596 ימים של רצח עם בעזה — מסר מלב הנושא בכובד האמת
אני ד"ר חוסאם חמודה, מעזה. אני כותב את המילים הללו בלב כבד מצער, מאש, מאמיתות ששום מוח אינו יכול לתפוס. היום מציין את היום ה-596 לרצח עם — 596 ימים של הפצצות וטבח, של מצור ורעב, של אובדן אהובים בזה אחר זה.
אני לא כותב כדי לזכות ברחמים, אלא כעד מתוך לב המוות.

בעזה, איש לא ניצל מהגיהינום הזה — אפילו לא רופאים, שהיו אמורים להיות מקלט לחולים, לא הצליחו להימלט. האחרונה היה עמיתתי, ד"ר אלאא אל-נג'אר, שעבדה איתי בבית החולים נאסר.
אלאא, אם שקיבלה את גופותיהם החרוכות של תשעת ילדיה, מבלי יכולת לזהות אותם אלא רק לפי שמותיהם הקטנים. וזו לא הייתה הטרגדיה הראשונה שלה — פחות משנה קודם לכן, היא איבדה את תאומיה היילודים רק שישה ימים לאחר לידתם בשל מומים מולדים בלב.

גם אני קיבלתי את דודיי ואת ילדיהם — שרופים עד כדי כך שלא ניתן לזהותם. ללא תווי פנים, ללא זהות, רק אפר ודמעות. לא יכולתי לזהות אותם, למרות שאני רופא ומנתח. רגעים כאלה שוברים את הנפש.
האם אתם יכולים אפילו לדמיין, ולו לשנייה, להיפרד ממשפחתכם בדרך כזו? אני נשבע שלא הייתם יכולים לשאת זאת.

דמיינו את ההרס המתמשך הזה, ועדיין אנו אומרים "אלחמדוללה" (השבח לאל). אנו אומרים זאת בלב קרוע, בעוד ילדינו רעבים, מטופלינו מתים — כי אין תרופות, אין בית חולים, אין מיטות.

בתוך הגיהינום הזה, אנו עדיין חולמים על חיים.
אנחנו לא רק מספרים בחדשות — אנחנו בני אדם. אנחנו אוהבים, אנחנו בוכים, אנחנו מקווים. אנחנו רק רוצים לחיות בשלום.
האם איננו ראויים לכך? האם אין לנו הזכות לחלום על עתיד? לחיות בביטחון?

אני כותב את המסר הזה עם כאב עמוק בלבי, אך עדיין נאחז בתקווה.
כי למרות הכול, אנחנו עדיין כאן. עדיין מתנגדים למוות — עם תחבושות, עם תפילה, עם אמת.
ועזה — למרות כל ההרס — עדיין פועמת חיים.

תמכו בנו על ידי שיתוף האמת. אל תשתקו.
אנחנו אוהבים את החיים. ואנחנו ראויים לחיות אותם🙏💔.