כתבת:
כעת, כפי ששמענו בדיווח הקודם שלנו, עזה סובלת ממחסור חמור באספקה רפואית. גזה נחשבת לכלי חיוני בריפוי פצעים. האירוניה היא שפיסת בד זו הומצאה לפני מאות שנים בדיוק במקום בו היא חסרה כעת. גזה קיבלה את שמה מעזה, הידועה בהיסטוריה התרבותית העשירה שלה של אריגה וייצור בדים. זהו בד דק ושקוף שמושם על פצעים כדי למנוע זיהום ולעזור להציל חיים רבים מדי יום. ערים פלסטיניות אחרות כמו רמאללה, חברון ושכם הן גם מרכזים ידועים לאריגה וטוויית בדים מצילי חיים. גזה יובאה מעזה לאירופה כבר במאה ה-13. אך כיום, המלחמה הותירה מאות אלפי פלסטינים עם פצעים לא מטופלים, כמהים לאספקה שיצרו.
מצטרף אלינו כעת באל-ג'זירה ד"ר אחמד אל-מוח'ללאתי, ראש מחלקת הכירורגיה הפלסטית בבית החולים א-שיפא, המתקן הרפואי הגדול ביותר בעזה. הוא סירב להשאיר את מטופליו מאחור כאשר ישראל הטילה מצור על בית החולים בנובמבר. דוקטור, תודה רבה לך על שאתה איתנו באל-ג'זירה.
ד"ר אחמד אל-מוח'ללאתי:
תודה.
כתבת:
כמובן, אנחנו רוצים לשמוע על החוויה שלך בא-שיפא ועל הצורך לטפל באנשים עם אמצעים דלים באותה תקופה. אבל קודם כל רציתי לשמוע את דעתך שנה לאחר תחילת רצח העם הזה. איך אתה חושב על הימים הראשונים של המלחמה? היית שם עם משפחתך באותה תקופה – איך זה היה, לא רק כרופא אלא גם ברמה האישית, להיות שם בתחילת המלחמה?
ד"ר אחמד אל-מוח'ללאתי:
אני חושב שהרצח עם הזה פשוט שבר את כל הכללים בנוגע לכל מלחמה בהיסטוריה. ואני חושב שמה שהם עשו זה פשוט להתחיל עם התרחישים הגרועים ביותר. אז הם הפציצו בתי חולים – כמו בית החולים אל-אהלי – מוקדם מאוד במלחמה, פשוט העבירו את המסר שאין קווים אדומים, כל דבר יכול להיות מטרה, כל דבר יכול להיות מותקף. אז בתי החולים היו מטרה מההתחלה. הם רצו להגיע לבית החולים א-שיפא כמטרה העיקרית למבצע. ושוב, הצוות הרפואי, עובדי הבריאות, היו מטרות בפני עצמם. אף פעם לא הרגשנו בטוחים בכלל. ואפילו זה הגביר את הסיכון – להיות כל אחד מהעובדים בבית החולים. הגענו לרמה שבה להיות בבית החולים פירושו שאתה מטרה. פחדנו מאוד לחזור לבתים שלנו רק כדי לראות את המשפחות שלנו. זה קרה בעשרות סיפורים שבהם אנשים היו מופצצים מיד ברגע שהם חזרו הביתה מהעבודה שלהם בבתי החולים.
כתבת:
ישראלים טענו שא-שיפא היה מרכז פיקוד ושליטה של חמאס בעזה. אבל מניסיונך בעבודה שם, האם זה היה המצב?
ד"ר אחמד אל-מוח'ללאתי:
את יודעת, זה קרה עכשיו – הם הגיעו לא-שיפא, הם ראו הכל בא-שיפא. מעולם לא ראינו משהו ממש מוצק שאמר שא-שיפא היה באמת מרכז פיקוד או משהו כזה. ואפילו ד"ר אבו סלמיה, שהוא מנהל בית החולים, נחקר, נעצר, הוא עבר דברים קשים מאוד. והם מעולם לא מצאו שום ראיות שהוא היה אחראי על משהו. הם היו צריכים לשחרר אותו אחרי שהיה בבית המשפט שלוש או ארבע פעמים, נחקר, עונה – ולבסוף… אז זו עובדה עכשיו שבא-שיפא לא היה כלום, וידענו את זה כבר לפני כן.
כתבת:
ואתה, ד"ר אל-מוח'ללאתי, עבדת בא-שיפא. כבר היית בעזה כשהמלחמה פרצה. משפחתך – מכיוון שאתה אירי-פלסטיני – פונתה בנובמבר מעזה, אבל בחרת להישאר. למה?
ד"ר אחמד אל-מוח'ללאתי:
את יודעת, ההחלטה שלי מההתחלה – הייתי בלונדון, עבדתי שם בעבודה טובה, חייתי חיים רגועים, הילדים היו בבית הספר, נהניתי ממה שהייתי מכנה חיים נוחים שם. אבל אני תמיד מאמין שאנחנו תחת כיבוש כפלסטינים. יש לנו מסר, יש לנו משימה ללכת ולעזור לאנשים. אני מאמין שהסטנדרט הבינלאומי של טיפול שלמדתי שם – אני צריך להעביר את כל הידע והניסיון הזה לאנשים בעזה. הם זקוקים נואשות לניתוחים משחזרים, טיפול בכוויות וכל זה. וזו הייתה באמת חוויה טובה להיות בעזה במשך שישה חודשים לפני המלחמה, שם עבדתי קשה מאוד ביחידת הכוויות. היו לנו הרבה שותפויות עם אנשים בצרפת, באוסטרליה, בבריטניה, וכולם היו להוטים לעזור לעזה. אז ניסיתי להעלות את הסטנדרטים של טיפול רפואי בכירורגיה פלסטית בעזה.
כתבת:
אבל איך מעלים את הסטנדרטים שאתם מדברים עליהם כשחסרה לכם אספקה בסיסית – כמו גזה, למשל, כפי שראינו קודם? איך הצלחתם לעזור לאנשים שפנו אליכם לעזרה בבית החולים א-שיפא?
ד"ר אחמד אל-מוח'ללאתי:
כשאנחנו מגיעים לזמן מלחמה, זה סיפור אחר לגמרי, חוויה אחרת. אני מנתח פלסטי – הייתי צריך לעשוות ניתוחים אורתופדיים במלחמה. במקרים רבים, רבים, הייתי צריך לתת הרדמה כללית בעצמי. היינו צריכים להשתמש בתרופה אחת להרדמה כללית במקום שלוש או ארבע. המטופלים שלנו סבלו מכאבים שלא טופלו, היו להם הרבה פצעים שלא טופלו. כמעט תמיד היה חסר לנו משהו בטיפול. פעמים רבות השתמשנו בנייר טישו כדי לכסות את הפצעים – זה לא משהו שאנחנו מדברים עליו סתם. לא היו לנו תמיסות חיטוי. השתמשנו בסוכר. אני זוכר שהפעם הראשונה ששמעתי על סוכר הייתה מסרט תיעודי של ה-ICRC, ואז בדקתי באינטרנט איך אנחנו יכולים להשתמש בסוכר לטיפול בפצעים. השתמשנו בסוכר, חומץ, סבון כדי לנקות את הפצעים. לא היה לנו כלום. נגמרו לנו כל המים הרגילים. היינו צריכים להשתמש במי ברז, שהיו מאוד מלוחים – ואתם לא יודעים כמה הם נקיים – כדי לטפל בכל הפצעים.
היו לנו הרבה חולים שאיבדנו אותם כי ידענו את הטיפול, ידענו מה אמור להיעשות, אבל עם 20 מיטות ביחידה לטיפול נמרץ באל-שיפא ואז הרחבת המספר הזה ל-70 מיטות – זהו. אבל היו 300 חולים שזקוקים נואשות לטיפול נמרץ. אז אתה פשוט צופה בהם, והם מתים. המכונות לא מספיקות, כוח האדם לא מספיק, האנשים לא רגועים בזמן שהם מספקים את הטיפול. אז יש הרבה סיפורים עצובים באמת. מרגישים שהידיים שלך כבולות – אתה לא יכול לעשות כלום למען האנשים.
כתבת:
וכרופא, זה בטח קשה לך מאוד. תודה רבה לך, ד"ר אחמד אל-מוח'ללאתי, מנתח אירי-פלסטיני שביקר משפחה בעזה כשפרצה המלחמה, והצטרף אלינו לשעת החדשות של אל ג'זירה. תודה ששיתפת אותנו בחווייתך.
ד"ר אחמד אל-מוח'ללאתי:
תודה לכולם.