מראיינת: נדבר כעת עם ד"ר עז לולו, רופא ונשיא קרן סמיר. בילית את השנתיים האחרונות בחזית כסטודנט לרפואה בבתי החולים אל-שיפא ואל אהלי. לאחר מכן סיימת את לימודיך בנובמבר. אתה מדבר איתנו מעזה בשעה זו. איך היה לך לעבוד בחזית בזמן שהיית עדיין סטודנט לרפואה?

ד"ר עז לולו: כן, תודה רבה לכם על שהזמנתם אותי היום. בהיותי סטודנט לרפואה, קיבלתי החלטה בשלב מוקדם של רצח העם הזה. החלטה שעוצבה על ידי האופן שבו אבי גידל אותי – לתת בחזרה לעמי לא משנה מה המחיר. אז הלכתי לבית החולים להתנדב בידיעה שהיקף האסון היה הרבה מעבר למה שהצוותים הרפואיים יכלו להתמודד איתו. השארתי את המשפחה שלי מאחור כי עזה הייתה זקוקה לכל זוג ידיים שהיא היתה יכולה לקבל. אבל שום דבר בבית הספר לרפואה לא הכין אותי לתרחישים האלה. מה שעמדתי בפניו שם – אפילו לא הייתי בוגר עדיין – ופתאום התמודדתי עם פציעות ריסוק, קטיעות טראומטיות, כוויות מדרגה רביעית, דברים שמעולם לא למדנו ומעולם לא דמיינו שנראה. טיפלנו בבני עמנו, בילדים, באמהות, בחברים לכיתה, ומספר הפצועים הכביד עלינו מאוד. היינו מותשים פיזית ורגשית אבל המשכנו הלאה כי לא הייתה ברירה, אפילו בלי שנשבע את השבועה הרשמית עדיין. כבר חווינו את זה בבית החולים אל-שיפא.

מראיינת: חשוב לציין שכאשר עבדת בבית החולים אל-שיפא, זה היה גם בתקופה שבה הוא היה תחת מצור על ידי הצבא הישראלי. זוהי אחריות שסטודנט צעיר לרפואה כנראה היה מקווה שלעולם לא יתמודד איתה, ובכל זאת עשית זאת. מה היית אומר שהיה החלק הקשה ביותר בזה, או האתגר הגדול ביותר שלך?

ד"ר עז לולו: למעשה, בתוך בית החולים אל-שיפא המצב קרס. טנקים התקרבו. צלפים כיוונו אל אנשים במסדרונות בית החולים ולא הצלחנו להגיע אליהם. היינו צריכים לראות חולים מדממים למוות כי אפילו תנועה של מטר אחד פירושה להפוך למטרה. מרכזי חמצן החלו להיכבות ושמונה חולים ביחידה לטיפול נמרץ פשוט מתו לנגד עיניי. בפעם הראשונה בחיי קברתי אנשים בתוך בית החולים. למעשה, חייתי ארבע מלחמות אבל שום דבר לא דומה למלחמה הזו – היא הייתה שונה לחלוטין. היא הפכה את חיי. היא לימדה אותי אמת כואבת: המיומנויות שאנחנו לומדים בבית הספר לרפואה עובדות רק אם מרשים לנו להגיע לחולים שלנו. במהלך אותו שבוע, הרפואה הפסיקה לפעול – לא בגלל שלא ידענו מה לעשות, אלא בגלל רצח העם הזה. ובנוסף לכל זה, במהלך המצור נודע לי ש-20 מבני משפחתי נהרגו בתקיפה אווירית אחת, כולל אבי ואחי. טיפלתי בחולים בזמן שאמי היתה פצועה איפשהו באותו בית חולים. אף סטודנט לרפואה לא צריך לחיות את זה לעולם.

מראיינת: אני מצטערת לשמוע על בני המשפחה שנהרגו על ידי ישראל. ד"ר עז לולו, עברת הרבה. כיצד עיצבה החוויה הזו את סוג הרופא שאתה רוצה להיות ואת מה שאתה רוצה להתמחות בו?

ד"ר עז לולו: החוויה הזו עיצבה אותי עמוקות. אני רוצה להיות רופא שיכול לבנות מחדש את שירותי הבריאות בקהילות שנפגעו מהמלחמה. למדתי חוסן, מנהיגות ואת הערך של כל עובד רפואי. אובדן 20 בני משפחתי במהלך המלחמה דחף אותי להקדיש את עתידי לחיזוק מערכת הבריאות של עזה, כך שאף סטודנט או רופא לא יחיה את מה שאנחנו חיינו.
מראיינת: כיצד תעשה זאת? איזה תפקיד לדעתך צריך למלא כעת בהמשך בשיקום מערכת הבריאות של עזה, שנהרסה למעשה על ידי רצח העם?

ד"ר עז לולו: רופאים צעירים יהוו את הבסיס של מערכת הבריאות של עזה. רופאים בכירים רבים נהרגו, נעקרו או הותשו. בתי חולים ואוניברסיטאות שלמים נהרסו. אז האחריות נופלת כעת על הדור שלנו – הרופאים הצעירים והסטודנטים לרפואה שהמשיכו לעבוד לאורך כל רצח העם הזה. אנחנו אלה שנפתח מחדש מחלקות, נבנה מחדש את החינוך הרפואי ונשקם משאבים חיוניים. למדנו רפואה בנסיבות הקשות ביותר וזה יצר רמת חוסן ומחויבות שעזה זקוקה לה בתקופה זו. ולמרות כל מה שאיבדנו – הבתים שלנו, המשפחות שלנו, החברים שלנו – נשארנו בבתי החולים והמשכנו לטפל באנשים. ועכשיו אנחנו הדור שיבנה מחדש את מערכת הבריאות מאפס, לא בגלל שזה קל, אלא בגלל שאין ברירה אחרת עבורנו ועבור עמנו בעזה.

מראיינת: ד"ר עז לולו, אתה רופא ונשיא קרן סמיר, מדבר אלינו מעזה בשעה זו. תודה רבה.