אלינור גולדפילד: ד"ר ח'אלידי, תהיתי האם תוכל לומר לצופים היכן ברצועת עזה אתה נמצא, ומה המצב שם כרגע. אנחנו מקליטים את הראיון ביום רביעי, 18 בספטמבר 2024.

 ד"ר ח'ליל ח'אלדי: רצועת עזה היא אכן רצועה קטנה, כפי שאמרת. לפני השביעי באוקטובר, נהגתי לרוץ מרתונים, לשם צדקה, והיינו רצים מהצפון לדרום תוך שעתיים וחצי–שלוש, בריצה לא מאוד מהירה, אפשר לומר 20 קילומטרים לשעה. כך שהרצועה מאוד מאוד קטנה.

כרגע אני באמצע, במחוז המרכזי, בדיר אל בלח. כפי שהורה צה"ל, זהו האזור הבטוח האחרון, בטוח במרכאות כפולות. וכרגע המצב מאוד רעוע, לא יציב. יש הרבה הפצצות, במיוחד באזור הבטוח.

אני בטוח ששמעת על מעשי הטבח האחרונים שהתרחשו באוהלים, ואיך אנשים נקברו חיים בגלל הפיצוצים. בתי ספר היו למטרה. לפני יומיים, או בעצם, לפני ארבעה ימים, בית ספר באזור המרכזי במחנה נוסייראת הופצץ. ארבעה מורים של האו"ם שהתנדבו לעזור עם הפליטים ולחלק סיוע נהרגו, יחד עם משפחות רבות.

אתמול, עם שחר, הייתה מתקפה ארטילרית עם טנקים שהפציצו אזור מגורים במזרח המחוז המרכזי, במחנה אל בּוּרֵ֫ייג'. שבע משפחות נהרגו. אז כן, האזור הבטוח במרכאות כפולות, אינו כל כך בטוח.

בקשר למזון ואספקה, יש מחסור רב. ברור שרוב האספקה ​​והרבה מהמזון מגיע אלינו מהצד הישראלי לאחר אישורם, ואת רובו מוכרים לנו. הסיוע נתקע בגבול. רובו לא מגיע אלינו והמעט שמגיע, אינו מחולק בצורה הוגנת, ואת רובו מוכרים לנו לאחר שנגנב. מוצרי היגיינה, סבון, דיאודורנט, גם סבון לשטיפת כלים, מטהרי אוויר וחומרי חיטוי אינם קיימים או מאוד מאוד נדירים.

אז אנחנו נאלצים לאלתר בעזרת השיטות המסורתיות של ייצור סבון כפי שנהגנו לעשות בעבר. אנחנו הפלסטינים, ידועים בסבון שמן הזית שלנו. אנחנו קוראים לו סבון נבּלוּס. אז התחלנו לייצר סבון משלנו. אנחנו משתמשים בעשבי תיבול, אנחנו ממחזרים חומרים. 

על מה עוד אפשר לדבר?

תחבורה. התחבורה היא מאוד מאוד מסובכת ומאוד מאוד מסוכנת. אז רק עוברים בתחבורה מאזור אחד לאחר. ואני לא מדבר על תחבורה במובן של הובלה מעיר לעיר, או ממחוז אחד לאחר, כמו שאת מכירה מארה"ב או ערים גדולות כמו מנהטן וכדומה.

לא, מנקודת המבט שלך, מדובר בתחבורה, שהיא, פשוטו כמשמעו, מעבר מבלוק אחד למשנהו. וזה מאוד מסובך. מותר לנו, ככה, לעבור או ללכת ממקום למקום רק בשעות היום. אחרי שקיעת השמש, אף אחד לא רשאי לצאת החוצה, כי הם מיד יהפכו למטרה בגלל חשד, במרכאות כפולות.

אז שיטות התחבורה הן מאוד בסיסיות ופרימיטיביות: עגלות חמורים, אופניים, חלק מהמכוניות נוסעות על מה שאלתרנו כדלק למכוניות אשר עשוי משמן צמחי וממס מדלל שבעבר נהגנו להשתמש בו לצבע. אז הגענו לזה שאנחנו משתמשים בו גם כדלק. והמכוניות עצמן, למעשה, הופצצו והן מלאות נזקים. אני יכול לשלוח לך תמונות של איך המכוניות נראות, ממש כמו בסרט מצויר. זה כמו איך שרואים בסרטים המצוירים שבהם המכונית מופצצת או פגומה מאוד ובקושי עובדת. אז כן, זה מה שאנחנו משתמשים בו לתחבורה.

חינוך לא קיים כרגע. אף אחד מבתי הספר לא עובד, כי בתי הספר הפכו למקלטים, כפי שאולי ראית בחדשות וכדומה. בתי החולים בקושי מתפקדים. אין לנו אספקה. אין לנו תרופות, אפילו לא את התרופות הבסיסיות ביותר לצרכים הבסיסיים ביותר כמו תחבושות או משככי כאבים. משככי כאבים פשוטים ללא מרשם, אין לנו אותם.

אלינור גולדפילד: אז בעבודתך כרופא אורתופדי, מה יש לך, במה אתה משתמש כשאתה מנסה לעזור לאנשים?

ד"ר ח׳ליל ח’אלידי: כשמגיע אליי פצוע, אני פשוט משתמש במה שיש לי, שזה בעיקר מה שיש על המטופל. לחלק מהמטופלים עדיין יש בגדים קרועים או מכוסים, או הם בקושי מכוסים במשהו, אז אני משתמש בזה. אני מכבס את זה, וטובל בחומר חיטוי, שייצרנו באופן מקומי, ומשתמש בזה כריפוד או כתחבושות לפצעים.

לוקחים קצת כותנה ומכינים ממנה ריפוד לגבס. אני משתמש בגבס ממוחזר כדי לייצב שברים ולקבע אותם במקום. כשמדובר בניתוחים, אנחנו בקושי מסתדרים.  אין לנו חלוקים כירורגיים, שלא לדבר על חלוקים סטריליים ארוכים. אז אנחנו פשוט מנתחים על השולחן כפי שהוא, מה שגורם לשיעורי זיהום וסיבוכים מאוד, מאוד גבוהים.

אז כן, זה מאוד מאתגר. קשה לתאר את זה ואני מנסה לתת לך מושג איך זה נראה. ובכן, כן, זה נראה כאילו את רוצה לבשל משהו, אבל אין לך את המצרכים. אז את מאלתרת במשחק דמיוני כאילו שאת מבשלת משהו.

זה כמו לשחק עם ילד בן חמש או שש כשמעמידים פנים שיש משתה תה, אבל בלי תה. ככה העבודה שלנו מרגישה. וזה מאוד מתסכל כי אנחנו יודעים איך להתמודד עם מה שאנחנו רואים, ואלו בעיות שאפשר למנוע וקל לטפל בהן. קל מאוד לטפל בהן.

אבל אין משאבים, אין ציוד, אין מתקנים. אז אתה פשוט עומד שם ומרגיש חסר תועלת, או לפעמים, כאילו אתה כבול לקיר, כבול באזיקים, ואתה לא יכול להושיט יד ולעזור למישהו. וככה זה מרגיש.

אלינור גולדפילד: הזכרת את הזיהומים. יש לכם משהו לטפל בזה? יש לכם אנטיביוטיקה? יש לכם משככי כאבים? יש לכם איזשהן תרופות לתת לאנשים?

ד"ר ח׳ליל ח’אלידי: יש לנו אנטיביוטיקה בסיסית ואנחנו משתמשים בה כאשר הזיהום חמור ויוצא משליטה. ברוב המקרים שאנו רואים, יש זיהומים כי המצב נמשך כל כך הרבה זמן, ורוב החיידקים שאיתם אנחנו מתמודדים כבר עמידים לאנטיביוטיקה הרגילה הזו. אז מה שנותר לעשות זה לקטוע או, מה שאנחנו מכנים הטרייה, כלומר הסרת הרקמות המזוהמות, ואז מקווים שהרקמות החדשות לא יזדהמו. וזה כשלעצמו מסבך את הבעיה כי אנשים רבים, אנחנו חברה משכילה, והם מבינים שזה זיהום וניתן לטפל בו.

אז יש הרבה אנשים שמסרבים לסוג כזה של טיפול כי הם לא מבינים שאין את התרופה לטפל בהם, ואתה מנסה להציל את חייהם, לא את הגפיים שלהם. אז, עד שהם מגיעים לנקודה שבה הם מרגישים שחייהם בסכנה, ואז הם מבקשים ממך להתערב או לקטוע גפיים, ורובם לא שורדים, מתים בגלל הסיבוך הזה. וזה לא נכלל במספר ההרוגים, כי זה לא חלק ממספר ההרוגים שהם תוצאה ישירה של מתקפה.

מספר ההרוגים הישיר שהוכרז כאן על ידי משרד הבריאות הוא מספר הגופות שנאספו וזוהו. זהו. זה המספר. 40,000 הם האנשים שזוהו מבין גופות שנאספו, אלו שמתו במקום. לא האנשים שמתו מזיהום, לא האנשים שמתו מאוחר יותר בגלל סיבוכים אחרים, לא אנשים אחרים שעדיין לא זוהו, האלמונים, לא האנשים שעדיין תקועים בין ההריסות ונרשמו כנעדרים. אלה לא כלולים בסטטיסטיקה או ברשימה שפורסמה לאחרונה, לפני ארבעה ימים, על ידי משרד הבריאות.

אלינור גולדפילד: וכמובן יש אנשים שהיו חולים לפני ה-7 באוקטובר, שלא יכלו לקבל טיפול, שמתו, ואני מניחה שגם הם לא נספרים.

ד"ר ח׳ליל ח’אלידי: זה סיפור אחר. זה סיפור אחר. יש לנו את מספר המתים הישיר, מה שאומר שאלו הם אנשים שנהרגו ישירות והגיעו מתים לבית החולים. ורק אלה שזוהו וחולצו נכללו בסטטיסטיקה.

ויש לנו את מספר המתים העקיף, או מקרי המוות שניתן היה למנוע, שזה בעצם אנשים עם מחלות כרוניות, אנשים עם סרטן, או התקף לב, או סוכרת, או ילדים שמתו מהתייבשות, או מתמודדים עם תת תזונה וכו׳. רבים מהתינוקות שנולדו לאחרונה, נולדים עם סיבוכים. הלידה מתעכבת מאוד ויש סיבוכים רבים וזה מאוד פרימיטיבי.

אף אחד לא מדבר על זה. בנוסף, יש הרבה מוגבלויות והרבה פציעות משנות–חיים, נזק בלתי הפיך לאנשים, ולא מדברים על זה.

וחלק מהסטטיסטיקות שאנו דנים בהן, אפילו בקרב העם שלי, מאחר ועברנו דה-הומניזציה כה עמוקה, עד כדי כך שחלקנו לא כוללים גברים, או שאנחנו מתייחסים לגברים כמשהו זניח בסטטיסטיקות, ואנחנו לא מקדישים לכך תשומת לב רבה, לעובדה שהגברים האלה הם המפרנסים, המגנים, העוזרים. והגברים האלה הם אלה שמטפלים בילדים ובנשים.

אז בסטטיסטיקות שפורסמו, מדווחים את מספר ההרוגים הזה, שמחציתו נשים וילדים, ואת אחוז הקשישים, ויש גם גברים. כאילו אנחנו מאשרים את הנרטיב שהגברים האלה הם הלוחמים. שהגברים האלה הם הטרוריסטים. שמגיע לגברים האלה מה שקרה להם.

בינתיים, הגברים האלה הם האנשים שרואים בבית החולים, והם נושאים אנשים שנמצאו מתחת להריסות, חופרים במו ידיהם. רואים את הגברים האלה עומדים בתור כדי להשיג מים או אוכל למשפחותיהם. הגברים האלה הם אלה שבונים אוהלים. הגברים האלה הם אלה שמגנים על הילדים והנשים מפני חיות משוטטות, מפני גנבים, ומשיגים להם את התרופות, או מנסים להשיג להם תרופות וטיפול, ונושאים אותם הלוך ושוב לבית החולים, ואחראים על הובלת האנשים האלה.

אז זו סוגיה נוספת שאף אחד לא מדבר עליה מספיק, והיא הגברים של עזה. כי, לקבל  את הנרטיב שמגיע לגברים האלה מה שקורה להם, זה לאשר את העובדה שכן, יש אנשים שנלחמים בחזרה או שיש אנשים שתוקפים וזה נותן (לישראל) את הזכות להגנה, וכו'. והטיעון הזה, אינו תקף ולא נכון בכלל.

אלינור גולדפילד: תודה שהדגשת את זה. הרבה זמן הרגשתי שזה ממש מגעיל שלא דיברנו על הגברים או אפילו הבנים של עזה. זה פשוט טושטש בצורה מאוד לא אנושית.

רציתי לשאול אותך קצת יותר על האספקה. אמרת שישראל צריכה לאשר  כדי שאספקה תוכל להגיע.

מאיפה זה מגיע, והאם יש דרכים להשיג אספקה ​​שלא מגיעה מישראל? כמו גבול רפיח עם מצרים, האם יש דרכים אחרות בהן ניתן להשיג אספקה?

ד"ר ח׳ליל ח’אלידי: לא. כרגע, כלום. כמו שאת יודעת, רפיח נכבשה והגבול הצפוני נכבש וזה כעת פשוטו כמשמעו מתחם סגור.

מאוד דומה למתחם כלא או פשוטו כמשמעו למחנה ריכוז. אני לא רוצה להסתיר את זה. זה מחנה ריכוז, ושום דבר לא נכנס, ושום דבר לא יוצא אלא אם כן צה"ל מאשר את זה, כולל אספקה, כולל סיוע, כולל תרופות, כולל האנשים שנכנסים ויוצאים. וכרגע אף אחד לא יוצא אלא אם כן הוא חלק ממשלחת רפואית בתיאום עם ארגון הבריאות העולמי, או אלא אם כן הוא חולה סרטן, או ילדים פצועים קשה. ועל העניין הזה של הילדים הפצועים קשה, אנחנו נדבר על זה בהמשך. יש הרבה חששות לגבי זה.

כשמדובר באספקה, כפי שאמרתי לך, שום דבר לא נכנס אלא אם כן צה"ל מאשר. ולרוב זו אספקה ​​שאינה חיונית להישרדות. לפעמים הם שולחים לנו אטריות ראמן. שקיות של אטריות ראמן אינסטנט. וזה פשוט סרטן, כמו שאנחנו אומרים, זה רעיל. הרבה מהמזון המשומר יהיה פג תוקף תוך חודשיים או שלושה חודשים. אז אין הזדמנות לחסוך, או לאחסן את זה. ולפעמים הם שולחים לנו כנפי עוף קפואות או בשר קפוא. והם יודעים, זה מאוד סדיסטי, כי הם יודעים שאין לנו מקררים. הם יודעים שאין לנו חשמל. אז את הבשר הזה צריך לאכול תוך יום–יומיים. למשל, לפעמים הם שולחים דיאודורנט, אבל הם לא מרשים סבון. לפעמים הם מרשים בשמים, אבל לא חומרי ניקוי, לא חומרי חיטוי. לפעמים הם שולחים פירות, אבל הם לא מרשים ירקות. לפעמים להיפך.

אז זה ממש משחק בשבילם. זה משחק. ואנחנו מתמודדים עם מה שיש לנו. למדנו איך לשמר מזון. למדנו איך לאחסן מזון בשיטות הישנות. למדנו לנהל חילופי מצרכים. וזה המצב, וככה אנחנו מתמודדים עם חוסר האספקה. אבל לא, שום דבר לא מגיע.

והאספקה ​​שאנחנו מקבלים נמכרת לנו במחיר של פי 10. כמו חתיכת סבון שעולה בערך 7 דולר. שמפו עולה 50 עד 60 דולר.

ירקות. אוקיי. אז בעניין המחיר, יש נקודה שאני רוצה לציין ולספר לאנשים בחו"ל. יש לנו שני מצבים כאן ברצועת עזה. יש לנו את צפון עזה ואת דרום עזה, והמצב בהם שונה. המצב בצפון עזה קשה פי מיליון לחיים מאשר בדרום עזה. בצפון עזה, כשזה מגיע לסחורות, אין להם כלום. הם בקושי מקבלים משאית או שתיים בערך פעם חודש, והמחירים שם פי מאה מהמחירים בדרום. אז בצפון עזה, עגבנייה אחת, עגבנייה אחת יכולה לעלות עד 30 דולר, לעגבנייה אחת. בדרום, זה יעלה דולר 2 דולר, שזה גם מטורף לעגבנייה אחת, אבל זה מה שיש לנו, ואנחנו צריכים לשרוד.

אבל בצפון, הצפון גווע ברעב מוחלט. וזה חלק מהעינוי הפסיכולוגי הסדיסטי שהם מפעילים עלינו, שבו אני מול העולם ולכאורה, אני מאפשר להם אוכל, נותן להם לאכול אוכל. אה, העגבנייה בצפון נרקבת. הם אוכלים כל כך הרבה, הם לא צריכים את הפרי הזה. שלא לדבר על זה שהם לא מספרים לעולם שהעגבנייה הזאת עולה פשוטו כמשמעו 20 או 30 דולר, והאנשים לא  מסוגלים שתהיה להם עגבנייה לכל המשפחה.

אז אני לא חושב שרבים בעולם מבינים שמדובר בשני מצבים. אחד חמור יותר מהשני. זה כמו חלקות גיהינום. ככל שאתה הולך צפונה יותר, אתה נכנס עמוק יותר לגיהינום. אז זה לגבי תג המחיר והאספקה. אני מקווה שזה נותן לך מושג, אבל אם יש לך, אם את צריכה עוד מידע או הסבר נוסף.

אלינור גולדפילד: זה, זה בהחלט עוזר. ציינת שרצית לחזור לנושא הילדים הפצועים קשה, וקיוויתי שתוכל לתאר את זה קצת יותר.

ד"ר ח׳ליל ח’אלידי: אז הנה העניין, כי אני בבית חולים ואני מטפל בהרבה ילדים פצועים קשה. יש לנו את המונח הזה בעזה, ורק בעזה ויש לנו את המונח הזה מאז 2008, מהמתקפה הראשונה, וחווינו עד כה תשע או עשר התקפות, כל פעם אחת לכמה חודשים עד כמה שנים, ויש בהן משהו משותף. הם קוראים לזה מלחמה, הם קוראים לזה מלחמה, שבה המטוסים באים ותוקפים, מפציצים והורגים אנשים.

במונחים שלהם זה מכונה ׳כיסוח הדשא׳ כשהם הורגים חלק מאיתנו כדי שלא נתרבה יתר על המידה, כדי להציל אותנו מצפיפות בכלא היפהפה שבו שהם שמו אותנו. אז המונח "ילד פצוע ללא משפחה שורדת" פירושו שהילד נפצע קשה והוא הניצול היחיד במשפחה.

הילדים האלה נלקחים לטיפול במקומות אחרים על ידי ארגונים לא ממשלתיים, במוסדות  שצה"ל מאשר. ועל העניין עצמו לא מדברים, כי אנשים מניחים שכן, הילדים האלה מפונים למקום מבטחים. הילדים האלה נלקחים כדי לקבל טיפול, לחיים טובים יותר וכדומה.

והם משווים את זה לילדים שנלקחו או פונו במהלך השואה במלחמת העולם השנייה.

אבל אין ערובה שהילדים האלה יחזרו. לרבים מהם אין קשר עם מי שנותר ממשפחתם, קרוביהם, דודים, בני דודים מדרגה שנייה, בני דודים מדרגה שלישית, אין להם קשר איתם.

וגורלם או עתידם לחלוטין אינם ידועים. ורבים מהם, אנחנו מאבדים את הקשר איתם כרופאים וכבני אדם. כרופאים שנהגו לטפל בהם ולדאוג להם, כי למעשה אימצנו אותם בבית החולים. רבים מהילדים הפכו לילדים שלנו והם חיו איתנו בבית החולים לפני שהם נלקחו. אנחנו חולקים איתם את האוכל. אנחנו צוחקים איתם, משחקים איתם. ואחרי זה, לא לנו ולא לאף אחד אחר אין קשר ישיר איתם. לפעמים לילדים יש אמא פצועה קשה, והיא לא מקבלת אישור לנסוע לטיפול, לנסוע לקבל טיפול בחו"ל, והילדים נלקחים ממנה, ואין ביניהם קשר ושום אמצעי תקשורת. וזה מדאיג מאוד כי זה מוצג כמעשה מוסרי בעוד שלמעשה, אין לנו מושג מה קורה. האם הילדים האלה נלקחים, נסחרים? האם הילדים האלה נלקחים כדי שיגדלו כבני חברה אחרת?

האם הילדים האלה מודעים למקורות שלהם, להיסטוריה שלהם? זה מתחבר למקרים היסטוריים רבים של טיהור אתני, שבהם הילדים האלה, בגלל שיש להם חשיבות גדולה… אני מצטער, הייתה הפצצה.

אז, אממ, הילדים האלה נלקחים כי יש להם DNA או מבנה גנטי מאוד חשוב. המבנה הגנטי הזה יכול לשמש להצדיק את מוצאה של אוכלוסייה מסוימת, שנשלחה לטהר אתנית את האוכלוסייה הילידית המקורית. כשילדים אלה גדלים כאילו הם ממוצא ישראלי או משהו כזה, עושים מחקר על המבנה הגנטי שלהם, והם ממוצא שמי, הם העם הילידי, וזה מאוד מסוכן. השתמשו בזה באמריקה, והשתמשו בזה בקנדה, השתמשו בזה במקומות רבים, שבהם אנשים טוענים שהם הילידים או העם המקורי של אותה ארץ.

ויש גם את נתיב הסחר בילדים והזוועה, הזוועות שקשורות לסחר בילדים, ולא יודעים. אז זה עוד משהו שמאוד מדאיג אותנו כפלסטינים כאן, ואין לנו ברירה, כי זה או שהילד ימות או שיחיה. אבל איך הם יחיו והיכן הם יחיו?

אתה לא יודע, אתה פשוט מקווים לטוב.

אלינור גולדפילד: בהחלט. אני מודה לך על כך שציינת שכל זה, כמובן, מאוד מעוות. ואני שמחה שאתה משתמש במונח טיהור אתני כי קריעת ילד מההיסטוריה והתרבות שלו היא טיהור אתני, בדיוק כמו שראינו בארצות הברית עם האוכלוסייה הילידית כאן.

ורציתי לשאול אותך, אמרת שפצצה התפוצצה. ברור שהאזור הבטוח הוא שטויות, זה לא אומר כלום. אבל באיזו תדירות יש התקפות במקום שבו אתה נמצא? אני מניחה שאתה בבית שלך עכשיו. באיזו תדירות יש פיגועים במקום שבו אתה נמצא?

ד"ר ח'ליל ח'אלדי: לעתים קרובות מאוד, כל כמה דקות. אני לא בטוח אם הטלפון שלי קולט או עושה ביטול רעשים או משהו כזה.

אבל אפשר לשמוע עימותים עכשיו. יש את הזמזום של הרחפן ויש הפצצות כל 20 עד 30 דקות בערך. זו נקודה נוספת. הם משחקים כמו במשחק וידאו. אז בכל פעם שהם עולים על הטנקים, הם פשוט משגרים באופן אקראי, זורקים פצצות או טילים באופן אקראי, בין אם זה בית או אדמה או סתם אקראי, זה לא משנה כי זה מגרש משחקים בשבילם. פשוטו כמשמעו. והרבה מאוד חיילי צה"ל פרסמו על זה ודיברו על זה, כמה כיף זה.

יש לנו את הכלל הזה כאן: אם אתה שומע רחפן, אתה יודע שהרחפן כאן כדי לבדוק ולצלם. וברגע שהרחפן משתתק, יש פצצה שמגיעה, כי הם ננעלו על המטרה.

ואם אתה שומע את הפצצה, אתה בטוח. כפי שאת יכולה לראות, שמעתי פצצה, אבל לא רציתי לבדוק מה קורה, כי כן, הפצצה, אם אני שומע אותה, היא לא עליי. אז אני בסדר. כל עוד אתה שומע צליל, אתה בסדר. אבל ברגע שאתה לא שומע את הצליל, זה מתי שאתה מאוד, מאוד מודאג. זה אומר שזה מאוד קרוב אליך, או עליך.

ואנשים ששרדו תמיד מספרים לנו על זה. אוקיי, אני יושב, ואני פשוט שומע צליל שהוא כמו אוויר שנשאב, מן סוג של צליל כזה, ואז אני מאבד הכרה ומתעורר בבית החולים או מתעורר כשאנשים מושכים אותי מההריסות. או שאתה מתעורר בגן עדן. אחד משלושת הדברים. אז זה הכלל שלנו. אם אתה שומע צליל, אתה בסדר. אם אתה לא שומע צליל, תדאג.

ולהסביר את זה לילד, זה סיפור אחר, כי אני לא יודע איך הילדים שלנו תופסים את זה או איך הילדים שלנו רואים את זה. אוקיי. אבל הם מכירים את הכלל הזה טוב מאוד, ואני מספר לך על הכלל הזה, כי אנחנו מפשטים אותו לילדים כדי שלא ידאגו. אוקיי? אתה  שומע את הצליל – טוב, אבל אם ברגע שהרחפן משתתק, כשיש לך ילד, ילד שלך או בן דוד שלך, או כל ילד אחר בבית החולים, הם ממהרים אליך ומחבקים אותך ואומרים לך, אני אוהב אותך, את יודעת, אני יכול לבוא או לשבת לידך? כי הם יודעים שברגע שמשהו משתתק, משהו מגיע.

וככה הילדים מתמודדים עם זה, או איך שהילדים שורדים את זה. לא שורדים, אני לא יודע אם זה בסדר להגיד, אבל איך הם חווים את זה. כן.

אלינור גולדפילד: הם מתמודדים, אני מניחה. אבל רציתי לשאול אותך גם על זה, כי ראיתי סרטון שבו דיברת על ההבדל בין הפרעת דחק פוסט-טראומטית להפרעת דחק כרונית.

ותהיתי אם תוכל לשתף על זה קצת.

ד"ר ח'ליל ח'אלדי: יש לי דיפלומה בפסיכולוגיה. ואני מנסה לעזור לאנשים כי אנחנו זקוקים נואשות למשהו שנקרא עזרה ראשונה פסיכולוגית, שזה איך לגרום לאנשים להירגע לפחות במצבי לחץ גבוה או התקף פאניקה.

אחד הדברים, אחד המושגים שנפוצים מאוד ומוכרים בעולם, אפילו לאנשים שאינם בקיאים מאוד בעולם הפסיכולוגיה או מדע הפסיכולוגיה, הוא הפרעת דחק פוסט טראומטית, אבל רק לעיתים רחוקות מדברים על מה שקורה כשזה מתרחש שוב ושוב, כשהלחץ או האיום מתמשך לאורך תקופה ארוכה.

אז PTSD הוא כשאתה מתמודד עם טראומה, יש לך מצב מלחיץ, ואחרי זה המוח שלך מתחיל לעבד אותו, כי הוא רוצה להחלים ממנו. אז אתה מתחיל לעבד אותו, וזה מגיע עם הסימפטומים שהיו אמורים לקרות במהלך אותו רגע. ואתה מתחיל להחלים, מתחיל להכיר, להתמודד עם הפחד שלך, להתמודד עם הטראומה, לקבל סגירת מעגל וכן הלאה.

כשמדובר בהפרעת דחק מתמשכת, הפרעת דחק טראומטית מתמשכת. כשמדובר בזה, האיום מתמשך. ויש לך טראומה אחרי טראומה אחרי טראומה. אז אחרי זמן מה, המוח שלך מתרגל כל כך לרמות גבוהות של הורמון הדחק, שהוא קורטיזול.

והאדם נעשה מאוד תלוי בקורטיזול. ומרכזי המוח או מרכזי הנפש שלך שאחראים על ריפוי או עיבוד אירועים כאלה, נעשים פחות ופחות פעילים ופחות ופחות בולטים. אז התפיסה שלך את המציאות והתפיסה שלך את מה שקורה נעשית מעומעמת וקהה.

וזה מה שאתה רואה אצל אנשים שעברו תקופה ארוכה של חיים באזורי סכסוך, וזה חלק מהסיבה שכל כך הרבה פלסטינים והרבה אנשים בעזה כל כך משוכנעים שהם חסרי אונים, כל כך משוכנעים שהם בעלי ערך פחות, כל כך משוכנעים שאין להם פוטנציאל, כל כך משוכנעים שהם אינם יכולים לחיות חיים כמו אלו של האנשים האחרים שחיים בחו"ל.

וזה יוצר חברה שעברה דה־הומניזציה פנימית, לא רק חיצונית. וחלק מהסימפטומים שלה, כפי שאמרתי לך, הוא שהממשלה שלנו, או אנשי משרד הבריאות, אינם מכירים בגברים כבגברים. זה כי הם עברו התעללות פסיכולוגית כה קשה, והם מנסים להוכיח את האנושיות שלהם, עד כדי כך שהם ויתרו על הגברים כדי שיוכלו לאשר לאנשים, לעולם, שכן, אוקיי, גברים, תיק סגור, גמרנו עם זה, הם מחבלים, הרגו את כל הגברים, לפחות הצילו את הילדים, הצילו את הנשים. יש כאלה שאומרים את זה.

יש אנשים, יש אנשים שעובדים כאן ומנסים, מרגישים צורך להופיע כמו חיות בקרקס כדי למשוך תשומת לב ולמשוך תמיכה או סיוע כספי או משהו כזה. אז אתה רואה אנשים שמפיצים סרטונים שמראים את ילדיהם רוקדים,  שמראים את ילדיהם צוחקים. הם מנסים לאשר את הנרטיב שהם העם החסון, אנשי התקווה, האנדר-דוג וכן הלאה, כדי להשיג את התמיכה הזו.

למשל פרסמתי ממש לא מזמן, היום בצהריים, פרסמתי שני סרטונים להשוואה. באחד הסרטונים גבר פלסטיני שיצר אוהל יפהפה. זה אוהל יפהפה. והוא שתל ירק וטיפח את העצים סביבו וגרם לזה להיראות כמו טיול קמפינג לילדיו.

והיו לזה כל כך הרבה שיתופים וכל כך הרבה תגובות חיוביות, ובצדק. אבל זה כשלעצמו מדאיג, כי אנשים ישבחו משהו שגורם להם להרגיש בנוח, במקום להתמודד עם העובדה שהאוהל הזה, אותו אוהל, בסרטון שאחריו, אינו זוכה לשום תשומת לב. אבל הוא באותו מחנה, אותו סוג של אוהל.

והוא בלוי בגלל חשיפה ממושכת לשמש בשנה האחרונה. והשמש קשה מאוד. אנחנו חיים על חוף ים, אז גם בגלל החשיפה למלח ולאוויר הלח, וכדומה. את רואה את הפלסטיק נקרע ומתפרק. ובגלל שהחורף מתקרב והחורף התחיל, היה קצת, טפטוף קטן, לא גשם אמיתי.

ורבים נרטבו, אוהלים רבים התפרקו. התמונה היפה ההיא נהרסה. זהו. פתאום, בגלל קצת גשם וקצת רוח, וזה נעלם, אבל אנשים לא שמו לב לזה. אז את רואה את האנשים שלנו, בגלל הפרעת דחק טראומטית מתמשכת, מרגישים כמו נדחקים לפינה, או מרגישים מחויבים להראות כאילו  הם בסדר.

ובפסיכולוגיה יש אמרה נפוצה. אנחנו אומרים לאנשים שעוברים דיכאון, אנשים שמתמודדים עם מחלת נפש והפרעות נפשיות, שזה בסדר לא להיות בסדר. אנחנו תמיד אומרים להם את זה. זה בסדר לא להיות בסדר. אתה יכול לומר לנו שאתה לא בסדר. אתה יכול לבקש עזרה, זה לא מוריד מערכך.

אבל כשמדובר בנו, זה, אתה לא בסדר ואין לך זכות לא להיות בסדר. כי ברגע שאתה מתחיל להתלונן, ברגע שאתה מתחיל לגרום לאנשים אי-נוחות, הם מתרחקים ממך. הם מתעלמים ממך. הם יראו בך רגיש מדי או יראו בך שלילי מדי או יראו בך מישהו שמדכדך את האווירה.

והם יפנו אל האדם שמציג את ההצגה הזו של, כן, אני החסון. אני מחייך למרות הכאב. כי זה גורם לאנשים להרגיש בנוח. זה גורם לאנשים להרגיש פחות אשמים. הם יגידו, כן, הם עוברים קושי, אבל כן, הם מסתדרים. הם לא צריכים אותי. אני לא צריך לדאוג בגלל זה. אוקיי, רק אשלח להם כסף וזהו. והם יהיו בסדר. וזה מדאיג.

והנקודה השנייה בעניין הזה של בניית אוהלים וכדומה: בשנת 1948, כשהנכבה הראשונה החלה, אנשים גורשו למחנות כאן ברצועת עזה. והם חיו באוהלים.

ובגלל שזה נמשך כל כך הרבה זמן, האוהלים האלה לא יכלו לעמוד בגשם, בחשיפה לשמש, בכל התנאים. אז אנשים התחילו לבנות בתים, והבתים האלה הפכו לבניינים ממש, והבניינים הפכו לערים. אז הערים שאתם רואים בצילומים שלכם או בסרטונים שלכם וברשתות החברתיות או בחדשות, הן מחנות.

ג'באליה, בית חאנון, נוסייראת, בורייג', דיר אל־בלח, ח'אן יונס, רפיח. כולן היו פעם מחנות. אז עבורי, לראות שאנשים מתחילים לקשט את אוהליהם ולבנות קירות או להשתמש בהריסות כדי לבנות מגורים במירכאות, זה כל כך מדאיג. זה אומר שמה שנעשה נעשה, ואתה לא תחזור למה שהיית.

והנה אתה שוב נעקר. ואנחנו עם גאה, אנחנו אנשים בעלי השכלה גבוהה, בעלי ידע. ואנחנו מוקירים כל כך את ההיסטוריה ואת המורשת שלנו. לכל משפחה ומשפחה יש מפתח לבית שאיבדה ב־1948. ועכשיו יש לנו שני מפתחות. יש לנו את המפתח של 1948 ואת המפתח של 2023 או 2024.

וזו עוד סוגיה שלא מדברים עליה. הגירוש, מתנים אותנו לחשוב שהגירוש הזה בלתי הפיך. אין לך תקווה לשוב. האדמה הזו אבודה לנצח, ויש לך את הפקידים בצד השני, בצד הישראלי, שמכריזים עליה כפארק מים, או כאתר נופש, או כך וכך, ומתחילים למכור שם אדמה במכרז.

אז זה משהו שלא דנים בו, ולא מסתכלים עליו, ולא מטפלים בו, כי האנשים כאן נתונים בהפרעת דחק טראומטית מתמשכת. הם כל כך עסוקים בניסיון לשרוד, כל כך עסוקים בהצגה שהם בסדר, שהם לא מדברים על סוגיות כאלה.

אז זה שכבות על גבי שכבות על גבי שכבות, והכול בנוי זה על גבי זה. וזה מגיע משנים על שנים של התניה.  וזה נמשך כבר 75 שנה. וזו התוצאה. אתה רואה אנשים מנצלים את הכאוס שמתרחש. וזה לא חלק מהמסורת שלנו, לא חלק מההיסטוריה שלנו, לא חלק מהגאווה או התרבות שלנו, ליצור קמפיינים של הונאה או לגנוב זה מזה או לפעול ככנופיות וכדומה.

והם רוצים שהמצב הזה יתרחש. הם רוצים שההתנהגות הזו תתחיל להתפשט כדי ליצור את הכאוס, ואז הם באים כמושיע. הו, אנחנו נשתלט. אנחנו המושיעים. וראינו את זה, אנחנו מבינים את זה, ובגלל שקראנו, וראינו אירועים קודמים באומות אחרות, עם עמים ילידים רבים, אנחנו מנסים למנוע את זה, אנחנו מנסים לדבר על זה, אבל איך אפשר לדבר על דבר כזה כשאתה עדיין מנסה לשרוד את כל זה?

אתה עדיין מנסה לגמור את החודש, כמו שאומרים, או כשאתה מנסה שיהיה לך גג מעל הראש או להתחמק מפצצה, או בודק אם יש אזור בטוח או לא. והם משתמשים בזה בכוונה. אז אם תעקבי אחר החדשות, כל שבוע בערך, הם משיקים מפה חדשה: ’עזבו כאן, לכו לשם, עזבו שם, לכו לכאן’. אז זה מצב מתמיד של חוסר ביטחון ושל פחד מאי-יציבות. והם רוצים שנישאר בסבב הזה כדי שלא תהיה לנו מודעות, או כדי שלא נבחן מה הם עושים בתמונה הגדולה.

אלינור גולדפילד: בהחלט. ואני חושבת שזה כל כך חשוב שאנשים יבינו את ההיסטוריה הפלסטינית, במיוחד כאן בארה"ב, כדי שיבינו את הנכבה המקורית ואת שכבות הדחק הטראומטי הזה, כדי שגם אנחנו נוכל להיות אלה שלא שוכחים, כי אני חושבת שזה התפקיד שלנו, במיוחד כאנשים בארצות הברית.

אני לא רוצה להחזיק אותך יותר מדי זמן, כי אם אינך צריך להציל חיים, אני מתארת לעצמי שאתה צריך לנסות לישון, או להיות עם משפחתך.

אבל אני סקרנית, כי אתה אדם כל כך רב כישרוני. כלומר, אתה רופא אורתופד, יש לך דיפלומה בפסיכולוגיה, אבל אתה גם אמן מבריק.

ותהיתי אם תוכל לדבר קצת על איך השתמשת באמנות כדי לשמור סיפורים חיים כשאתה לא יכול לשמור על אנשים בחיים.

ד"ר ח'ליל ח'אלדי: אני רואה את עצמי כאחד מבני המזל או המבורכים, כי יש לי את מתנת המודעות. עברתי את האבל על מה שחיי הפוטנציאליים היו אמורים להיות ולא היו בגלל המצב, וזה התחיל עוד לפני השביעי. זה התחיל בערך ב־2019, 2020, כשהבחנתי שאני, כנראה, נחשב פחות מהאנשים האחרים ברחבי העולם. נשללות ממני הזדמנויות מסוימות. נמנעות ממני זכויות. זכויות רבות.

ואתה מתחיל את זה, ועובר את תהליך האבל: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, ואז קבלה. ואז, אחרי זה, מגיעה התובנה. כן, זה מה שיש. מה אני יכול לעשות מזה? מה ייעודי בתוך זה?

אז לפני כן, האמנות שלי התמקדה בהיבט התצוגתי שדיברנו עליו, אבל זה היה לא רק הצגה לשם הצגה, אלא לשם הוכחה שאני אנושי.

אז אחד הפרויקטים שלי עסק בהפרעות עור שראיתי בבית החולים במהלך הסבב שלי בדרמטולוגיה. אז ראיתי הפרעות עור, רבות מהן גנטיות, חסרות מרפא, ורבות מהן אינן מדבקות, ואינן משפיעות על הבריאות או על התפקוד בפועל, ואינן מונעות ממך להיות חלק מהחברה.

והשתמשתי בזה כדי לסמל שכן, אתה אולי נראה שונה. כמה דוגמאות לכך הן לבקנות, ויטיליגו וכדומה. אז כן, אתה יכול להיראות שונה. אבל אתה אותו בן אדם, ואני משתמש בזה כדי לומר לעולם שאיך אתה נראה או מאיפה אתה בא, או מי אתה לא משנה.

אנחנו מורכבים מאומות ומשבטים כדי שנכיר זה את זה ונחליף ידע, כדי שתהייה לנו תפישה קולקטיבית רחבה של ידע משותף, הפועל לקידום צמיחת החברה ופיתוח האנושות, ולמען הטוב, הטוב הגדול יותר, ליצירת שלום. ויש יופי בגיוון ויש יופי בתרבות, ויש הזדמנויות ללמוד.

וערכו של אדם אינו קשור למראהו או למקום ממנו הוא בא או לאילן היוחסין שלו או לעברו. אז כך התמקדה האמנות שלי. ואחרי כן האמנות שלי הפכה לתקופה קצרה לכועסת למדי, כי עברתי את תהליך האבל.

אז היא הייתה כועסת למדי, לא כועסת במובן של הפצת שנאה או השמצת אוכלוסיות אחרות או אנשים אחרים או קבוצה מסוימת או דמוגרפיה מסוימת. לא, אלא כועסת במובן של, למה אתם לא רואים את זה? למה אתם לא יכולים לראות את מה שאני רואה או להבין את מה שאני מנסה לומר, או להבין מה אני מנסה להביע?

והרגשתי שעושים לי גזלייטינג בגלל זה, כי לא הצהרתי שאני פלסטיני או שאני חי בעזה. לא הצהרתי על שום דבר כזה, ונתתי לאמנות שלי לדבר בעד עצמה. ואני אסיר תודה על כך. כי זה גרם לי להבין את נקודות המבט השונות ברחבי העולם. אנשים רבים שראו את האמנות שלי הגיבו אליה מנקודת המבט של החברות שלהם ומנקודת המבט של החוויות שלהם.

זה היה בין 2019 ל־2022, ואז הייתה המגפה. תנועת "חיים שחורים חשובים" התרחשה, אירועי שייח’ ג׳ראח התרחשו. רצח העם האויגורי בסין זוכה לחשיפה ציבורית גלובלית הולכת וגוברת. וכך גם המודעות לגבי המצב בקונגו. אז אתה פוקח את עיניך ורואה, אוקיי, אני לא לבד בזה.

חוויתי דיכוי, אנשים רבים, בכל רחבי העולם חוו דיכוי. למה הם לא מודעים לזה? וזה מתי שהתחיל להשתנות הכיוון באומנות שלי. החלטתי, בוא נעשה את החוויה שלי, לא לדבר על החוויה עצמה, אלא להפוך אותה לרגשות גולמיים במקום לדבר על האירוע עצמו, על תאריך או מצב מסוים, או שם מסוים, וכדומה.

להפוך אותה לתחושה, תחושה, וזה מה שעשיתי לאחרונה עם ציור 991 שציירתי עם ילד לא מזוהה.

אלינור גולדפילד: אני עוצרת כאן כדי להראות את הסרטון שד"ר ח’אלידי פרסם על יצירת האמנות שלו והסיפור מאחורי "ילד לא מזוהה 991". אני מרגישה שחשוב לציין שהסרטון ויצירת האמנות הזו פורסמו ב־7 במאי 2024, כך שהמספרים שד"ר ח’אלידי מדווח כבר אינם מדויקים. כעת המספרים גבוהים בהרבה.

אם אתם רק מאזינים, ואם אתם יכולים גם לצפות בחלק הזה של הריאיון, אני ממליצה בחום שתעשו זאת.

אני גם אקריא את המילים שד"ר ח’אלידי פרסם יחד עם הסרטון הזה.

*************

דגימות דם המסומנות "לא מזוהה 991". 991 היה ילד צעיר, שנרצח במהלך הפצצת שטיח. הוא נשם את נשימתו האחרונה בעודי בודק את הדופק שלו. כל מה שאנחנו יודעים עליו הוא: זכר, בן 9 עד 12, מת בתקיפה אווירית. איש לא ידע את שמו.

כל משפחתו נמחקה, יחד עם רוב השכונה. זה מה שקורה במהלך הפצצות שטיח, שבהן מפציצים מתחם מגורים שלם או שכונה שלמה בבת אחת, הורגים מאות ופוצעים עוד יותר. 991 נפטר לפני שיכולנו לשלוח את דגימות הדם שלו למעבדה. 991 נשאר על הרצפה הקרה שלוש שעות בלי שום דבר לצדו מלבד דגימות הדם שלו, לפני שלקחו אותו לחדר המתים.

אז החלטתי לשמר את הדגימות האלה בדרך ייחודית. כצבע.

991 הוא אחד מ־48 ילדים שנפטרו בזרועותיי במהלך 200 הימים האחרונים, והספירה עדיין נמשכת. נעשיתי מיומן מאוד בלזהות איך נראית הנשימה האחרונה. זה רודף אותי. רובם מתים בלי שאף אחד נפרד מהם. לבד. ב־200 הימים האחרונים טיפלתי ב־37 ילדים לא מזוהים, בטווח גילים של חודש עד 10 שנים.

הילדים האלה הם שורדים יחידים, ללא משפחה שנותרה. מעל 40,000 נשמות נלקחו, מתוכן 19,000 ילדים. אף לא הלוויה אחת, רובם נקברו בקברי אחים. זו זכות להיקבר, שכן רבים תקועים תחת ההריסות. גופותיהם של חלקם נאכלו בידי כלבים וחתולים משוטטים.

וזה הסיפור של ילדי עזה הלא מזוהים. 991.

******************

ד"ר ח'ליל ח'אלדי: לא רציתי לשים תצלומים של הילד או לומר שלילד הזה היה כך וכך. אני רוצה שאנשים ירגישו אי־נוחות ויבינו איך זה לאבד את הילד שלך.

לא רק לאבד את הילד שלך, אלא שהילד שלך ימות לבד. ומה התגובה האמיתית שלך לזה? האם תגיב ב–"כן, זה עוד מספר"? כי ככה אתה מתייחס לאנשים, לחברות שעברו דה־הומניזציה, כמונו, כמו אנשים בקונגו, אנשים בסודן, האויגורים, וגם באוקראינה.

הם סתם מספרים. אתה רואה את זה. זה אפילו עבר ממספרים למספרים משוערים. אתה רואה בחדשות "מספר משוער – 15". מה עם ה־16? אתה רק משער? אני רוצה לנסות להעביר את הרגש הזה. וזה מה שעשיתי בציור שלי על משאיות הגלידה של עזה, הגלידה ששימשה כחדר מתים לאחסון גופות, ואיזו השפעה יש על ילד, ילד שורד יחיד, שכל משפחתו נמשכת ממשאית גלידה, משהו שנהג להביא לו שמחה ולגרום לו לתחושת ביטחון, ואמור להיות החוויה המאושרת והזיכרון המאושר שלו כשיגדל, לראות את כל משפחתו מוצאת מחדר המתים, לא חדר המתים, משאית הגלידה. אנחנו קוראים לזה חדר המתים. אתה רואה את ההשפעה עלינו, אנחנו קוראים לזה פשוט חדר המתים כרגע. אז ילד קורא לזה משאית הגופות. מושכים אותן החוצה ומניחים אותן לפני הילד, לא רק את משפחתו, אלא את כל מי שבמשאית, בתקווה שהילד יזהה חלק מהם.

אז יש לך ילדים שמסתכלים על גופות, לא רק של משפחתם, אלא של אנשים אחרים. והם לא מתים במובן שאנחנו רואים בסרטים, מתים בשלווה ממוות טבעי, אלא מתים שגופם הושחת.

אז זה מה שאני מנסה להביע באמנות שלי כרגע, לעולם לא לשכוח, לעולם לא לסלוח, ולעולם לא שוב. אנחנו רוצים לשבור את המעגל הזה. לא משנה מה, אנחנו רוצים שזה ייגמר אצלנו, ושאף עם אחר אחרינו לא יצטרך לחוות דבר כזה. כי הנזק כבר נעשה, כפי שאת יכולה להבין, בעודנו מדברים, הנזק נעשה פסיכולוגית, פיזית, התשתית של העיר נמחקה, זיכרונות נמחקו, כל משפחה נמחקה מהרישומים האזרחיים.

אז זה בלתי הפיך, ואנחנו רוצים שאף אומה אחרת, אף קבוצת אנשים אחרת, תצטרך לחזות בזה. וזה מה שאני מנסה להביע בפרויקט האמנות האחרון שלי ובכיוון שלי באמנות. אני פשוט רוצה שהעולם יבין, אני רוצה שהעולם יקבל את הרעיון שרגשות כמו עצב, אבל, כעס, אכזבה, פחד, אני רוצה שהרגשות האלה ינורמלו. אני לא רוצה שהם יהיו משהו שגורם לאנשים אי-נוחות, משהו שאנשים פשוט מתעלמים ממנוּ או בורחים ממנו או  מנסים להחלים ממנו.

אם אינך כועס כשבן אדם אחר מתמודד עם עוול, מתי תכעס? אם אינך עצוב על אובדן חיים חפים מפשע, מתי תהיה עצוב?

יש סיבה ללמה הרגשות האלה הן כאן, ואני באמת מקווה שאוכל לתאר את זה בפרויקטים הקרובים שלי וביצירות האמנות הבאות שלי, כדי שאנשים באמת יקלטו את הרעיון וישליכו אותו על החברה שלהם. כי, למשל  חירות, מושג החירות, אמריקה היא ארץ החופשיים. כך היא נקראת, אבל אני רואה את החיוך האירוני שלך, שכאילו אומר, ’בטח’.

ואני מבין, אני מבין היטב, כי אנחנו חייבים להבין את ההיסטוריה שלכם וחייבים להבין את החברה והתרבות שלכם כדי לשרוד. אז אני רואה את עצמי כמי שיש לו מושג ברור מאוד על מה זה לחיות באמריקה. כמובן לא באופן מלא, מעולם לא חייתי שם, מעולם לא ראיתי את זה. אבל ממה שראיתי, ובגלל ההשפעה המקיפה והנוכחות  הרחבה של התרבות האמריקאית. וזה רווח בסרטים ובקולנוע וכדומה. אז זה נותן לך מידע.

אבל כן, אמריקה נחשבת לארץ החופש. ובכל זאת, אני לא רואה חירות בכלל.  רואים מועמדים שמופיעים בעצם במופע קרקס. וכולם באמריקה יודעים את זה. ובכל זאת לאף אחד אין את היכולת או את הזכות לומר, בואו נוריד את שניהם ונתחיל, נבחר מועמדים חדשים ראויים ומוסמכים. שני אלה, ברור שאינם כשירים. אז בואו נתחיל מחדש.

אבל לא, כי זה מובנה בשיטה, והשיטה בנויה על תועלתנות, והיא בנויה על קפיטליזם ועל תיעוש. אז ברגע שאתה מתחיל לפרק את זה, אנשים רבים יתנגדו או לא יסכימו אתך, כי רבים נהנים מהכאוס הזה ונהנים מהמערכת הזו עד כדי כך, שהם מוכנים להרוג כדי שהמערכת הזו תישאר ותשרוד.

אז לפעמים אמרתי למכריי, לחבריי שחיים באמריקה ובמדינות אחרות, אני מאמין שאנחנו חופשיים יותר מכם. כי אתם מפחדים לאבד את מקום העבודה שלכם. אתם מפחדים שיזהו אתכם בהפגנה כלשהי, וכדומה. שירדפו ויתבעו אותכם לדין, או שיביטו בכם בזעף ותאבדו הזדמנויות רבות, וכדומה בשם החופש. הרבה נשמות אמיצות לא פחדו ואנחנו מוקירים אותן והן נותנות לנו את החיבוקים החמים ביותר במעשיהן.

אבל כן, זו עובדה שזו אינה חירות מוחלטת.

בעוד שלמעשה, אני לא מפחד לאבד. החירות שלי אינה טמונה בכך. את יודעת, אני לא מפחד לאבד את עבודתי. אני לא מפחד לאבד את ביתי.

אני לא מפחד לאבד את עירי כי היא כבר אבדה. אין מה לאבד. אין לך מה לאבד מלבד מה שיש לך. אז זה כשלעצמו נותן לנו סוג של חירות. לפעמים אני אומר בצחוק שאנחנו, בעצם קיומנו, מבטלים כל קלף מיקוח  קורבני שאי פעם נעשה בו שימוש.

כי אנחנו מבינים איך זה לחוות כל סוג, רוב סוגי הדיכוי. אנחנו מבינים איך זה להיות מופלים לרעה פשוט בגלל  מי שאתה. אנחנו מבינים איך זה להיות מופלים לרעה בגלל הדת שלך, איך זה להיות מופלים לרעה בגלל מוצאך האתני.

אנחנו יודעים איך זה מרגיש כשמתייחסים אליך כמו אל עבד,  לעבוד תמורת לא כלום מלבד כמה פירורי מזון, כשמתייחסים אליך כמו אל מספר, להיות מחוסרי שם,  כשמתייחסים אליך כאל תת־אדם, שממש יכנו אותך חיה. אנחנו מבינים איך זה לא לקבל הוקרה על מה שאתה עושה, כשלא מעריכים מה שאתה עושה.

אנחנו מבינים איך זה לעבור גזלייטינג כשאתה מנסה לתאר את מה שקורה או מנסה לספר לעולם מה קורה ועושים לך גזלייטינג, אומרים לך שאתה הוזה, או שאתה האשם ואתה חלק מהבעיה. זה נמשך 75 שנה, ובקושי, בקושי, העולם מתעורר ומתחיל להתעורר לעובדה שכן, אכן, התמודדתם עם זה 75 שנה? הייתם תחת כיבוש? עובר עליכם טיהור אתני? הו כן! אמרנו זאת 75 שנה. צעקנו את זה. וכל הזמן אומרים לנו, הו, זה נושא מורכב מדי מכדי לדון בו. זה נושא פוליטי מדי.

אתם האשמים. אתם אלה שלא רוצים שלום. אתם אלה שלא מוותרים. אתם התוקפניים. אתם האנשים הלא תרבותיים. אבל, למרבה המזל, יש שינוי ויש יותר מודעות לזה. אבל קשה להתאושש מזה בבת אחת, ושינוי לעולם לא מתרחש בבת אחת. ועם זה מגיע הפחד שלנו שזו מגמה חולפת, כי זה קרה שוב ושוב בתקופות תוקפנות קודמות. הייתה תנועה והייתה מודעות והיו הפגנות על מה שקורה. אבל ברגע שחלה הפסקת אש או הפוגה, חוזרים לנקודת ההתחלה והמודעות נעלמת. ואנחנו מקווים שזה לא כך הפעם, ושיותר אנשים ערים למה שקורה, אז כן.

אלינור גולדפילד: כן, בהחלט. וזה לא היה צריך להגיע לרצח עם כדי שזה יקרה. וד"ר ח’אלידי, אתה מאוד נדיב בזמנך. ורק רציתי לשאול אם יש עוד משהו שהיית רוצה לשתף לגבי מצבך הנוכחי, לגבי ההתרחשויות, או כל דבר אחר שהיית רוצה שאנשים, בעיקר אנשים בארצות הברית, יידעו, או אפילו יעשו.

ד"ר ח'ליל ח'אלדי: לספר סיפור. כרגע אין לי סיפור ספציפי בראש, אבל מה שאתם יכולים לעשות, לפעמים יש כאלה.

שלושה משפטים שחוזרים ואומרים לנו שוב ושוב בתגובה למה שאנחנו חווים, הם בעצם מאוד מעוררי טריגרים עבורנו. וזה בא ממקום מאוד טוב וממקום של אכפתיות, רצון לעזור ורצון לבדוק מה שלומנו וכדומה, אבל אני רוצה להעלות מודעות לכך. אחד המשפטים הוא, ’היי, אוקיי, אני מקווה שאתה בסדר, ואני מקווה שלא איבדת מישהו.’ כל אחד ואחד כאן איבד לפחות חמישה עד שישה אנשים, מבני משפחתו, חברים או שכנים.

אז אל תגידו "אני מקווה שלא איבדת מישהו", כי לפעמים זה פותח פצעים, ורבים עוד לא התאבלו על זה ולא התמודדו עם זה עדיין. ומשפט נוסף, כשאנשים אומרים, ’הו, סליחה, לא יצרתי איתך קשר זמן רב, או סליחה, לא דיברתי איתך זמן רב, לקחתי הפסקה מהמצב ומהצילומים שאני רואה.’

כן, זו זכותכם. וזה דבר מאוד בריא לעשות. אתם צריכים לשמור על בריאותכם הנפשית. אך אל תגידו לי את זה. אל תגידו לי שעצם קיומי גורם לכם אי-נוחות. לא. הרבה אנשים אומרים, ’אני מצטער שאתם מתים’. מה יכולה להיות התגובה שלי? אני מצטער.

ואמירה השלישית היא, ’אני מצטער שאתה עובר את זה. אין שום דבר שאני יכול לעשות. הלוואי שיכולתי לעשות משהו’. כן, אתם יכולים לעשות הרבה דברים! זה מתחיל בללמוד ולהשכיל. זה מתחיל בלפתוח בשיחות ובדיונים. אני לא אומר לך ללכת להפגנות. אני לא אומר לך לצרוח בכל הכוח או לשתף תיעוד, תיעוד גרפי.

לא, אל תעשו את זה. אבל אחרי שתלמדו ותשכילו, פתחו בשיחות במעגלים שלכם, במקום העבודה שלכם, בשכונה שלכם, עם החברים שלכם, כשאתם יוצאים לבילוי. פתחו בשיחה הזו. השכילו אחרים באותה דרך שבה השכלתם אתם עצמכם. וגם אל תתמכו בדברי שטנה.

וגם, אני לא יודע אם זה חוקי במדינה שלכם או לא, אבל בהרבה מדינות החרם העולמי הוכרז כבלתי חוקי. אז נסו לעשות את זה כמה שאתם יכולים, כי זה עוזר ויש לזה השפעה. ותנסו לבדוק, כמה שאתם יכולים, מה שלום האנשים. אם יש לכם קשר עם אנשים בשטח, בין אם הם אנשים שעובדים שם, אנשים שיש לכם איזושהי תקשורת איתם,  שוחחו איתם, נסו לעשות את זה יומיומי ורגיל.

אל תתנהגו כאילו אתם מרחמים עליהם, ואל תעשו יותר מדי רומנטיזציה של מה שהם עוברים, שהם גיבורים, כי זה יוצר את הנרטיב הזה, והנרטיב הזה מכביד על האדם הזה, כי הוא מתחיל לנסות להשתלב בו. אז זה יהפוך בלי כוונה לגזלייטינג של האנשים כאן.

אז פשוט שוחחו איתם, גרמו להם להרגיש שמישהו שומע אותם, גרמו להם להרגיש שהם לא לבד. ושזוכרים אותם, שאכפת לכם מהם. אז אלה דברים שאתם יכולים לעשות, דברים קלים, אני מקווה, לא תובעניים מדי, וזהו, אני מאמין.

אלינור גולדפילד: בהחלט, ותודה. אני גם די מופתעת שאנשים יגידו לך דברים כאלה, אבל אני מניחה שאיבדתי את היכולת שלי להיות מזועזעת בהרבה מובנים.

ד"ר ח'ליל ח'אלידי: זה דורש לימוד וחינוך הדדי, ואלמלא התקשורת בינינו, לא היינו מבינים דברים כאלה. השיחות האלה התקיימו בעבר, לגבי הרבה דברים אחרים, כמו אצלכם באמריקה, אני בטוח שהיו לכם שיחות על מה ראוי לומר לאדם שחור, מה לא ראוי, או לאנשים מאסיה, לאנשים עם מחלות נפש, לאנשים מקהילת הלהט"ב, וכדומה.

יש המון דברים שראוי ובלתי ראוי להגיד, והם ידועים בתור שכאלה כי שוחחנו על זה. וכרגע אנחנו נמצאים בשיחות האלה, ואני באמת מקווה שאנשים שמאזינים לזה או צופים בזה יתחילו להבין, שכן, אנחנו מבינים שזה בא ממקום אמיתי ומכוונה טובת לב, אבל, לא, בבקשה ראו את נקודת המבט שלנו, ויש דרכים טובות יותר לומר את זה.

כמו, במקום "אני מקווה שאתה בסדר, אני מקווה שלא איבדת מישהו", התחילו בשיחה בלשאול, אתה בסדר? שאלה פתוחה. במקום לומר, אני מצטער, אין מה לעשות. דיברנו על זה, כן, יש דברים לעשות. ואם אינכם יכולים לעשות אותם, פשוט אל תגידו שאני לא יכול לעשות כלום.

ומה היה השלישי? כן, לקחתי הפסקה כי לא יכולתי להתמודד עם התמונות או המצב. פשוט תגידו, הייתי עסוק, התמודדתי עם כמה דברים. אני מקווה שאתה בסדר, ספר לי, עדכן אותי במה שאתה עובר. אלה העדכונים שלי. זה יהיה הולם ומועיל יותר, אני מאמין.

אלינור גולדפילד: כלומר, זה קצת מזכיר לי איך אנשים לבנים לפעמים בארה"ב אומרים, אלוהים, אני כל כך עייף מלשמוע על גזענות. ובכן, כמה עייפים לדעתך האנשים מלחוות אותה? אתה אולי עייף מלשמוע על רצח עם, אבל כמה עייפים הם מלחיות אותו? זו דרך אבסורדית למקם את עצמך במרכז, וזה ממש מגעיל.

אבל אני רוצה ליידע אנשים היכן הם יכולים לעקוב אחריך. אתה באינסטגרם, ד"ר ח'ליל ח'אלדי, והאם יש עוד מקום שהיית רוצה ליידע אנשים היכן לעקוב אחריך או היכן לקבל מידע?

ד"ר ח'ליל ח'אלדי: אני לא ממש להוט אחר רשתות חברתיות, יש לי את האינסטגרם רק לשם העניין.

אין לי רשתות חברתיות אחרות, אבל כן, אנשים יכולים לפנות אליי ולתקשר איתי. אני  מאוד שמח לספק מידע, לספק תובנות, ולענות על שאלותיהם אם יש להם שאלות לגבי זה. כל מה שאני יכול לעשות כדי לעזור לבני עמי, כמו שאומרים.

אלינור גולדפילד: תודה רבה לך, ד"ר ח’אלידי. אני באמת, באמת מעריכה את זה.

שוב, לכבוד הוא לי, שיכולת לדבר איתי היום.

ד"ר ח'ליל ח'אלידי: הכבוד והעונג כולו שלי, כמו שאנחנו אומרים. שתבורכי לעד ותזכי לחסד עליון.

אלינור גולדפילד: גם אתה. ושתזכה למעט מנוחה ושיהיו לך ימים רבים רבים מאוד לפניך של יופי ושמחה.

ד"ר ח'ליל ח'אלידי: אנחנו מקווים. כולנו, אינשאללה, במעשים טובים, כמו שאומרים.

אלינור גולדפילד: כן.

ד"ר ח'ליל ח'אלידי: תודה שהזמנת אותי. תודה רבה.