ננסה להמשיך את חיינו על חורבות העבר.

הפסקת אש היא חלום עבורי. היא משמעותית מאוד בשבילי, אבל אני מרגישה שהיא נעשית יותר ויותר בלתי אפשרית. הדבר החשוב ביותר יהיה תחושת ביטחון ויציבות. כי בכל יום, במיוחד בעבודה שלנו כרופאים, אנחנו צריכים לצאת מהבית לפרקי זמן ארוכים, ואיננו יודעים אם נחזור הביתה או לא. אפילו במהלך משמרות ארוכות ועמוסות אני ממשיכה לעקוב אחרי החדשות. את חוששת שמשהו עלול לקרות למשפחה שלך כשאינך שם ומתחרטת שלא היית שם כדי לעזור… איבדנו את תחושת היציבות. אולי זה הדבר החשוב ביותר שכולנו זקוקים לו. אבל הפסקת אש לא תחזיר את האנשים שאיבדנו.

שלושה חודשים לפני המלחמה התארסתי והייתי עסוקה בהכנות לחתונה. הייתי מאושרת מכל הפרטים של ההכנות לחתונה. כמובן שאחרי ה־7 באוקטובר לא אוכל לעשות את מה שחלמתי עליו. אבל לפחות אני מקווה להתאחד שוב עם ארוסי, כי הוא נשאר בצפון ואני הגעתי לדרום. אולי הדבר שאני מייחלת לו יותר מכול הוא לראות אותו שוב.

ננסה להמשיך את חיינו על חורבות העבר, גם אם לא בדרך שדמיינו קודם.

אולי המלחמה הזאת לימדה אותנו את ערכה של המשפחה, ושעלינו לנסות לבלות יותר זמן עם בני משפחתנו, כי בכל רגע אנחנו עלולים לאבד אותם. אני מתגעגעת למפגשים המשפחתיים החמים שלנו סביב תה וארוחת בוקר. היינו צופים יחד בסדרות טלוויזיה בערב. אני גם מתגעגעת לחברים שלי בצפון. מחציתם עדיין שם. אני גם מתגעגעת להליכה ברחובות עזה. הם היו מלאים באנשים ובאורות יפים. אני מתגעגעת לבית החולים א־שיפא, שבו עבדתי. לצערי לא אוכל לחזור לשם. הזיכרונות מבית החולים עדיין חקוקים במוחי. ביליתי שם זמן רב ואני מקווה שאוכל לחזור לשם יום אחד.

חיי נעצרו ב־7 באוקטובר… אני מקווה שהחיים יימשכו. אני יודעת שזה בלתי אפשרי, אבל אני בהכחשה ואיני מצליחה להבין מה קורה. עבדתי בבית החולים א־שיפא עד שפונה. היינו צריכים לעבור דרומה. בכנות, זה רגע שלעולם לא אשכח. המעבר לדרום היה מפחיד; ראיתי גופות על הקרקע ועליהן זבובים. ראיתי בגדים של אנשים על הקרקע ולא יכולתי לדעת אם הם חיים או לא. זה היה משפיל. הרגשתי שאין דרך חזרה מאותו מחסום. אני מרגישה כאילו איבדתי את ארצי ואת זהותי.