מבוא מאת ד"ר מיכל פלדון, רופאת ילדים וראומטולוגית

בשנת 2025, בעולם המודרני שבו יש גישה להכל, אין לנו – אנשי רפואה ישראלים – גישה לעזה. אנחנו לא יכולים לחצות את הגבול ולעזור, לא יכולים לקבל מטופלים משם ולטפל, ולעיתונאים אסור להיכנס לשם ולחשוף בפנינו מה באמת קורה. בדצמבר 23 ד"ר דייוויד חסאן היה מהרופאים הזרים הראשונים שנכנסו לעזה והחלו לשלוח תיעודים החוצה אל העולם הגדול. מאז, יש בידינו עשרות עדויות של צוותי רפואה זרים על גודל האסון ההמוניטרי והחרבת מערכת הבריאות בעזה. רופאים רבים שהיו שם דיווחו כי יותר מהעשייה הרפואית שלהם, והניסיונות להציל חיים בסיטואציות בלתי-אפשריות, הם הרגישו שעיקר מטרתם היא תיעוד.

העדויות האלה מלמדות אותנו על המחסור בציוד רפואי: "היו לנו ניתוחים שבוצעו בלי כפפות סטריליות, בלי חלוקים סטריליים… ביצעתי קטיעות גפיים על אנשים שנאלצו לקחת פרצטמול אחרי הניתוח כמשכך כאבים", ועל המחסור במזון: " אין תזונה בבית החולים לתת למבוגרים. אין תזונה תוך ורידית. אין כמעט בכלל תזונה נוזלית אנטרלית בשביל צינורות הזנה (תזונה ישירה למעי). הם תלויים לחלוטין בבני משפחותיהם שמביאים מזון, ורבים מהם מורעבים בעצמם. הם לא יכולים להשיג מזון להביא לקרוביהם בבתי החולים."

הן מלמדות אותנו על תנאים לא סבירים של עבודה רפואית: "אחד מעמיתיי הוציא רימות מגרונו של ילד בטיפול נמרץ. היו זבובים בחדר הניתוח שהתיישבו על הפצעים", "קיבולת בית החולים הייתה אמורה להיות בין 150 ל-200 איש, והיו בו 700 חולים." 

על מחסור בצוות רפואי מיומן כי "כל כך הרבה אנשי צוות רפואי נעצרו, נהרגו, חלקם עזבו כשהם יכלו לעזוב", ועל צוות מקומי שנאלץ לטפל בבני משפחתם שהובאו גוססים או מתים אל בית החולים. 

הן מלמדות אותנו על אובדן צלם אנוש. על ילדים גוססים שכל משפחתם נהרגה, ורק אנשי הצוות הזרים היו שם כדי להחזיק את גופתם, את ידם, ללחוץ על פצע מדמם או להגיד כמה מילים מנחמות. 

הן מלמדות אותנו על אובדנות של ילדים שאיבדו את כל עולמם ומשפחתם בהפגזה: "אני זוכרת את מבטו הריק ואת קולו הרך לוחש לי באוזני. הלוואי והייתי מת איתם. כל מי שאני אוהב נמצא בגן עדן. אני לא רוצה להיות כאן יותר.", ועל טראומה נפשית של כל האוכלוסיה, אלא שאין זמן בכלל להתיחס אליה: "אין הזדמנות להתמודד עם טראומה פסיכולוגית, פסיכיאטרית כשאנחנו עדיין מתמודדים עם הטראומה הפיזית, עם חוסר היכולת לשרוד היום, למצוא מים נקיים, למצוא מספיק תרופות כדי לשרוד את היום".

והן מלמדות אותנו על מדיניות מכוונת של הפסקת מזון וציוד: "לא מרשים להכניס מזון לתינוקות לעזה מאז הפסקת האש האחרונה, מזה מספר חודשים. וכמה רופאים אמריקאים שאני מכיר, שעבדתי איתם, ניסו להכניס מזון לתינוקות לעזה, וכל קרטוני המזון לתינוקות הוחרמו על ידי משמר הגבול הישראלי."

במערכת הרפואה המודרנית לכל מטופל יש רשומה רפואית אלקטרונית על מחשב. בעזה אין תיעוד רפואי: "חדר המיון בכאוס רוב הזמן. אין יותר רשומות רפואיות. אתה יודע, היו [רק] פיסות קטנות, פיסות נייר קטנות", ולכן הניתוח הסטטיסטי של מספרי הפציעות, התחלואה ומקרי המוות הוא לא פשוט. יש בידינו רק הערכות של משרד הבריאות הפלסטיני, שהן בודאות הערכות-פחת, ביחס להערכות של הרופאים הזרים, אשר חלקם העריך את מספר המתים כגבוה פי 3-4 מההערכות הקיימות, ושל עד 10% מתושבי הרצועה. 

ולבסוף, אחרי שקוראים עמודים-על-עמודים של סבל אנושי טהור מכוון בידי אדם, מבינים את שאמרה ד"ר  טניה חאג' חסאן, רופאת טיפול נמרץ ילדים: "איך בכלל נוכל להתחיל לבטא את מה שראינו? אני זוכרת את שתיקתה של האישה שהובאה לבית החולים פצועה. בוהה במבט ריק וחסרת יכולת לדבר. היא ילדה שבוע קודם לכן. היא לא הצליחה למצוא את תינוקה בן שבעת הימים. גם התינוק וגם הפעוט שלה נלכדו מתחת להריסות. אין מילים שיכולות לתאר כראוי את הכאב והרשע של האלימות הזו. אין מילים." 

ואני מסכימה. אין מילים שיכולות לתאר את מה שמתרחש בעזה. אבל רק עוד ועוד מילים שינסו לעשות זאת, יאפשרו לנו לדעת ולהבין, ולאחר-מכן לפעול נגד רצח-העם שמתבצע בשמנו ולצידנו.