מכתב מאת ד"ר עז א-דין שהאב

לפני שהתחלתי לכתוב את ההקדמה לעדויות הללו, הרגשתי צורך לקרוא אותן בעצמי.
נראה היה לי, שהקריאה תיקח כשעה משעות אחר הצהריים שלי. במקום זה, העדויות מילאו ארבעה ימים בחיי.
לא בגלל שהן היו ארוכות, אלא מפני שאחרי כל כמה פסקאות, הסתבר לי שאני לא יכול להמשיך הלאה. סגרתי את המסמך, ישבתי בדממה, בוהה בשום דבר, עד שלאט לאט התברר לי שאני כבר לא קורא את זיכרונותיו של אדם אחר. התחלתי לפסוע חזרה אל תוך זיכרונותיי שלי.

דפים אלה נושאים שמות שונים. בתי חולים שונים. תאריכים שונים. רופאים שונים. ובכל זאת, ככל שהמשכתי לקרוא, ההבדלים הללו התמוססו עד שכבר לא הייתה להם חשיבות. השמות השתנו. הסבל לא. כל עדות חדלה להרגיש כמו ציטוט והפכה, במקום זאת, לזיכרון ששכחתי שהוא שייך לי. הייתי שם. לא בדמיון. לא באהדה. הייתי שם.

כשד"ר רזאן מתארת כיצד קיבלה לטיפול את ילדיה של משפחה שלמה, עדיין לבושים בבגדי החג (עיד) שלהם, עמדתי בחדר המיון באותו יום. אני זוכר שכרעתי ברך ליד ילדה קטנה. היה דם מתחת לשערה. סרט נקשר סביבו בקפידה באותו בוקר, אולי בידי אם שהאמינה שהסכנה הגדולה ביותר שאורבת לבתה באותו יום היא שייפרם הסרט כשהיא משחקת. ​​חיפשתי את הפצע מתחת לסרט. אזמל ניתוחים היה משחרר אותו תוך שנייה. זה היה יעיל. זה היה מעשי. אבל הילדה הייתה ערה. היא הייתה מבוהלת. היא הביטה ישר לתוך עיניי. ולפתע זה נראה בלתי נסבל, שאחרי כל מה שהמלחמה כבר לקחה ממנה, המחווה האחרונה שתחווה מיד אדם תהיה גם היא מעשה של חיתוך.
אז במקום זה, ביקשתי מאחות שתעזור לי להתיר את הסרט. זה היה מעשה חסד קטן מאוד. המלחמה מלמדת אותנו עד כמה עצומים נעשים מעשי החסד הקטנים.

כשד"ר טום כותב, "האישה על שולחן הניתוחים פצועה מאוד קשה. בעלה וילדיה נהרגו כולם. היא עדיין אינה יודעת." אני יודע בדיוק לאיזו אישה הוא מתכוון. גם אני טיפלתי בה. היא הוסיפה לשאול איפה בעלה. היכן ילדיה. שוב ושוב היא התחננה שאשבע באלוהים שהם בחיים. וכך עשיתי. שיקרתי. אמרתי לה שהם ממתינים בחוץ.
יש שקרים שנולדים מפחדנות. יש שקרים שנולדים מאנוכיות. ויש שקרים שנאמרים משום שהאמת עצמה נעשית כבדה מנשוא עבור גוף אנושי שכבר נאבק להישאר בחיים.לא שיקרתי כי האמנתי למילים שלי. שיקרתי משום שבכל פעם שניסתה לקום מהאלונקה, היא דיממה עוד יותר.שיקרתי כי הייתי צריך שהלב שלה יפעם עוד דקה. עוד חמש דקות. די זמן לשקית עירוי נוספת. די זמן להזדמנות נוספת.

הרפואה מלמדת אותנו שהאמת היא קדושה, שהאמון בין רופא לחולה אינו ניתן לערעור. האמנתי בזה. אני עדיין מאמין בזה. ובכל זאת, למלחמה יש כוח נורא. היא לא רק מחריבה בניינים. היא הורסת את הוודאות שבה אנשים טובים הבחינו אי–פעם בין טוב לרע. יש רגעים שבהם חמלה מתחילה לדבר בשפה שהרפואה מעולם לא לימדה אותנו.

ככל שהמשכתי לקרוא את העדויות האלה, הבנה אחת השתקעה בי במשקל כמעט בלתי נסבל. חוויתי כל אחת מהן. לא תמיד עם אותם אנשים. לא תמיד באותו בית חולים. לא תמיד באותו יום. אבל היכנשהו, מתחת לעוד בניין קורס, מתחת לעוד צפירת אמבולנס, ליד עוד שולחן ניתוחים, כל אחד מהרגעים האלה כבר קרה לי. או אולי, זה לא לגמרי נכון. אולי הם קרו לכולנו. אולי זה מה שמלחמה עושה בסופו של דבר. היא גוזלת את האינדיבידואליות מהסבל. ילד אחד הופך לכל ילד. אם אחת הופכת לכל אם. רופא אחד הופך לכל רופא, שנותר עומד על רגליו אחרי שכולם נפלו.

קריאת הדפים האלה כבר לא הרגישה כמו קריאת כתב יד. זה הרגיש כמו לפתוח מחדש תיק רפואי שנכתב במשותף, על ידי אלה ששרדו מספיק זמן כדי להעיד. למלחמה יש זיכרון מפחיד. היא שוכחת שמות. היא זוכרת דפוסים. משפחות שונות. שכונות שונות. אותן צעקות. אותן החלטות בלתי אפשריות. אותם ילדים. אותו דם. אותה דממה שבאה לאחר מכן, דממה כה מוחלטת עד שכמעט מתחילים להאמין שהעולם עצמו חדל לנשום.
שוב ושוב.
עד שהזמן כבר לא דומה יותר לזמן. עד שכל אתמול דומה להיום, וכל מחר כבר נראה מוכתם באבל של אתמול.
ואז הגעתי לקטע שלא אפשר לי להמשיך.

ד"ר מארק כותב, "אני מוצא את עצמי רוצה לבכות כל הזמן, אבל אני עובר מאדם אחד למשנהו, ופשוט אין לי זמן." הפסקתי לקרוא. לא בגלל שהמילים האלה הפתיעו אותי. אלא משום שזיהיתי אותן. פעם, גם אני הבטחתי לעצמי את אותה הבטחה. אבכה אחר כך. אחרי המשמרת. אחרי שהאמבולנסים יפסיקו להגיע. אחרי שחדר הניתוח ישתתק. אחרי המטופל האחרון. אבל תמיד הגיע אמבולנס נוסף. משפחה נוספת נכנסה. ילד נוסף נזקק לעיסויי חזה. אם אחרת שזקוקה למישהו שיאמר לה, שהבן שנפרדה ממנו בנשיקה באותו בוקר לעולם לא יחזור הביתה. אז דחיתי את האבל שלי. בשעה נוספת. ואז ביום נוסף. ואחר כך בעוד חודש.

בני אדם נוטים להאמין שהאבל נעלם כשמתעלמים ממנו.
הוא לא. הוא ממתין. בסבלנות. בנאמנות.
כמו בן או בת זוג הממתינים בחדר חשוך, בידיעה שיום אחד לא תהיה לך ברירה אלא לשוב.
בסופו של דבר, המשמרות שלי הסתיימו. עזבתי את בית החולים. הצפירות נמוגו למרחק.
הדם נעלם מידיי. אבל הדמעות מעולם לא באו.
אפילו עכשיו אני לפעמים מרגיש שיש בתוכי מקום שבו האבל נותר תלוי ועומד, כאילו חלק נשכח מנשמתי עדיין ממתין לרשות להתחיל לבכות.

אולי זה מה שטראומה היא באמת. לא לזכור יותר מדי, אלא לחוות חוסר יכולת להתאבל על מה שאתה זוכר. אולי זה מה שהעדויות האלה הן באמת. לא מסמכים היסטוריים. לא דוחות רפואיים. לא הצהרות פוליטיות. הן רסיסים של צער אחד עצום, שנישא על ידי דור שלם של עובדי בריאות שלמדו כיצד לעצור דימום אך מעולם לא למדו כיצד להפסיק לשאת את פניהם של אלה שלא יכלו להציל.

אם הדפים הללו מבקשים משהו מהקורא, אין זה רחמים. הרחמים דועכים מהר מדי. הם מבקשים משהו קשה יותר. הם מבקשים להיזכר.
כי הסיפורים הללו אינם שייכים לעזה בלבד. הם שייכים לרפואה.
הם שייכים לכל רופא שעמד אי פעם לצד מטופל וגילה שהידע לבדו אינו מספיק. הם שייכים לכל אחות שאחזה בידו הרועדת של זר.
והם שייכים לכל בן אנוש שעדיין מאמין שערכם של חיים אינו יכול להימדד לפי המקום בו הם נולדו. 

אם, לאחר סגירת דפים אלה, יישארו עמכם אפילו פנים של דמות אחת, אז אולי אלה שלא היה בידינו להציל לא נעלמו כליל. 

אולי הזיכרון הוא צורת החסד האחרונה שנותרה לנו.