסמכה הגדרת ה- IHRA במפורש על ידי הקונגרס לשמש אבן בוחן לזיהוי של מעשה או דיבור אנטישמיים שעליו יחול החוק. כך שימש באופן ציני החוק להגנה על זכויות האזרח מ-1964 לשלילה של זכויות האזרח הבסיסיות ביותר – זכות המחאה וחופש הדיבור. בעקיפין סייע החוק גם לביצוע רצח עם, שהוא הביטוי האולטימטיבי החריף ביותר של שלילת זכויות אדם ואזרח. 

במקביל, ממשל טראמפ גם דרש מהאוניברסיטאות לאמץ את הגדרת האנטישמיות של ה-IHRA כקוד משמעתי פנימי. בכך פגע אנושות בחופש האקדמי. כך למשל, שניים מחשובי החוקרים באוניברסיטת קולומביה ההיסטוריון, רשיד ח'אלדי, וחוקרת התרבות מריאן הירש (חוקרת שואה ובת לניצולי שואה), סירבו ללמד בשנת הלימודים שנסתיימה זה מכבר (2026-2025) משום שטענו שהגדרת ה-IHRA, אותה אימצה האוניברסיטה, לא מאפשרת להם הוראה ראויה בנושאי הלימוד שלהם ומשום שחששו שאם ילמדו באופן ראוי, תוגש נגדם קובלנת משמעת. צעדים שכאלה הונהגו גם במדינות רבות אחרות של הצפון הגלובלי – במיוחד גרמניה ובריטניה, וגם בחלק ממדינות דרום אמריקה כגון ארגנטינה. וכך הפך המאבק האמנציפטורי והחיוני באנטישמיות למאבק אנטי-אמנציפטורי לדיכוי העם הפלסטיני.

לקראת סיום, חשוב גם לציין שאל מול מגמות אלו, התגבשה בעשור האחרון חזית הולכת ומתחזקת של יהודים (ישראלים ולא ישראלים), פלסטינים ואחרים, ששוללת את השימוש הציני הזה ב"מאבק באנטישמיות". חזית זו מכירה בכך שהאנטישמיות אכן קיימת ובמקומות רבים אף התגברה מאז אוקטובר 2023. היא גם מכירה בכך שמאבק נגד ישראל לעתים ניזון ממניעים אנטישמיים או עושה שימוש בדימויים אנטישמיים. אולם חזית בלתי-רשמית זו עושה מאמץ להפריד באופן עקרוני בין ביקורת על ישראל והציונות ל בין אנטישמיות. היא רואה במאבק באנטישמיות מאבק אמנציפטורי המקושר למאבקים אמנציפטוריים אחרים (כולל המאבק לשחרורו של העם הפלסטיני), ובדיאלוג, בחינוך ובסולידריות כלי מאבק מרכזיים. ברוח זו נוסחו הגדרות אחרות לגמרי של האנטישמיות מזו של ה-IHRA, כמו "הצהרת ירושלים על האנטישמיות" שעליה חתמו עד היום יותר מארבע מאות אקדמאים שעוסקים בתחומים רלוונטיים. בניגוד ל-IHRA, הצהרת ירושלים מבטאת את הקונצנזוס הרחב במוסדות השכלה גבוהה ברחבי העולם על נפרדותה העקרונית של האנטישמיות מביקורת על ישראל ועל הציונות. דוגמא אחרת היא הצהרת ניו ג'רזי על אנטישמיות ואיסלמופוביה הקוראת לסולידריות בין קהילתית במאבק מול שניהם. מדי פעם רושמות מגמות אלו גם הישגים פוליטיים מסוימים. וכך למשל פרשה ברזיל ממעמדה כמשקיפה בארגון ה-IHRA וראש העיר החדש של ניו יורק זוהראן ממדני ביטל ביומו הראשון כראש עיר את אימוצה של הגדרת ה-IHRA בעיר. אך למרות שמגמות אלו מתחזקות, המגמות ההפוכות, שמקודמות על ידי מדינות וארגונים רבי עוצמה ונתמכות על ידי אליטות פוליטיות תקשורתיות וכלכליות ברחבי העולם, עדיין חזקות מהן עשרות מונים.

עמוס גולדברג הוא חוקר שואה ורצח עם באוניברסיטה העברית בירושלים. ספרו וזכרת: חמש קריאות ביקורתיות בזיכרון השואה הישראלי ראה אור בהוצאת רסלינג ראה אור במהלך המלחמה על עזה.