איימי גודמן: סוכנות הסיוע הפלסטינית של האו"ם, אונר"א, מזהירה כי החברה בעזה נמצאת "על סף קריסה מוחלטת", בעוד שישראל ממשיכה במתקפה ההרסנית שלה, שגרמה למותם של 18,000 פלסטינים בעזה, בהם למעלה מ-7,000 ילדים.
אנו פונים כעת לרופא בעזה, אחמד מוגרבי. הוא עובד בבית החולים נאצר בח'אן יונס, אחד מבתי החולים הבודדים שעדיין פועלים בדרום עזה. יצרנו איתו קשר אתמול.

ד"ר אחמד מוגרבי (אודיו): שלום, דינה. כן, אני מדבר איתך מבית החולים נאצר — שנמצא בח'אן יונס, בדרום עזה — שם אני עובד כמנהל מחלקת כירורגיה פלסטית וטיפול בכוויות. עברו 64 ימים מאז שהתקיפה נגד עזה החלה בפועל. אני יכול לומר לך כאן, למעשה, שאני עובד מאז תחילת המלחמה הזו. למעשה, אני מותש כל כך. כל כך מותש. ארבעים אחוז מהפצועים מהפיצוצים הם ילדים. הם פצועים קשה. למעשה, הבוקר — למעשה, אני עובד משעות הבוקר המוקדמות עד חצות כל יום. כל יום שאנחנו כאן בבית החולים, זה כמו מצור, כל הכוחות מסביבנו.

מה שקורה כאן בפועל הוא טבח אמיתי בכל מקום. אם תראו את התמונות והסרטונים, אתם באמת תזדעזעו. אין מילים — אין מילים שיכולות לתאר את מה שקורה כאן. מה שקורה כאן בפועל הוא רצח עם של ממש. אתם יודעים, מאות ואלפי אנשים, למעשה, הולכים לעולמם מדי יום בגלל ההתקפות האלה. הם תוקפים בתי ספר. הם תוקפים כנסיות, מסגדים, אזורים אזרחיים, בכל מקום. בכל מקום הם תוקפים. אלוהים, אני לא יכול לתאר מה קורה כאן. זה טבח, טבח, זה מה שקורה כאן. משפחות שלמות נמחקות, למעשה. אני לא יודע, באמת. למעשה, פיתחתי — פיתחתי מעין הפרעה נפשית כשראיתי את הילדים האלה, אתם יודעים — איך לומר את זה? — כמו — איך לומר? — אני לא יודע איך. הם נשרפים עד העצם. הם נשרפים עד העצם, ילדים. אם תראו את הפנים שלי, תראו את כל הדברים האלה, אתם יודעים, הנוראים — זה אימה, אימה, אימה, מה שקורה כאן. אלוהים, אני מקווה שזה ייגמר בקרוב.

אני לא יודע אם מישהו יכול לעזור לנו. אם אתם שומעים אותי — למעשה, חשבתי שאנחנו לבד כאן בעולם הזה. אנחנו חיים בכלא ענק תחת מצור, למעשה, ואף אחד לא מקשיב לנו. אף אחד לא באמת רוצה — איך לומר — לאמץ את הנרטיב הפלסטיני שלנו, למעשה. כולם מקשיבים לנרטיב הישראלי. פשוט תקשיבו לנרטיבים הפלסטיניים. אנחנו חיים כאן תחת מצור בכלא ענק. אנחנו בני אדם. אני, כמוכם, אני בן אדם. אני בן אדם. אני רוצה לחיות בשלום. אני רוצה עתיד טוב יותר לילדיי. באמת, זה מה שאני רוצה. זה מה שאני רוצה.
את יודעת, למעשה, ישראל נתמכת על ידי העולם כולו. אתם נותנים לישראל את נשק ההשמדה ההמונית הזה. אבל מצד שני, אף אחד לא נותן לנו אפילו אוכל. כאן, אני לא מצליח למצוא אוכל, מים נקיים. אני, ככירורג, לא מצליח למצוא מים נקיים לשתות. אני לא מצליח למצוא אוכל. אני אוכל רק פעם ביום, דינה. כן, פעם ביום. אני לא יכול להרשות לעצמי לקנות אוכל לילדיי. אני לא יכול לראות את הילדים שלי, כי אני לא יכול לספק להם את הדברים הפשוטים, הפשוטים, את יודעת, אוכל כדי לחיות. אני לא יכול. אני לא יכול. אני לא יכול לספק את האוכל הזה לילדים שלי. אנחנו אוכלים פעם ביום, אורז פשוט. את יודעת, הבת הקטנה שלי אתמול, בת שנתיים, היא ביקשה ממני — את יודעת, היא ביקשה ממני תפוח, תפוח אחד. אין כאן כלום. אין כאן כלום.
אנחנו גוועים ברעב. אנחנו גוועים עכשיו מכל דבר. למעשה, בכל מקום משגרים עלינו רקטות מעל לראשינו, בכל מקום ובכל עת. בבקשה, בבקשה, הפסיקו את המלחמה הזו נגדנו. בבקשה, הפסיקו את רצח העם נגדנו. הפסיקו את המלחמה הזו. בבקשה, בבקשה, אני מתחנן בפניכם.

איימי גודמן: ד"ר אחמד מוגרבי, העובד בבית החולים נאצר בחאן יונס, שהוא אחד מבתי החולים הבודדים שעדיין פועלים בדרום עזה.
אנו מסיימים את התוכנית של היום עם ד"ר טארק לובאני, רופא בחדר מיון העובד במרכז למדעי הבריאות בלונדון שבאונטריו, קנדה. בשנת 2018 היה ד"ר לובאני בין 19 אנשי רפואה שנורו על ידי צה"ל בעזה. באוקטובר הוא נעצר בשל השתתפותו בהפגנה לא אלימה למען הפסקת אש. הוא פליט פלסטיני, חבר בפרויקט "גליה" (Glia Project), המפתח מכשירים רפואיים בקוד פתוח עבור סביבות עם משאבים מוגבלים.
ד"ר לובאני, אתה שומע את עמיתך בבית החולים נאצר מדבר על כך שהוא אינו מסוגל להאכיל את ילדיו, שלא לדבר על המתרחש בבית החולים. אתה נמצא בקשר רציף עם הצוות הרפואי בעזה. ספר לנו מה אתה מבין בשלב זה.

ד"ר טארק לובאני: מה שד"ר אחמד אומר הוא בדיוק מה שאנחנו שומעים בכל רחבי רצועת עזה מבתי החולים שם. באמת, המצב לא מתנדנד על סף קריסה; הוא כבר — המערכת הרפואית כבר קרסה לחלוטין. והסיבה היחידה שאנחנו משתמשים במילים האלה כדי לרכך את ההרס והקריסה המוחלטת היא בגלל האומץ המוחלט והתושייה המדהימה של הרופאים הפלסטינים, שעשו עבודה פשוט מדהימה בניסיון לספק טיפול למטופליהם. אלה אנשים — אלה רופאים שבעצמם, כמו שאמרת, גוועים ברעב, ממש גוועים ברעב. הם עצמם נהרגים, נעצרים, משפחותיהם נפגעות, ובכל זאת הם מגיעים לעבודה כל יום, כמו שד"ר אחמד עושה, באומץ ובנחישות, כדי להתמודד עם יום חדש של זוועות.

איימי גודמן: ישראל אומרת לרופאים לעזוב את מטופליהם, במיוחד בצפון עזה, ולעבור דרומה. כמו כן, רופאים, כמו מנהל בית חולים בצפון עזה, נעצרים. האם תוכל לספר לנו מה ידוע לך בשלב זה?

ד"ר טארק לובאני: המעצרים מהווים כאן ממד חדש. תמיד היינו רגילים לכך שרופא זה או אחר נהרג פה ושם. עם זאת, יותר מ-250 — אני חושב שאולי אפילו עד 300 כעת — אנשי צוות רפואי נהרגו במהלך המלחמה הזו בעזה. כמו כן, ד"ר מוחמד אבו סלמיה היה אחד העצורים הראשונים.
אבל אני יכול לספר לכם את סיפורו של אחד מתלמידיי, רופא צעיר שסיים את לימודיו לפני שנתיים בלבד, אותו לימדתי לאורך כל תקופת ההתמחות שלו. הוא היה רופא ברפואה דחופה. והוא היה, למעשה, המצטיין של המחזור, סאלח אליווה, התלמיד בעל הציונים הגבוהים ביותר בכיתת הרפואה שלו, אדם מקסים שמעולם לא הפסיק לחייך, ואז נעצר כי סירב לעזוב את מטופליו עד שהיה מאוחר מדי. הוא היה בבית החולים א-שיפא.
זה הסיפור — הסיפור שלו הוא אחד מ-41 סיפורים שיש לנו עד כה. רק מעטים מהם שוחררו מאז. מה שאנשים ששוחררו מספרים לנו הוא שהם עוברים עינויים ברגע זה. הם עוברים "חקירות". ואני יודע זאת כי הייתי בבתי כלא ישראליים, נחקרתי באותן שיטות, עוניתי, הוכיתי. ולכן אני יודע מה הם עוברים. וזה היה עבורי, כנער קנדי. עכשיו, שימו לב, האנשים האלה שהישראלים רוצים להוציא מהם הודאות, שהישראלים משוכנעים שהם עושים דברים רעים, למרות העובדה שכל מה שהם עשו לאורך המלחמה הזו ומאז ומתמיד הוא לטפל בחולים שלהם.

איימי גודמן: ד"ר טארק לובאני, האם תוכל להתייחס לאזהרות לפיהן מספר ההרוגים עלול להיות זניח בהשוואה למספר האנשים שימותו כעת ממחלות, בשל המחסור במים נקיים, הצפיפות הרבה של האנשים שנדחקים כעת דרומה, ומחלות כמו שלשול, גרדת, חצבת, דלקת קרום המוח ודלקת כבד נגיפית חריפה? מה דעתך על כך?
ד"ר טארק לובאני: לפני המלחמה הזו, בתי החולים בעזה היו מלאים, כי דברים קורים לאנשים יום יום. ועכשיו, לגבי המחלות הכרוניות – האנשים הסובלים ממחלות כרוניות, כמו סוכרת או מחלות שדורשות תרופות או סרטן – כל החולים האלה מתחילים למות. כבר חודשיים, כמעט שלושה חודשים, שהם לא מצליחים לקבל טיפול הולם. וזה אומר טיפול רפואי הולם.
ובכן, יסודות החיים אינם טיפול רפואי נאות; הם מים, הם מזון, הם ביטחון נפשי. ולכן אנשים מתחילים למות גם בגלל הדברים האלה. כבר היו לנו מקרי המוות הראשונים מרעב. כצפוי, מדובר בילדים קטנים מאוד ובקשישים מאוד. וככל שהזמן עובר, נראה שמקרי המוות האלה יתחילו להגיע מהשוליים, מאנשים חולים ופגיעים, עד שיגיעו לכולם, כי כרגע הפלסטיני הממוצע בעזה לא הצליח לאכול או לשתות כבר שבועות, אם לא חודשים. כשאנחנו מדברים על הטיפול בבעיות הרבות האלה שהם מתמודדים איתן כרגע, הטיפול הוא מזון ראוי, מנוחה ומים נקיים. והדברים האלה אינם זמינים. אז כן, התחזיות כרגע הן שבשבועות הקרובים המצב יהיה כמו נפילה מצוק, ונראה 20,000, 30,000 אנשים מתים.
איימי גודמן: ד"ר טארק לובאני, אני רוצה להודות לך שהיית איתנו, רופא מיון פלסטיני-קנדי, שהצטרף אלינו מלונדון, אונטריו, ובילה שנים בנסיעות לעבודה בעזה.