“זו אינה עוד מלחמת הטנקים והמטוסים. אלה כבר הפכו לבלתי רלוונטיים. זו מלחמת הרעב. מלחמת המוות האיטי. זהו רצח עם באמצעות התשה, באמצעות שתיקה, באמצעות ניירת, ובאמצעות הסבת מבט.”
מילים שנכתבו בידיים רועדות
הבוקר, בדרכי למרפאה – אף כי אפילו לקרוא לה כך מרגיש כעת אבסורדי, היא דומה יותר לבית קברות מאשר למקום מחסה – ראיתי נערה. היא הייתה בת שש־עשרה, לא יותר. היא הייתה רזה, וסביב עיניה ניכרה אותה עייפות שילדים לעולם לא אמורים להכיר. בידיה נשאה סיר, מכל מתכת מושחר שפלט אדים קלושים. בתוכו היה נוזל דליל ומימי. רובו היה מים, ובתוכם צפו כמה שעועיות לבנות חיוורות, כמו שרידים קטנים של ספינות טרופות באוקיינוס ריק.
מאחוריה התקדם אביה בתוך ההמון במבט של חייל. לא מבט של אדם שאומן למלחמה, אלא של אדם שנאלץ לשרוד אותה. הוא סקר את הפנים סביבו – אולי בחיפוש אחר סכנה, אולי אחר תקווה, ואולי אחר משהו שביניהן.
הנערה הביטה לאחור פעם אחת, ואז שוב. כשהבחינה שהוא מסב את מבטו, היא ניצלה את רגע החופש הקצר הזה. היא טבלה את אצבעותיה בסיר, גרפה כמה שעועיות ודחפה אותן לפיה במהירות של אשמה. עיניה התרוצצו לכל עבר בזמן שלעסה, מבוהלת שמא יראה אותה, שמא ינזוף בה. לא מפני שהיה אכזרי, אלא מפני שהמרק העלוב הזה נועד להאכיל לא ילדה אחת, אלא משפחה שלמה. אולי חמש נפשות. אולי עשר. אנחנו כבר לא סופרים פיות. רק כפות.
פעם היה מטבח, מטבח צדקה. הם בישלו עבור יותר מאלף משפחות מדי יום. הם עשו זאת לא למטרות רווח, ולא לשם הכרה או תהילה, אלא משום שנפשם לא יכלה לנהוג אחרת. המטבח הזה נסגר לפני שלושה ימים. לא מפני שאנשים חדלו להיות רעבים, אלא מפני שהמדפים התרוקנו. האורז, השמן, הקמח — הכול אזל.
ועכשיו האנשים הולכים למרכזי הסיוע האמריקאיים.
כן, כמובן. "מסדרונות הומניטריים". איזה ביטוי יפה. כמה נקי, כמה סטרילי, כמה אלגנטי מבחינה בירוקרטית. הוא נשמע כמו "נזק אגבי" או "מבצע". האמריקאים הקימו אותם. הישראלים אבטחו אותם. וארבעים בני אדם מתים מדי יום בשעריהם.
נמחצים. נורים. גוועים ברעב. הם באים לחפש לחם ויוצאים כגוויות.
כולם יודעים זאת. כולם, ללא יוצא מן הכלל. ובכל זאת הם ממשיכים ללכת.
הרעב יגרום לאדם לצעוד אל עבר הוצאתו להורג, אם אפילו צל קלוש של אורז מצוי מעבר לקנה הרובה.
אתמול חברי אל־עלול הלך לשם. הוא אינו לוחם. הוא מהנדס תוכנה, אדם שקט.
הוא חזר דקור בצוואר. שישה תפרים. דם ספג את חולצתו.
אבל הוא חייך.
"יש לי את הקופסה," הוא אמר. "לא לקחו אותה ממני."
איזה מין עולם זה? איזה מין אדם מחייך מבעד לדם משום שיש בידו קופסת קמח?
זו אינה עוד מלחמת הטנקים והמטוסים. אלה כבר הפכו לבלתי רלוונטיים.
זו מלחמת הרעב. מלחמת המוות האיטי.
אימהות צמות ימים שלמים, לא מתוך דבקות רוחנית, אלא מפני שבניהן חייבים לאכול קודם.
ילדים עומדים בתור לקבלת סיוע מבלי לדעת אם יחזרו בחיים.
נערות אוכלות בסתר, ואבות נושאים בושה כבדה יותר מלחם.
זהו רצח עם באמצעות התשה, באמצעות שתיקה, באמצעות ניירת, ובאמצעות הסבת מבט.
רוצים לדעת מה עשה העידן המודרני לרוע?
הוא הפך אותו לבירוקרטי.
לדיגיטלי.
למקצועי.
רצח עם שבו העולם מתווכח על הגדרות בעוד ילדים לועסים אוויר.
הילדה שאכלה את אותן שעועיות ממשית יותר מהדעות שלכם.
לחברי שחייך מבעד לדם יש יותר כבוד מכל התירוצים שלכם.
עזה אינה כותרת בעיתון. היא מראה.
וכשאתם מביטים בה, מה שאתם רואים הוא מידת האנושיות שלכם.
אתם רוצים שאלוהים ידבר?
אולי הוא כבר דיבר.
הוא מדבר דרך שתיקתה של אותה נערה.
דרך הדם שעל אותה קופסה.
דרך המילים שאני כותב כעת בידיים רועדות.
עזה אינה גוועת.
היא נצלבת.
ואנחנו ההמון בגולגולתא.
צופים.