ללמוד סיעוד תחת אש בעזה
איש צוות רפואי מתחיל את הקריירה המקצועית שלו בבית חולים תחת מתקפה ובמחנה פליטים מאולתר.

27 ינואר 2024
שמי פארס ערפאת, בן 22. בספטמבר 2023 יצאתי להגשים את החלום שלי להפוך לאח מוסמך, והתחלתי את לימודיי באוניברסיטה האסלאמית בעזה. חודש בלבד לאחר מכן, חלה תפנית הרסנית בחיי, ונאלצתי ללמוד תחת אש. לכל אחד בעזה יש סיפור, וזה הסיפור שלי.

לכוד בבית החולים א-שיפא למשך יותר מ-40 ימים
המלחמה — או שמא אקרא לה רצח עם? — תפסה אותי כשאני מתחיל בהכשרה כאיש סיעוד בא-שיפא, בית החולים הגדול ביותר בעזה. אז היה זה טבעי שאמשיך, לעזור לאנשים, במיוחד לילדים, גם מבחינה רפואית וגם מבחינה נפשית. נשארתי בבית החולים ללא הפסקה במשך יותר מ-40 יום, מוקף בטנקים ישראלים. בינתיים, משפחות עקורות — רובן מחלקה המזרחי של העיר עזה — חיפשו מחסה בחצר, והקימו שם אוהלים רעועים. הימים ההם מטושטשים בזיכרוני. התרכזתי רק בעבודה שלי, למרות שהייתי גם בודד, רעב, וטראומטי. כמה סיפורים ששמעתי מהאנשים שפגשתי בכל זאת נשארים איתי.

יום אחד נתקלתי בילדה קטנה, השורדת היחידה ממשפחתה. היא הייתה שרויה בהלם כה עמוק עד שלא היתה מסוגלת לומר לנו את שמה, ולא היה שם אף אחד שידאג לה. היא דיממה מראשה ונזקקה לצילום רנטגן, אך רבים אחרים המתינו שם בתור. כשבסופו של דבר הצלחתי להיכנס איתה לחדר הבדיקות, הרופא שאל: "איך קוראים לילדה הזאת?" השבתי לו: "אלמונית 44". הוא היה מבולבל, עד שהבין שהיו עוד 43 כמוה, ללא שם מרוב הלם ולבד בעולם.

פעם בלילה, כשהלכתי לקחת כוס קפה, שמעתי סירנות רחוקות של אמבולנסים, שהלכו והתגברו. גל של פצועים נכנס, כשהפרמדיקים נושאים אותם על אלונקות. "מה קרה?", שאלתי בבהלה. "הם הפציצו את בית הספר שתפסנו בו מחסה" סיפרו לי אלה שהיו מסוגלים לדבר. הצטרפתי לצוות התורן, ידינו נעו במהירות כשטיפלנו בפצעים, החלפנו תחבושות, ביצענו בדיקות, והפנינו אנשים להמשך טיפול. פתאום עמד מולי אב, יחד עם ילדיו ספוגים בדם. "הם הפציצו את הבית שלנו!" אמר בקול ניחר. "תבדוק את הילדים קודם, ואותי תוכל לבדוק אחר כך, בבקשה!" בידיים יציבות ולב דואב, תפרתי וניקיתי את פצעי הילדים, ואז פניתי לאב. בדממה שנוצרה, לחשתי תפילה למחילה. הרשיתי לאמונה שלי להתפוגג מול הזוועות שראיתי מולי.

אולי יענין אתכם לשמוע על הצדדים היותר שגרתיים של חיי באותם הימים. המנה הקבועה שלנו היתה פול משומר מבושל על אש מאולתרת שהדלקנו מכותנה ואלכוהול! לעיתים קרובות הסתפקנו לאורך ימים בארוחה אחת בלבד ביום וקצת מים מלוחים. (מרבית המים בעזה אינם ראויים לשתייה, במיוחד במהלך המלחמה). לפעמים לא הרגשנו כלל רעב מרוב הזוועה סביבנו.
בינתיים, בקושי הצלחתי ליצור קשר עם המשפחה שלי, שגרה בביתנו, שנהרס מאז, באזור אל-זייתון שבצפון העיר עזה. הוריי, שלושת אחיותיי, ושני אחיי אירחו משפחות אחרות בביתנו, ונחרדתי מהמחשבה שמא יקרה להם שמשהו; על פי הדיווחים, הפצצות אירעו בכל מקום.
במהלך המצור הישראלי על בית החולים, לא הצלחתי ליצור קשר כלשהו עם משפחתי. במשך ימים שהרגישו כמו שנים, לא יכולתי לשמוע את קולם או אפילו לדעת עליהם דבר. מחשבות מטורפות רבות עלו בראשי, במיוחד ככשמעתי שטנקים ישראלים נמצאים באל-זייתון ומכוונים לשכונה שלנו. לבסוף גיליתי שהם התפנו מצפון רצועת עזה לדרומה.

פינוי
ב-18 בנובמבר הורשינו להתפנות מבית החולים בסיוע הצלב האדום. אבל זו הייתה חוויה מצמררת. הנה מה שקרה לי ולחבריי לעבודה: עם היציאה מהשער הראשי של בית החולים, ראיתי שהעקורים שהקימו מחנה בחוץ נעלמו. אמנם, האוהלים והחפצים שלהם עדיין היו שם, אבל הם נפגעו וקרסו. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי חיילים, טנקים, ודחפורים ישראלים, כשהנשק מופנה ישר אלינו. לומר את האמת, פחדתי מאוד.
צעדנו עשרות קילומטרים ברגל, כשטנקים ודחפורים מקיפים אותנו. הבתים היו הרוסים. מכוניות היו מעוכות ושרופות. גופות במצב ריקבון היו פזורות לאורך הדרך. עצים עקורים ושרופים. עזה שהכרתי כבר לא הייתה קיימת.

הלכנו שם אלפים רבים, כולל חולים, עקורים, רופאים, ואחיות. פצועים רבים שלא יכלו ללכת הובלו בכיסאות גלגלים. בכל מקום היו חתולים מתים. אני אוהב חתולים, וניסיתי כמיטב יכולתי לא לבכות, אבל בכיתי.
הגענו למחסום קטן, בגודל 2 על 5 מטרים בערך. נצטווינו לעבור אחד אחד, אבל היינו כל כך רבים! פתאום, כולם הגיחו קדימה בבת אחת. ילד קטן נפל תחת רגלי האנשים. גם איש זקן נפל, וניסיתי לעזור לו, אבל אז נפלתי גם אני. נאלצתי להציל את עצמי ופשוט לרוץ.
מעבר למחסום, החיילים קראו בשמות של אנשים אותם ביקשו לחקור. נשמתי לרווחה שלא הייתי ביניהם. כשלושה קילומטרים הלאה משם, עצרתי עגלה רתומה לחמור, שתוביל אותי למשפחתי.

איחוד
גילתי שמשפחתי נמצאת בחאן יונס, בדרום עזה. זו הייתה הקלה עצומה לפגוש אותם בריאים ושלמים, אבל כולם ירדו במשקל ויכולתי להבחין באימה וביגון על פניהם. ו-אלוהים אדירים, הבית היה עמוס באנשים מחלקים שונים של הרצועה.
נודע לי שאחותי הצעירה ביותר, אסמאא, בעלה, ובנה עדיין נמצאים בצפון. הם מעולם לא עזבו, ומשפחתי איבדה איתם קשר לחלוטין. בנוסף, אחותי הבכירה, סמאח, שבעת ילדיה ובעלה, היו היכנשהו בדרום.
לאחר מספר ימים בהם שהינו בחאן יונס, הישראלים ציוו עלינו להתפנות לרפיח. לא הכרנו שם אף אחד, אבל הרגשנו שאין לנו ברירה. ברפיח הגענו לאזור עמוס בפליטים באוהלים והחלטנו להצטרף אליהם. למרבה הצער, אף עמותה או סוכנות או"ם לא מספקת אוהלים, ואבי נאלץ לשלם יותר מ-500 דולר כדי להשיג את החומרים הדרושים. למזלנו, יכולנו להרשות זאת לעצמנו. אבל רבים אחרים אינם יכולים! קנינו עצים וברזנט פלסטיק, ואבי, שעבד בבניין בירושלים ובעזה, ניצל את כישוריו כדי לבנות את האוהל שלנו. זה שבר את ליבי לראות את אבי, הבנאי והמהנדס המיומן, עובד כדי להחליף את הזיכרונות מביתנו שנהרס בינתיים, אותו נטשנו בתחילת המלחמה.

מצאנו גם בור ביוב, אז אבי בנה את האוהל מעליו. הבור הזה משמש כשירותים שלנו. על מקלחות נוכל רק לחלום. באשר למזון, לעיתים אנחנו נאלצים להמתין שעות ארוכות רק כדי להשיג כמה קופסאות שימורים של פול ומים. בפעמים אחרות, אנחנו חוזרים בידיים ריקות. אין לנו מספיק שמיכות, מזרונים, כריות או בגדים להחלפה. חצץ וחול מהווים את המיטות שלנו, ולכן אנחנו נאלצים לעבור לילות מקפיאי עצמות.
אבי בנה אוהל גם עבור אחותי הבכירה סמאח ומשפחתה, וכעת הם השכנים שלנו. הוא בנה אחד נוסף עבור דודי וכל משפחתו. למרבה הצער, אנחנו עדיין לא יודעים הרבה על אחותי אסמאא ומשפחתה, שעדיין נמצאים אי שם בצפון.

החיים החדשים שלי
כך אנחנו מתחילים את היום שלנו: אנחנו מתעוררים בשעה שש בבוקר או אף מוקדם יותר כדי לנסות להיות הראשונים בתור למזון ולמים ראויים לשתייה. ברגע שאנחנו משיגים את ארוחתנו היחידה לאותו יום, אנחנו מחפשים עצים כדי להדליק מדורה ולהתחמם. קור אימים שורר כאן. אם אנחנו ברי מזל ומצליחים להדליק מדורה, אנחנו בדרך כלל מכינים תה או קפה וכולם מתאספים מסביב.
כשהייאוש מתחיל להציף אותי, אני בורח כדי להיות לבד, דבר שהוא כמעט בלתי אפשרי באוהל. אני לוקח את הלפטופ או המחברת שלי ואת יומני. מה שהכי מטריד אותי, למעשה, הוא העדר פרטיות. יש לי שתי אחיות שגרות באותו אוהל משפחתי, ואין לי מושג איך הן מנהלות את שגרת ההיגיינה שלהן, למרות שאנחנו מנסים להעניק להן קצת פרטיות פה ושם. אנחנו חיים באוהל הזה כבר יותר מחודש, ולפעמים אני תוהה עוד כמה זמן נוכל לעמוד בזה. אלה פשוט לא חיים שעל בני אדם לשאת. מגיע לנו טוב מזה.

מאבק ותקווה
כדי שאוכל להועיל לאחרים, אני מתנדב כאח במחנה הפליטים. כשנאלצתי לעזוב את א-שיפא ולעבור לדרום, הבאתי איתי מעט ציוד רפואי ותרופות שיהיו שימושיים בתנאי המחנה. עם כל יום שעובר, אנשים נוספים מגיעים ומקימים אוהלים חדשים, תוך שימוש במתקני השירותים המינימליים, דבר שמוביל להתפשטות נוספת של חיידקים ווירוסים. התחלתי להפיץ את הידיעה על נוכחותי והצעתי את עצמי כמשאב סיוע. לפעמים, אני משתמש בכספי כדי לרכוש תרופות מבתי מרקחת סמוכים. בדרך כלל, כאשר בעלי בתי המרקחת שומעים שזה עבור פליטים, הם מספקים את התרופות בחינם. אם איני מוצא את מה שדרוש, אני נוסע למרחקים, לבתי החולים הקרובים ביותר, לעיתים בליווי מטופלים. זה מתיש אותי נפשית ופיזית, אבל זו השליחות שלי.