קיצור תולדות המלחמה המתמשכת והדה־הומניזציה, 2007–2023

דותן הלוי

מאנגלית: ענבר יקואל

ההשמדה של עזה ושל אנשיה מאז 7 באוקטובר 2023 לא יכולה הייתה להתרחש ללא האצה בדה־הומניזציה של הפלסטינים מאז עליית חמאס לשלטון ברצועה בשנת 2007. הדה־הומניזציה של עזה, יותר משהיא תהליך תרבותי מופשט, היא תוצר של החלטות מדיניות מכוונות. לכן כדי להבין את האופן שבו התנהלה המלחמה על עזה, עלינו לשאול: מה הייתה המדיניות של ישראל בנוגע לרצועת עזה במשך העשור וחצי שלפני אוקטובר 2023?

מאמר זה מתמקד בשלושה עיקרי מדיניות ישראליים, וחושף את תפקידם המכריע בקביעת התנהלות ישראל במלחמה, כפי שזו התפתחה למערכה מתוזמרת של השמדה. הראשונה, המצור – השליטה המחמירה של ישראל על כניסת סחורות לרצועת עזה ועל הוצאתן ממנה. השנייה, בידוד – שלילת חופש התנועה של תושבי עזה. והשלישית, הסקיוריטיזציה –  הפיכתה של רצועת עזה לאובייקט בטחוני גרידא והפעלת שליטה צבאית ישראלית מרבית תוך התנערות מוחלטת מאחריות אזרחית. כמובן, אף לא אחד מעיקרי המדיניות האלו הומצא ב־2007. כולן התפתחו במהלך הנסיגה ההדרגתית של ישראל מעזה החל משנות ה־90 ואל תוך האינתיפאדה השנייה. יחד עם זאת, ההשתלטות של חמאס על הרצועה ב־2007 אפשרה לישראל לשכלל אותן מבחינת האמצעים הצבאיים והאסטרטגיה הפוליטית. מצור, בידוד וסקיוריטיזציה סיפקו לישראל את האמצעים ל"ניהול הסכסוך" בעקבות קריסת פרדיגמת אוסלו. המדיניויות האלה "הכילו" בהצלחה את חמאס ברצועת עזה, בעוד הן מספקות לארגון אוטונומיה מוגבלת לכאורה; הסכסוך עם הפלסטינים בגדה המערבית נותר "מוגבל" בהיקפו, והרחבת ההתנחלויות בגדה המערבית כאבן דרך לסיפוח עתידי המשיכה כמעט ללא סנקציות מצד הקהילה הבין־לאומית. כפי שאנו יודעים היטב כעת, המבוי הסתום שיצרו המדיניויות הללו הוביל את חמאס לצאת ב־7 באוקטובר לפשיטה על בסיסי צה"ל ולמסע ההרג וההרס ביישובים האזרחיים בעוטף עזה. אבל המדיניויות הללו באותה שעה גם הניחו את התשתית לאמצעים הנפשעים שבאמצעותם הגיבה ישראל בשנתיים שלאחר מכן. עבור מי שעוקב אחר יצירתה של עזה כמטרה צבאית ותו לא על ידי ישראל, פשעי המלחמה, ההרס וההרג ההמוני שהיינו עדים להם היו במידה רבה צפויים מראש.

מצור

בתגובה להשתלטות חמאס על רצועת עזה ב־2007, ישראל, בראשות ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט, הכריזה על רצועת עזה "ישות עוינת" והטילה מצור מלא על השטח. ההחלטה של ישראל ביטלה תנאי ליבה של הסכמי אוסלו, שקבע כי רצועת עזה והגדה המערבית הם שטח פלסטיני אחד ומאוחד. המצור של ישראל על הרצועה ב־2007 החל בסגירה מוחלטת של שלושה מתוך חמשת המעברים בין ישראל לעזה, והשארת רק שניים פעילים – מעבר כרם שלום בדרום ומעבר ארז בצפון. בעוד מעבר ארז נותר מעבר לאנשים העוברים לישראל וממנה, כרם שלום שימש נקודת מעבר לסחורות, המקשרת בין מצרים, ישראל ועזה. באופן רשמי, התירה ישראל הכנסת אספקה "הומניטרית" בלבד לרצועה, וחסמה את כל הסחורות שאינן מיועדות למילוי צרכים בסיסיים, בכוונה המוצהרת להפוך את תנאי החיים לקשים ביותר ולעורר התקוממות עממית נגד חמאס. בהקשר הזה, השימוש בסחורות ובסיוע הומניטרי כנשק, עקרון מפתח במלחמה של ישראל על עזה לאחר 7 באוקטובר 2023, היה חלק מהמדיניות הישראלית מאז 2007 לפחות.

מאז ואילך, השתנה המצור בעוצמתו לפי הערכת ישראל את האיום מעזה. לדוגמה, לאחר 2007, הותרה הכניסה של רשימה מצומצמת של מוצרים בלבד לרצועה. אך בשנת 2010, לאחר תקרית משט המרמרה, השתנתה המדיניות. ראש הממשלה נתניהו הוביל גישה חדשה שלפיה רוב המוצרים הותרו בדרך כלל, למעט רשימה בלתי מפורסמת הולכת וגדלה של פריטים, בעיקר פריטים המכונים "דו־שימושיים", שלפי הטענה יכולים לשרת מטרות אזרחיות וצבאיות כאחד. במרוצת השנים, סיווג אובייקטים שונים כ"דו־שימושיים" שימש ככלי מרכזי להגבלת יכולת הצמיחה הכלכלית והשיקום של עזה. אספקת חומרי בניין, שמן קיק, דשן, מכשירי רנטגן, עגורנים, סיבים אופטיים ואלפי פריטים חיוניים אחרים הייתה בלתי סדירה או נאסרה כליל.

לצד הקלה מסוימת במצור, מאז 2009 התעלמה ישראל בראשות נתניהו מכלכלת המנהרות המשגשגת מתחת לגבול בין עזה ומצרים (ציר פילדלפי), שבהן הבריחו תושבי הרצועה כל דבר – ממשחות שיניים ועד טלוויזיות, ומאריות חיים ועד טנדרים של טויוטה, והפכו את המנהרות למיזם הרווחי ביותר ברצועה. העיר רפיח, הממוקמת משני צידי הגבול, התפתחה למוקד כלכלי המבוסס על סחר מנהרות. המנהרות גם שימשו מקור הכנסה חיוני עבור חמאס להחזקת שליטתו ברצועה, בכך שהניבו הכנסות ממיסים. ההתעלמות מכלכלת המנהרות הייתה הדרך של ישראל להכיר באופן בלתי רשמי בסמכות של חמאס ברצועה ולאפשר שסתום בטיחות כלכלי עבור הרצועה, תוך מצג של המשך המצור כנגד ישות עוינת באופן רשמי.

החל מ־2011, הפכו מחזורי הגאות והשפל של המצור שלובים בהתפתחויות המדיניות ובעימותים הצבאיים התקופתיים. בשל הפניית המבט של ישראל והכהונה של מוחמד מורסי מהאחים המוסלמים כנשיא מצרים בין 2012 ל־‏2013, היו השנים האלה תור הזהב של כלכלת המנהרות. אך כאשר תפס עבד אל־פתח א־סיסי את השלטון במצרים בהפיכה צבאית ב־2013, הוא הרס את רובן כחלק מנקמתו באחים המוסלמים, מה שגרם למיתון כלכלי חמור בעזה. תוצאה אחת של המצוקה הזו הייתה מאמצי חמאס להתפייס עם פתח ולקבוע בחירות חדשות ברשות הפלסטינית להקמת ממשלת אחדות. הסיכון של צעד כזה עבור יכולתה של ישראל להמשיך ולשלוט בעזה ובגדה המערבית בנפרד היה קריטי. המתח הלך וגבר בגדה המערבית לקראת האפשרות שישראל תמנע את הבחירות והוביל לחטיפה ורצח של שלושה נערים מדרום לחברון על ידי חוליה המשויכת לחמאס. התגובה הקשה של ישראל בגדה המערבית שכללה מעצר של רבים ממשוחררי עסקת שליט התפתחה לעימות פתוח עם חמאס בעזה, שהוביל למבצע "צוק איתן" ב־2014. 

לאחר 2014, שוב הקלה ישראל את המצור. היקף ההרס בעזה בעקבות המבצע היה כה עצום, שישראל החליטה לשתף פעולה עם הרשות הפלסטינית ועם האו"ם ליצירת מנגנון שיקום, כדי לאפשר לכמויות גדולות של חומרי בניין להיכנס לרצועה. התנאי העיקרי לתוכנית היה שהיא תעקוף את חמאס. התוצאה הייתה המנגנון לשיקום עזה (GRM-Gaza Reconstruction Mechanism), אשר ניהל חלק ניכר מהשיקום של עזה עד המלחמה הנוכחית. המנגנון נועד להקל ולזרז את השיקום המהיר והיעיל של עזה, אך הוא יצר צווארי בקבוק לוגיסטיים אשר בפועל עיכבו אותו. אזורי מגורים נותרו הרוסים במשך שנים, מה שאילץ את תושבי עזה להתגורר בדירות הרוסות או להיעקר מבתיהם לאזורים שונים ברצועה.

ללא תקווה לשיפור באופק, ב־2018 פרקו תושבי עזה את זעמם בגבולות הרצועה, ויצאו לצעדות המוניות בשוליים החקלאיים של הרצועה המשקיפים על הגדר המפרידה בינה ובין ישראל. "צעדות השיבה" כוונו לקרוא תיגר הן על חמאס והן על ישראל באופן לא־אלים, תוך קידום אחדות פלסטינית. חמאס השתמש באירועים כדי להניע גברים צעירים להסתער על הגדרות. צה"ל הגיב בהרג מאות פלסטינים בירי צלפים, מה שהוביל לשנתיים של עימותים לאורך הגדר בין ישראל ועזה. בינתיים, שלטון חמאס עמד בפני אתגרים פנימיים, והארגון ניסה להגיע שוב לפיוס עם פתח. בשל כך הסכימו שני הצדדים לערוך בחירות בשנת 2021. אך כאשר התקרב מועד הבחירות, שללה ישראל מפלסטינים ירושלמים, שהיוו כ־6–7 אחוזים מהאוכלוסייה הפלסטינית, את זכות ההצבעה. הדבר הוסיף למתח, שהתפרץ לבסוף בעימות פתוח במאי, והביא למלחמת 2021 בעזה. ישראל הידקה שוב את אחיזתה, רק כדי להרפות במידה מסוימת ולהגדיל את מכסת היתרי העבודה בישראל לכ-20,000 לראשונה מאז 2007, צעד שסיפק הקלה כלכלית נחוצה לנוכח כמעט 50% אבטלה. במבט על, הן בתקופות המחמירות והן בתקופות המקילות, שימרה ישראל את שליטתה בכל מה שנכנס לעזה ויצא ממנה, ומיצבה את הרצועה כמרחב שיכול לקרוס לאסון בכל עת שתרצה בכך.

מפגינים פלסטינים בצעדת השיבה הגדולה. צילום: מחמוד בסאם, 6 באפריל, 2018 (אוסף צילומי אונר"א)

בידוד

נוסף על השליטה באספקה ובתנועת הסחורות, מאז 2007 הגבילה ישראל באופן ניכר את תנועת האנשים מעזה לישראל או לגדה המערבית. "מדיניות הבידול" המוצהרת של ישראל, שיצרה בידוד בין רצועת עזה והגדה המערבית עוד מאז שנות ה-90, סיווגה את הפלסטינים כתושבים של אחד מהאזורים הללו בלבד, ואסרה על שינוי תושבות מאחד מהם לאחר. לאחר 2007, אפילו נסיעה זמנית לישראל או לגדה המערבית לצורך לימודים אקדמיים, לצורך טיפול רפואי או לביקור משפחתי לא אושרה בדרך כלל, למעט במקרים נדירים שדרשו בירוקרטיה מסורבלת והשקעת זמן ואמצעים רבים.

צה"ל יצר לעיתים קטגוריות עבור נסיבות חריגות, אך מעולם לא הודיע עליהן בפומבי. הן הופצו כלפי פנים כמסמכי "סטטוס היתרים" ולרוב הוגבלו להשתתפות באירועים משפחתיים של קרובי משפחה מדרגה ראשונה או לטיפול רפואי דחוף. כל ההיתרים ליציאה מעזה היו לטווח קצר, ניתנו לפי צורך ממוקד, והונפקו לפני משורת הדין כדי להימנע מקביעת תקדימים משפטיים. גורמי מודיעין ערכו בסתר סקירה ראשונית של כל בקשת יציאה, ללא אחריותיות או שקיפות למגישי הבקשה. לעיתים הפך בית המשפט החלטות אלה כאשר ארגוני זכויות אדם ערערו עליהן. אך רוב הפלסטינים שביקשו לצאת מעזה לא יכלו להרשות לעצמם לנקוט הליכים משפטיים, והמשאבים של ארגוני זכויות אדם שקיבלו על עצמם תיקים כאלה בהתנדבות לא יכלו לעמוד בביקוש.

מטרתה של ישראל בהשארת תושבי עזה כלואים ברצועה הייתה למנוע את צמיחת האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית כתוצר של הגירה פנימית, וכך לאפשר את הרחבת ההתנחלויות ואת הסיפוח האפשרי בעתיד. נוסף על כך, הגבלות התנועה של ישראל חלו גם על יציאה מהמעבר היחיד מעזה למצרים, מעבר רפיח. מאז ההתנתקות של ישראל מעזה ב־2005, ישראל אישרה או דחתה את כל הכניסות והיציאות במעבר רפיח כחלק מהסדרי הביטחון עם מצרים. הדבר התאפשר מכיוון שלפי הסכמי אוסלו, מרשם האוכלוסין הפלסטיני, לרבות מרשם הלידות, המיתות, התושבות והמעמד האישי מנוהל במשותף על ידי הרשות הפלסטינית ועל ידי משרד הפנים הישראלי.

פינוי רפואי של פצועים פלסטינים דרך מעבר ארז. צילום: אשרף עמרה, 7 במארס 2025 (אוסף צילומי אונר"א)

בדומה לשימוש בסחורות ההומניטריות והמסחריות כנשק, המדיניות הישראלית של כפיה על הפלסטינים לחיות במרחבים ההולכים ומצטמצמים במהלך המלחמה נעוצה בעשורים של מדיניות הבידול. במרס 2024, בעיצומה של המלחמה, הציעה העיתונאית עמירה הס כי על ישראל לאפשר לאזרחים בעזה להציל את חייהם באמצעות נסיעה בטוחה לגדה המערבית עד יעבור זעם. מובן מאליו שהבידוד של עזה הפך כה טבעי שישראל אפילו לא שקלה מהלך כזה, אפילו לא עבור פצועים, עבור ילדים חולים או עבור קשישים. גם במחיר של הרג עשרות אלפי חפים מפשע, בחרה ישראל לשמור על מדיניות הבידול כאסטרטגיה מרכזית בדרך לסיפוח העתידי של הגדה המערבית עם מספר קטן ככל האפשר של פלסטינים שחיים בה. במאמר המנתח את ההיגיון הפוליטי של תוכנית ההתנתקות ב־2005, טען החוקר דריל לי (Darryl Li) כי מאחורי הבידוד שהשיתה ישראל על רצועת עזה עומדת מטרת העל של ישראל מראשיתה: לרכז מספר גדול ככל שאפשר של פלסטינים תחומים בשטח קטן ככל שאפשר. הפעולות של ישראל במלחמה היו ביטוי מפלצתי של העיקרון הזה.

באופן בלתי אינטואיטיבי למדי, השליטה המחמירה של ישראל בתנועת הפלסטינים מנעה גם את ההגירה של פלסטינים החוצה מהרצועה מאז 2007. המכשולים הבירוקרטיים האדירים, המצב הכלכלי המחמיר וחסימת הקשרים עם העולם החיצון הפכו את ההגירה לבלתי אפשרית למעשה עבור רוב הפלסטינים. צבירת חסכונות, השגת אשרות ויצירת קשרים עם מי שיכול לתמוך בחוץ לארץ הפכו לקשים יותר ויותר. הגירה דורשת מידה מסוימת של חופש. מנגנוני הביטחון של ישראל הסתמכו על מניעת החופש הזה ועל ניטור צמוד של כל צעד של כל אדם בעזה. במרוצת השנים, יכלו עזתים מהרצועה לצאת ולהיכנס אליה בחשאי (בעלויות כספיות ניכרות) דרך המנהרות ברפיח. המספרים המדויקים והיעילות של התופעה אינם ברורים. ואמנם, לא היה זה אופן הגירה מועדף, כיוון שהוא הפך את המהגרים החוצים למצרים לשוהים בלתי חוקיים. הדינמיקה הזאת נותרה קבועה גם במהלך המלחמה. ישראל הצהירה בגלוי שמטרתה העיקרית היא טיהור אתני של הרצועה באמצעות ״הגירה מרצון״. ואולם, העקירה המקיפה, החוזרת ונשנית של הפלסטינים במהלך המתקפה של ישראל דחקה את העזתים בעיקר אל חלקים הולכים וקטנים של הרצועה, כאשר רק המיוחסים ביותר יכלו לצאת ממנה בזכות תשלום כסף רב ובזכות תמיכה של תורמים מחוץ לרצועה. מאז מאי 2024, כאשר השתלטה ישראל על דרום רצועת עזה, לרבות מעבר רפיח, הגירה מעזה נחסמה כמעט לחלוטין.

סקיוריטיזציה

בעת שנמשכה המדיניות של מצור ובידוד, הפך חמאס מיריב של ממשלות הימין בישראל לבעל הברית הפוליטי החשוב ביותר שלהן. המצור המתמשך, התקפות הטילים והמבצעים הצבאיים שירתו את המטרות המשותפות של שני הצדדים למנוע משא ומתן להסכם שלום בין הישראלים לפלסטינים. כתוצאה מכך, בחרה ישראל שלא לנסות להפיל את שלטון חמאס, אלא "להכיל" אותו באמצעות מלחמות תקופתיות – שהיו הרסניות וקטלניות, אך מוגבלות בהיקפן. מצד חמאס, מאז 2007 הייתה מטרתו העיקרית ליצור לחץ על ישראל להסיר את המצור, ולא לשחרר את פלסטין. אפשר אפילו לראות את המצור כמה שהועיל להתבססות ריבונותו של חמאס. הארגון היה יכול להתגאות בכך שהוא שולט בשטח הרציף הגדול ביותר מפלסטין ההיסטורית ללא נוכחות ישראלית, תוך קריאת תיגר על ישראל מבחינה צבאית באמצעות ירי טילים שהגיעו לחלק גדול מהמדינה, והרתיעו מפשיטות ישראליות. לאחר כל סבב של עימותים – ב־2008, 2012, 2014, 2018, 2021 ו־2022 – חתם חמאס על הסכם להפסקת אש זמנית עם ישראל, ומיצב את מעמדו כגוף ריבוני למחצה שישראל נאלצת להכיר בו. עבור ישראל, היה זה הסדר מועדף. היא שלטה בעזה מכל הכיוונים, לרבות במרחב האווירי שלה, מתחת לאדמה ובים, נוסף על מרשם האוכלוסין הפלסטיני, על קווי הטלפון והאינטרנט, המטבע, התנועה וכו'. נוסף על כך, כל עוד חמאס נחשב ריבון למחצה, יכלה ישראל לטעון כי היא אינה כוח כובש ברצועה. הגישה שפיתחה ישראל כלפי עזה התפתחה אל משוואה נקייה של שליטה מקסימלית באחריות מינימלית. השליטה כללה הכלה צבאית של האיום שיצרה עזה: הרצועה הייתה תחומה במחסום פיזי, שכלל אזור חיץ, גדרות חכמות וחומות – לרבות בים – מכשול תת־קרקעי למניעת מנהרות, ריגול תמידי באמצעות רחפנים ומגדלי תצפית המצוידים במקלעים המופעלים מרחוק, ומערכות רדאר לגילוי טילים ויירוט שלהם. באותה העת, דחתה ישראל כל אחריות להשפעה של אמצעי ביטחון אלו על האוכלוסייה האזרחית בעזה. הממשלה הצליחה לשכנע פעם אחר פעם גם את בג"ץ כי ישראל אינה מחויבת לספק לעזתים זכויות, הטבות, מעבר לישראל או ממנה, שירותים או מוצרים, כיוון שמדובר באוכלוסייה של ישות אויב, ולא כזו הנתונה לכיבוש. המדיניות הזאת באותה שעה גם הכשירה את השימוש הבלתי מוגבל של ישראל באלימות נגד העזתים, שדן את הרצועה למשטר שגרתי של הרג ללא משפט באמצעות מטוסי קרב או רחפנים, והגדרת מות אזרחים תמימים כ"נזק אגבי".

עדי אופיר ואריאלה אזולאי טענו שלאחר 2007 ישראל "נטשה" את עזה, והותירה אותה ללא מסגרת חוקית מסדרת, כך שהרג תושביה נעשה אפשרי מבלי שאף אחד יתן על כך דין וחשבון. מאז הוכח שצדקו. אלפים נהרגו בעזה בכל מלחמה מאז 2008, וכ־1.1 מיליון בני אדם, חצי מאוכלוסיית הרצועה, הגיעו לבגרות כשאינם מכירים שום מציאות אחרת.

ישראל הפכה את הריק החוקי של עזה למוחשי עוד יותר כאשר החלה להסתמך באופן גובר על מערכות טכנולוגיות לצורך הגנה במקומם של חיילים בשר ודם. לפני 7 באוקטובר, השתמשה ישראל בכלי בינה מלאכותית המסתמכים על הסתברות ולמידת מכונה ליצירת מטרות צבאיות, שהפכו כל אדם וכל מקום ברצועה למטרות אפשריות. הכלים הללו אינם מדווחים על נתיבי עיבוד הנתונים שלהם, ומביאים את התפיסה של הרג מבלי דין וחשבון לממדים דיסטופיים. במכוון אי אפשר להאשים איש בהרג שעליו החליטה המכונה. מחוללי מטרות הבינה המלאכותית פותחו עבור מציאות ״ניהול הסכסוך״ שבה "סבבים" מתמשכים של התכתשויות דרשו רשימה אינסופית של מטרות לשנים הבאות. הפעלת המערכת עבור מלחמת נקם והרס כוללת לאחר 7 באוקטובר 2023 הפכה אותה למנגנון השמדה, שגרמה למספר לא פרופורציונלי של אזרחים הרוגים, לרבות עשרות אלפי ילדים. 

בצד הישראלי, 16 שנה של סקיוריטיזציה פיתחו טכנולוגיות יירוט והתרעה מתקדמות ששימשו להכלת איום הטילים והרקטות מרצועת עזה. בעידן הבידוד, ישראלים זיהו את הרצועה רק עם איום הרקטות. כמעט שום ישראלי מתחת לגיל 30 לא ראה מעולם פלסטיני מעזה במציאות או שוחח עימו. באותה העת, ההגנה שהישראלים נהנו ממנה בחסות כיפת ברזל ומערכת ההתרעה המתקדמת של ישראל הביאו את הישראלים לראות בהתקפות הטילים החוזרות עניין של חוסן וכושר עמידה אזרחית, במקום כמשבר מדיני הדורש פתרון מדיני. בהקשר הזה, עבור הדור של ישראלים שהגיעו לבגרות בשנים האלה, רצועת עזה ו־2.3 מיליון תושביה היו לא יותר ממטרד. הסוציולוג הישראלי יגיל לוי תייג את הגישה הרווחת שהתפתחה בישראל לפני 7 באוקטובר כ"דה‏־הומניזציה של התעלמות". הוא טען כי איש לא הטיף לישראלים שעזתים הם תת־אדם שיש להשמידו, אלא שעבור רוב הציבור הישראלי, עזה והעזתים כלל לא היו קיימים, ואם היו, התקיימו כמציאות זרה ורחוקה, הצפה למודעות רק לעיתים רחוקות, אם בכלל.

גם במקרה הזה, הכלל שנקבע לפני הנקמה על מתקפת 7 באוקטובר הנחה את התנהלות ישראל במלחמה. המשוואה של "שליטה מקסימלית, אחריות מינימלית" הובילה את ישראל להתעלם מהשלכות הפלישה הקרקעית לרצועה. לפי דיני הכיבוש, כוח כובש מחויב להחליף את הרשות הקודמת ולספק לאזרחים מִנהל ארעי ושירותים עד שוך הקרבות. אכן, אחת המטרות המוצהרות של המלחמה הייתה לפרק את היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס. אך עם הפלישה, נמנעה ישראל מהקמת מנגנון מנהלי לאוכלוסייה הנתונה דה פקטו לסמכותה, והורתה לה להתפנות תחת אש לאזורים שטרם נכבשו, או להותירם למותם במובלעות מבודדות ובאזורי קרבות, נתונים להפצצות וללא מזון או אספקה. ככל שכבשה ישראל שטחים נוספים בעזה, כך הרחיב הצבא את השיטה הזאת. במקום לקבל את האחריות על תושביה, היא הרסה באופן שיטתי בנייני מגורים ותשתיות כדי שאזרחים לא יוכלו להישאר בבתיהם או לחזור אליהם, ולדחוק אותם אל תוך מובלעות קטנות יותר שבהם פרקטיקת אי קבלת האחריות יכולה להיוותר על כנה. על כן, אזרחים שחצו אל אזורים בשליטת הצבא נכנסו אל אזורי הריגה, גם כאשר האזורים האלה יועדו באופן רשמי לשירותים אזרחיים. כך היו, לדוגמה, מרכזי חלוקת הסיוע שנוהלו על ידי הקרן ההומניטרית לעזה (GHF), אשר הפכו הלכה למעשה לזירות טבח, שגבולותיהן היו ידועים לצבא ולו בלבד. בריאיון לעיתונאי "הארץ" ניר חסון, חייל שהוצב שם אמר כי אף שהמרכזים היו מיועדים עבור אזרחים, החיילים לא צוידו בגז מדמיע או באמצעים אחרים לפיזור קהל שאינם קטלניים. הם היו אמורים להתמודד עם אזרחים מבקשי סיוע באמצעות תחמושת חיה. פרט קטן זה מספר את הסיפור כולו. אמצעים בלתי־קטלניים בידי הצבא היו יכולים לרמוז למידה כלשהי של אחריות מצד ישראל לחיי הפלסטינים. אך בעזה, שם ערך חיי אדם רוסק לאבק במהלך 16 שנים של דה־הומניזציה, צעד שכזה כלל לא עלה על הדעת.

 עקורים פלסטינים במהלך מסעם אל העיר עזה וצפון הרצועה דרך רחוב אל-רשיד. צילום: אשרף עמרה, 28 בינואר, 2025 (אוסף צילומי אונר"א)

סיכום

עיקרי המדיניות שעיצבו את עזה בין 2007 ל־2023 – מצור, בידוד וסקיוריטיזציה – לא היו צעדים נפרדים או תגובתיים, אלא מנגנונים שחיזקו אלה את אלה והפכו את הרצועה לזירה של מלחמת נצח ודה־הומניזציה. עם הזמן, הן יצרו סדר פוליטי שבו עזה נתפסה ונוהלה לא כטריטוריה של מעל שני מיליון איש, אלא כבעיה שיש להכיל אותה, מטרה לניהול סיכונים במקום קהילה שיש לה דרישות פוליטיות, אזרחיות ואנושיות. ההצרה המכוונת הזאת של המעמד של עזה אפשרה לישראל להפעיל שליטה מוחלטת תוך התנערות מאחריות, ולייצר מציאות פוליטית שבה מחסור, הגבלת תנועה והרג המוני חוזר ונשנה הפכו לנורמליים.

אותן המדיניויות יצרו גם את התנאים שאפשרו את אירועי 7 באוקטובר. כשישראל אטמה את עזה וקיימה מצב של אסון מושעה, היא העמיקה את ההימור של חמאס בעימותים תוך חסימת כל הדרכים לפתרון מדיני. כאשר ריסק חמאס את הכללים הוותיקים של ניהול הסכסוך, הגיבה ישראל באמצעות המסגרת היחידה שהייתה לה מן המוכן עבור עזה: שימוש במקסימום כוח תוך מינימום אחריות. התוצאה, לאחר 16 שנים של דה־הומניזציה ושחיקת התשתיות, הייתה מלחמה שנוהלה תוך התעלמות קטסטרופלית מחיי אזרחים.

המסלול מ־2007 עד 2023 מגלה שהמלחמה לא הייתה התפרקות פתאומית, אלא פסגתו של תהליך ארוך שנים. מצור, בידוד וסקיוריטיזציה הוצגו ככלים ארעיים להשלטת משמעת והגנה, אך הם התמצקו אל תוך המערכת שיצרה את ההרס שנועדה למנוע. הבנת ההיסטוריה הזאת דורשת חשבון נפש: האלימות של ההווה אינה סטייה מהמציאות הקיימת, אלא נקודת הסיום ההגיונית של הארכיטקטורה המדינית שראתה אוכלוסייה שלמה כמיותרת. כל עתיד המעוגן בעקרונות הצדק – במקום מעגל נוסף של הכלה – חייב להתחיל בפירוק המבנים שהפכו את התוצאה הזאת לאפשרית וגם, בסופו של דבר, לבלתי נמנעת.

דותן הלוי הוא היסטוריון של המזרח התיכון המודרני ומרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב. הוא עורך שותף (יחד עם חנה בן יהודה) של הספר עזה: מקום ודימוי במרחב הישראלי (הוצאת גמא, יולי 2023). ספרו, Stripped: A Modern History of the Gaza Borderland, נמצא כעת תחת חוזה עם הוצאת אוניברסיטת סטנפורד.