נורה בארוז-פרידמן: ברוכים הבאים שוב לפודקאסט "אלקטרוניק אינתיפאדה". אני נורה בארוז-פרידמן. היום אני מארחת שוב את ד"ר מאג'ד ג'אבר, כל עוד יש לו מעט גישה לאינטרנט, לדבר על המצב הרפואי והבריאותי הנוכחי ברחבי עזה. ד"ר מאג'ד, ברוך הבא לפודקאסט אלקטרוניק אינתיפאדה.

ד"ר מאג'ד ג'אבר: תודה. עבר זמן מאז ששוחחנו בפעם האחרונה. הרבה דברים מתרחשים, את יודעת, כאן בעזה מדי יום, ויום אחד מרגיש כמו חודשים רבים בגלל כמות האירועים, וכמה שינויים קורים. וזה בלתי צפוי, מרגע לרגע, לקבל החלטות, למצוא פתרונות.

נורה בארוז-פרידמן: זו בדיוק הסיבה שרציתי לארח אותך שוב. כלומר, כל כך הרבה… כמו שאמרת, מה שמתרחש בעזה בתוך דקות, מרגיש כמו עשורים; כל כך הרבה משתנה מיום ליום. ספר לנו קצת מה אתה עושה בזמן האחרון, ומאיפה אתה מדבר איתנו. בפעם הקודמת ששוחחנו, בקיץ, עבדת במתן טיפול רפואי לאנשים בבתי חולים שדה שונים, באזורי האוהלים, באל-מוואסי. אבל אתה ועמיתיך עבדתם קשה לפתוח מחדש מרכזים רפואיים שונים שהופצצו, נהרסו או הושבתו במתקפות הישראליות ב-11 החודשים האחרונים. כפי שדיווחנו בשבוע שעבר, מחלקת המיון של בית החולים א-שיפא נפתחה מחדש כנגד כל הסיכויים, וזה בצפון! ספר לנו איפה אתה עובד בימים אלה, ומאיפה אתה מגיע אלינו עכשיו.

ד"ר מאג'ד ג'אבר: אני בבית החולים האירופי בעזה. הקדשנו שבועות, או אפילו חודשים אחרי פינוי בית החולים – זה היה מקום כמעט לגמרי בלתי נגיש, מאוד מסוכן אפילו להתקרב אליו – היה לנו הרבה ציוד הרוס, ציוד חסר, ניסינו לפנות לכל מי שאפשר, לא היו לנו תרופות, לא היה לנו ציוד; אנחנו מנסים למצוא דרך להפעיל את בית החולים הזה לפחות באופן חלקי. לפחות את המחלקה הכי חשובה במלחמה הזו – מחלקת המיון והרפואה הדחופה. זה לקח זמן. לאט לאט אנחנו אוספים בחזרה את הצוות. פתחנו מחדש את מחלקת המיון והרפואה הדחופה; למרבה המזל הצלחנו לאסוף את הציוד הבסיסי כדי להפעיל אותה, ובהדרגה פתחנו מחדש גם את המחלקה הכירורגית. קיבלנו סיוע מכמה רופאים נורווגים, כמה מנתחים נורווגים, שסיפקו לנו ציוד, ואני מאוד אסיר תודה על כך. אז חדר הניתוח פועל שוב, ויש לנו את המחלקה הפנימית, ואז, איכשהו, בעזרת האו"ם, פתחנו מחדש את מחלקת הילדים. כך שיש לנו משהו שמזכיר את האופן שבו בית החולים האירופי פעל פעם, פרט לעומס העצום של מטופלים ועקורים.

את יודעת, בזמן הפינוי כולם נבהלו, כולם עזבו את האזור. בית החולים האירופי עדיין נמצא באזור הסכנה האדום. אין מקום בטוח בעזה. אז אנשים נרתעים מלהגיע לכאן. אנשים מהססים. אפילו מי שגר כאן בסביבה לא אוהב לזוז יותר מדי. אבל למרבה הצער, יש אנשים שנשארו כאן כי אל-מוואסי צפופה מאוד, אין בה מקום להקים אפילו אוהל אחד נוסף, והם החליטו להישאר משום שהבתים שלהם היו הרוסים למחצה, ולחיות בהם מרגיש יותר מכובד. אלא שלצערי התקיפות האוויריות, ההפצצות, לא נפסקות. כל אדם שזז הוא איוּם. אני אישית, וגם אנשי צוות אחרים, כמעט לא זזים בלילה או בערב, ומעבר לזה גם אנחנו מפחדים. הרחפנים טסים נמוך מאוד, הקוואדקופטרים, הם פשוט צופים בכל. זה מסוכן מאוד.

בשבועות האחרונים עבדנו ללא הרף. אין לנו הרבה כוח אדם, ולכן אנשים כמוני וכמו עמיתיי עובדים משמרות של 24 שעות רצופות, בגלל שכרגע אנחנו מנסים להקל את העומס על בית החולים היחיד שתפקד עד כה בדרום – בית החולים נאצר. בית החולים נאצר עמוס מאוד, במיוחד עכשיו כאשר הרבה אנשים חוזרים לח'אן יונס מאזורים אחרים. אנחנו מנסים לספוג חלק גדול ככל שאפשר מעומס המטופלים שמגיעים מהאזורים הצפופים האלה. אנחנו קולטים יותר מקרי חירום, או מהאזורים הסמוכים או מח'אן יונס; אנחנו קולטים הרבה מטופלים לטיפול נמרץ, מטופלים סופניים. יש לנו כאן יותר מדי חולי סרטן, מטופלים שזקוקים להשתלות איברים – כליה, לב – שפשוט לא יכולים לצאת מעזה לשם קבלת טיפול. זה בעצם מוטיב חוזר של סבל כאן בעזה: האנשים האלה אינם מסוכנים לאיש, הם פשוט גוססים לאט, ואנחנו, כעובדי בריאות, לא יכולים לעשות שום דבר בנידון. הם לא יכולים לעשות שום דבר. מי שכן יכולים לעשות משהו, שותקים, או אולי פשוט לא אכפת להם מספיק. אז כן, אנחנו שוב באותה תמה: הרבה מטופלים מבוגרים מתים ממחלות כרוניות, אנשים שהיו אמורים לקבל טיפול בחו"ל, ואין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות כאן. אנחנו רק מנסים… כלומר, מעט משככי הכאבים שנשארו לנו לא יעזרו להם הרבה; למרבה הצער, אנחנו רק מנסים לדחות את מותם הבלתי נמנע, כל עוד המעברים סגורים.

נורה בארוז-פרידמן: כן, מאג׳ד, כמות הסיוע ההומניטרי בחודשיים האחרונים צנחה באופן דרסטי, וזה כולל ציוד רפואי, תרופות, מוצרים חיוניים בסיסיים כמו גזה ואנטיביוטיקה, וכפי שאמרת, משככי כאבים. כלומר, איך זה מרגיש, לך כרופא – ואני יודעת ששאלתי אותך את זה בעבר, אבל אולי תוכל לספר מה השתנה עבורך בחודשים שחלפו מאז ששוחחנו; איך זה מרגיש לנסות לתת טיפול רפואי בסיסי ונכון, אפילו בפציעות פשוטות, שלא לדבר על מה שקורה אחרי מתקפת הפצצות מסיבית, או, אתה יודע, זיהומי העור האלה שמשתוללים, המגפה ממש של צהבת A… עם החומרים המוגבלים האלו. איך נראה יום טיפוסי עבורך ועבור עמיתיך, במיוחד בחדרי המיון ובמרכזי הטריאז׳?

ד"ר מאג'ד ג'אבר: בהחלט. בואי אספר לך על המקרים הפשוטים ביותר. נניח שאנחנו מנסים לטפל בפצעים של אנשים שנפצעו בעבר: ילדים עם כוויות, אנשים עם שברים שיש להם קיבוע חיצוני (את יודעת, המוטות ממתכת). האנשים האלה, הילדים האלה עם כוויות או עם כל פצע אחר, נדבקים בקלות בזיהומים, כי הם חיים באזורים מוזנחים ואין להם שום אמצעי היגיינה לשמור על עצמם נקיים. והם מגיעים לכאן שוב ושוב, אך הזיהום בפצע מחמיר כי הוא לא מסוגל להשתפר ולהבריא מעצמו. הילדים האלה מפתחים זיהומים; החיידק לא נשאר מקומי, הוא מתפשט דרך זרם הדם, הם מגיעים לאלח דם, וחלקם מתים – מזיהום עור פשוט. אוקיי, אז מה אני יכול לעשות בנידון? כמו שאמרת, אני צריך לטפל בזה, אני צריך לעשות חבישות רבות מדי יום, אני צריך לתת אנטיביוטיקה.

וכן, בחודשים האחרונים, כעזתים, ובעיקר עובדי רפואה, אנחנו עוברים התעמרות, אנחנו מושפלים ע״י הישראלים רק בשביל לאשר מעבר חומרים פשוטים כאלה. אין לזה שום הצדקה. אני לא הולך לייצר נשק גרעיני מקצת גזה וקצת אנטיביוטיקה; זה פשוט חסר כל היגיון. הילדים האלה פשוט מתים… ובשביל מה? מאיזו סיבה? וזו בדיוק אותה השיטה שהם נוקטים, בואי נאמר, בגדה המערבית: הם יורים במישהו, ואז הם מונעים מאמבולנסים להגיע אליו, הוא מדמם למוות, ורק אז הם מרשים לנו לעשות משהו, שזה לקבור אותו, כי כבר אי אפשר לעשות שום דבר אחר, פשוט כבר מאוחר מדי.

אז תארי לעצמך אירוע רב-נפגעים שבו, כמובן, אנחנו מנסים לעשות טריאז׳ (מיון). אתן לך רמז: סוגי הנשק שבהם הם משתמשים לאחרונה גרועים בהרבה מאלה שהשתמשו בהם קודם. פעם, היו פצועים רבים שיכולנו לעשות משהו לעזור להם, לפחות להציל את חייהם, ועכשיו… הם מתים. זה נורא. את שומעת בחדשות על כלי הנשק האלה שמאדים אזרחים; אנחנו פשוט מסמנים אותם כנעדרים. המשפחות יוצאות מדעתן, הן מחפשות וחופרות בכל מקום ולא מוצאות דבר. זה ממש מתסכל. את יודעת, כרופא, אני רוצה לעזור, אני רוצה להציל חיים, אבל ההיקף של מעשי הטבח האלה, וכלי הנשק עצמם, הם פשוט קטלניים מדי. יש לנו מקרים של אנשים שנפגעו מהרעלה ממשהו שאנחנו לא יכולים לזהות. זה נורא מתסכל. אני רק מנסה לצייר תמונה בה אנחנו לא מסוגלים לעשות שום דבר אפילו במקרים הפשוטים ביותר. ובמקרים הקשים, כמו פצועים שמדממים למוות, אנשים עם גפיים קטועות, אנשים עם פציעות קשות, בדרך כלל אי אפשר להציל אותם, למרות שבעבר כן הצלחנו. זה באמת מצב כל כך נורא.

עכשיו, אחרי פינוי בית החולים האירופי, אני והרבה מעמיתי החלטנו לעבור לאזורים המוזנחים באל-מוואסי. המשפחה שלי באל-מוואסי, רוב המשפחות באל-מוואסי, זה אמור להיות האזור הבטוח. אבל שוב: אין מקום בטוח בעזה, והמקומות האלה באמת, באמת מוזנחים. הארגונים אוהבים לטעון שיש הרבה מתקני בריאות, הרבה בתי חולים שדה, הרבה נקודות רפואיות, אבל זה לא מספיק. האוכלוסייה צפופה מדי, ואנחנו זקוקים לכמה שיותר רופאים פה. אנחנו זקוקים לכמה שיותר מרכזי שירותי רפואה ומרפאות, כי יש אזורים שמנותקים לחלוטין משאר אל-מוואסי. יש אזורים עם גישה טובה יותר לשירותי בריאות, אבל זה לא נכון לגבי רוב המקומות. זה המקרה היוצא דופן.

אז, התנדבות: אני הולך לבקר במחנות הקרובים אליי. אנשים יודעים שיש פה רופא, ואתה מנסה לספק את הצרכים, לעשות כמה שיותר חבישות, להביא כמה שיותר תרופות לחלק לאנשים האלה, שאין ביכולתם להגיע למרכזי הבריאות. התחבורה גרועה מאוד. ודבר נוסף, יש את הבעיה שהרבה מהפצועים האלה לא יכולים לזוז. או שכל המשפחה שלהם נהרגה, או שההורים חולים מכדי לזוז, או שזה פשוט כתוצאה מהדיכאון… המחיר הנפשי. העם הפלסטיני, בייחוד כאן בעזה, סובל מטראומה, מרוסק נפשית, אנשים כבר לא טורחים לדאוג לעצמם. ואי אפשר להאשים אותם.

יצא לי לבדוק הרבה נשים בהיריון, ואני שומע את הסיפורים האלה, שהפכו לנורמה: בעליהן נהרגים, הן מאבדות את ילדיהן. ועכשיו יש להן את התקווה הזאת, את הילד הזה, שהיא ובעלה קיוו לו, ועכשיו הבעל נהרג כשניסה להשיג קצת מצרכים, קצת אוכל, והיא לבד, מרוסקת נפשית, מנסה לטפל בעצמה, עומדת ללדת, ולא יודעת מה לעשות עם התינוק. וזה לא מקרה בודד. בשלב הזה זה כבר דפוס. יש היום הרבה נשים כאלה. הן אנמיות, הן חולות, חסרים להן תזונה חיונית וויטמינים, והן לא אוכלות כמו שצריך. זה ישפיע על התינוק, ולפעמים אף יוביל להפלות, כי – ובכן, יש מחקרים מעניינים שמקשרים בין מצב נפשי כשלעצמו לבין הפלות, מעבר לתת-התזונה שכבר קיימת.

ואז יש את הילדים קטועי הגפיים. הילדים האלה צעירים ותמימים, והם לא באמת מסוגלים לעכל את זה שהם לא יכולים לנסוע לטיפולים בחו"ל. הם שואלים אותי שוב ושוב, או שואלים עובדים אחרים: אפשר לנסוע? למה אתם לא מוציאים אותנו מכאן? מה אנחנו יכולים לעשות?

נורה בארוז-פרידמן: ואלה ילדים שיזדקקו לניתוחים רבים לאורך כל חייהם, במיוחד ככל שימשיכו לגדול. כלומר, האם יש בכלל יכולת לבצע את הניתוחים ההכרחיים האלה בבית החולים האירופי, למשל? או לאן הילדים האלה הולכים כדי לקבל את הטיפולים הנדרשים אחרי שנקטעו גפיהם?

ד"ר מאג'ד ג'אבר: טוב, הם צריכים להיות בטיפול של צוות רב-תחומי: מנתחים, אורתופדים, מנתחי עצבים היקפיים, מנתחים פלסטיים. המנתחים האלה צריכים להיות בקשר עם איזשהו מוסד רפואי, שצריך לספק, נניח, גפיים תותבות מותאמות היטב. למרבה הצער, זה כבר לא קיים כאן. ממה שאני רואה, בעוד העזתים עוברים את כל זה, הניתוחים האלה הם הדאגה הכי קטנה שלנו. הילדים האלה – הם כבר לא רוצים לחיות. הם פשוט גמורים; אין להם שום הבעות פנים כשאת מנסה לתקשר איתם. מילדים שהיו תמימים, שאהבו לשחק, הם הפכו לכלום – רק הלם.

והילדים האלו הם הכי צעירים, הם יחיו אחרי שרובנו כבר לא נהיה כאן. זה מעלה את סוגיית הטראומה הבין-דורית: הילדים האלה שרדו, ובבוא היום הם יקימו משפחות משלהם, משפחות שיהיו, גם הן, שבורות, בגלל מה שההורים העתידיים האלה נושאים בתוכם. ופשוט… אנחנו לא יודעים מה לעשות עם זה. אנחנו, המבוגרים, עייפים, תשושים, שחוקים, כורעים תחת נסיבות שרק ממשיכות להחמיר. אבל לפחות אנחנו מנסים להתקדם, להמשיך. לילדים האלה אין לאן להתקדם: אין עבודה שתקהה קצת את החושים, אין אחריות שתמלא את היום. הם רק רצו לשחק כדורגל, להביא קצת לחם הביתה, ועכשיו הם פגועים לתמיד.

זה פשוט מדכא. כלומר, "מדכא" זו לשון המעטה.

נורה בארוז-פרידמן: כן, זה בלתי נסבל. וחצי מאוכלוסיית עזה הם ילדים. כן.

בוא נדבר עוד קצת על אל-מוואסי, שקרוב למקום שבו אתה עובד בבית החולים האירופי, ושם, כפי שאמרת, המשפחה שלך גם כן מוצאת מחסה. לשכת התקשורת הממשלתית בעזה הודיעה בשבת שהיא משגרת "קריאת מצוקה הומניטרית דחופה להצלת שני מיליון עקורים ברצועת עזה בטרם יהיה מאוחר מדי, יחד עם תחילת החורף וההתדרדרות של אוהלי העקורים.״ ספר לנו על תנאי החיים של האנשים באוהלים האלה, במיוחד במקומות כמו אל-מוואסי, שישראל כמובן הפציצה בסוף השבוע שעבר, ושרפה למוות יותר מעשרים בני אדם, כפי שאמרת, ממש איידה אותם, ויצרה מכתשים בחול בעומק של עד תשעה מטרים. מדובר בנשק מתוצרת ארצות הברית. ממה עשויים האוהלים האלה? עם חילופי העונות – אנחנו כמעט שנה לתוך רצח העם הזה – כאשר העונות מתחלפות מהחום הכבד שיש עכשיו, אל הסתיו ובסופו של דבר אל החורף הגשום והקר, מה תנאי החיים של האנשים? ומה המשמעות של קריאת המצוקה של לשכת התקשורת הממשלתית בעזה? אתה חושב שמישהו ייענה לה?

ד"ר מאג'ד ג'אבר: לא, ודאי שלא. לאף אחד לא אכפת. רוב הממשלות בעולם מתייחסות אלינו כאל תתי-אדם. אך לגבי התנאים: האוהלים בדרך כלל לא עשויים, ובכן, נאמר, מחומרים עמידים למים או ממשהו מתוחכם. רוב האוהלים האלה עשויים משקי קמח, כמה יריעות, כמה שטיחים. משהו פרימיטיבי שנתפר יחד. לוקחים כמה חתיכות עץ, כמה מוטות מתכת, כל מה שמוצאים, ויש לך ״אוהל.״ האוהל לא עמיד למים, לא נקי, ולא יציב. כשיגיע החורף, הגשמים יהרסו את רוב האוהלים, והמחנות האלה יטבעו בבוץ. המוטות וחלקי העץ שמשתמשים בהם פשוט יקרסו מהמים, מהבוץ. זו תהיה קטסטרופה.

ורוב האנשים כאן מסתמכים על לחם כמקור המזון העיקרי, והם משתמשים בתנורי בוץ, וגם תנורי הבוץ האלה יתפרקו, ואז אין לנו מקור אמין למזון. וכמעט לאף אחד אין בגדי חורף. לי אישית אין בגדי חורף, הבית שלי נהרס, ולא הספקתי אפילו להתפנות כמו שצריך, לקחת איתי את הבגדים שלי. אז לכולם זה הנושא הבוער בימים אלה: מה נעשה בחורף? אין לנו גז, אין לנו מחסה, אין לנו אוכל, אין לנו מים נקיים, אין לנו כלום. יש לנו מספר עצום של אנשים שזקוקים לעזרה דחופה.

ואז חוזרים לדברים שדיברנו עליהם קודם. יש הרבה חולים מרותקים למיטה, אנשים שלא יכולים לזוז, אנשים שאין להם מטפלים. בנוסף, תהיה בעיה נוספת, והיא ששיעור הזיהומים יגדל – זיהומים בדרכי נשימה, זיהומי עור שלא נחבשים ומזדהמים שוב. ואז המשבר הזה יחריף מבחינות רבות, ולמען האמת, אני לא חושב שיש משהו… שמישהו יעשה משהו בנידון. אם אנשים לא עשו שום דבר במשך 11 חודשים, את מצפה שהם ישנו את דעתם? הם פשוט יפלטו כמה סיסמאות מגוחכות, כן, "אנחנו הולכים להציל את האנשים. אנחנו פועלים כדי להציל את עזה, אנחנו מנסים לעשות שלום"; אבל ברצינות?

נורה בארוז-פרידמן: כן, "פועלים מסביב לשעון למען הפסקת אש", נכון.

ד"ר מאג'ד ג'אבר: כן, בטח. אני מאמין לכם.

נורה בארוז-פרידמן: מאג'ד, תוכל לספר על ההתקפות בימים האחרונים, במיוחד באזורים המרכזיים של דיר אל-בלח ונוסייראת, שנמצאים לא רחוק ממקום הימצאך, המקומות שבהם מרוכזים יותר מחצי מתושבי רצועת עזה כולה? אילו סוגי פציעות אתה ועמיתיך רואים? הזכרת שהפציעות שונות מהתקפות קודמות, שאולי הם משתמשים בנשק אחר. אתה יודע, מהערכתך הרפואית, מה תוכל לומר על סוגי הפציעות שאתה רואה, והאם הן שונות באיזו צורה?

ד"ר מאג'ד ג'אבר: אני חושב שלכלי הנשק האלה יש השפעה שונה מזו של הנשקים שהתרגלנו לראות בתחילת המלחמה. נניח שיש פיצוץ ואת, ככה, קרובה, אבל לא מספיק קרובה כדי למות במקום. בדרך כלל היו לך כמות נכבדה של רסיסים שהיו פוצעים אותך, אבל עדיין היתה לך יד; את יודעת, היו לך כמה עצמות, כמה שרירים שאפשר לתקן, שהיו מאפשרים איכשהו להציל את היד. אבל עכשיו אנחנו פשוט רואים את היד נעלמת; עוצמת הפגיעה פשוט חזקה מדי. אני לא יודע במה הם משתמשים, למען האמת, כנראה אף אחד לא יודע, אבל זה רע מאוד.

לפני שנדבר על מה שקרה בדיר אל-בלח, אני רוצה לספר לך שהייתי שם בזמן "טבח החולות", את יודעת, זה שיצר מכתש ענק. זה היה קרוב למקום מגוריי. וימים ספורים לפני כן הייתה תקיפה אווירית אחרת שבוצעה ממסוק, אפאצ'י או משהו כזה. והיה לי מזל ששרדתי את זה, באמת. הייתי במרחק שניות משם. זה מחנה צפוף מאוד, אחד המחנות שאני עובד בהם. ופתאום… כן, היו שם הרבה ילדים, הרבה אנשים, מסתובבים, כי זה אמור היה להיות אזור בטוח. ופתאום אתה רואה את האפאצ'י הזה נדלק, משגר את הטילים האלו ופתאום המחנה הזה, שהיו בו אוהלים, כבר לא קיים. והיינו בהלם. ואני הייתי בהלם. כאילו, הייתי במרחק של שניות ספורות מהמוות, את יודעת, מלהיהרג. ועכשיו אני צריך לספוג, לעכל את זה, ולזכור: אוקיי, עבדתי במקרי חירום, כשיש הרבה אנשים שצועקים, ואתה נמצא בדילמה הזו, כי בדרך כלל הם פוגעים באזור כמה פעמים. אז, אם אלך לשם עכשיו, אני מסכן את עצמי, אבל אם לא אלך עכשיו, אני גם מסכן את האנשים שהיה אפשר להציל. ואתה חייב לקבל את ההחלטה הזאת. למרבה המזל, בפעם ההיא הם לא תקפו עוד פעם, אבל… אני לא יודע.

אני פשוט, אני עדיין מנסה לעבד את הילד ההוא שנהרג במקום. הילד הזה, את יודעת, אני לא מכיר אותו אישית, אבל הייתי רואה אותו משחק באזור, הוא רק ניסה לתפוס קצת קליטה סלולרית, להתקשר לאיזה קרובי משפחה או משהו כזה, והוא מת – ללא סיבה. הוא נהרג בגלל שהוא פשוט היה שם. ונראה שב-11 החודשים האחרונים, לא אכפת להם מאף ילד, או אישה, או אף אחד, באמת.

ואותו הדבר היה בטבח הענקי, שבו הם הטילו פצצות ענק, אני מניח שזה היה MK-84. את יודעת, הייתי אולי 100 מטר משם. לפעמים אתה פשוט שואל את עצמך, נניח: האם זו לא הפרה של המשפט הבינלאומי, של אמנת ז'נבה? אתה מכריז על אזור הומניטרי ואז מנסה לתקוף אותו, שוב ושוב. ושימי לב, אין לנו לאן ללכת. אנחנו לא אוקראינה, אנחנו לא מדינה ענקית, אנחנו לא יכולים פשוט לחזור לאזורים בטוחים. אנחנו לכודים בפינה. אף אחד לא משתף איתנו פעולה, אף אחד לא מנסה לעזור לנו. אנחנו במסדרון צר, ובאמת אין מה לעשות בנידון. אתה עומד מהצד כשפשוט ממשיכים להכות אותך בלי שום סיבה.

אז גם הטבח ההוא, חברים התקשרו אליי, "זה המחנה הזה?" ואני אמרתי, "כן," והם פשוט מדברים איתי והם צועקים: "יש לי קרובי משפחה שם, יש לי חברים שם," ואז מתחיל המסע של לנסות לברר אם הם חיים או לא. הרבה אנשים נקברו מתחת לאדמה מעוצמת הפצצות, היו אנשים שהם עדיין נעדרים. אה. עוצמת הפיצוץ הזה גרמה לכך שדם ובשר נפלו מהשמיים. זה משהו שאני לא באמת יכול להסביר לך. צריך להיות שם כדי… בשביל… פשוט כדי להבין את ההיקף של, ובכן, הזוועה שאנחנו חווים. היו לנו ילדים עם גפיים קטועות, היו נשים בהיריון שנפצעו, היו לנו את כל האנשים. את יודעת, היה בחור אחד עם שבר פתוח, העצם שלו פשוט מחוץ לגוף, והוא רק צעק, "הילדים שלי, הילדים שלי, איפה הילדים שלי." מה אנחנו אמורים לעשות עם מקרה כזה? מה אנחנו אמורים לעשות?

כן, אותו דבר בדיר אל-בלח, אותו דבר בנוסייראת. אנחנו רק רואים את הסבל מתגבר; אנחנו לא רואים שום סוג של שיפור. אל תתנו לתקשורת להטעות אתכם לחשוב אחרת. רצח העם, הטיהור האתני, עדיין נמשכים, ואין להם שום התחשבות בילדים, בנשים, או באף אחד אחר. כלום. ויום אחד, אתה מנסה להשלים עם זה שאולי זה היום האחרון שלך בחיים, כי אין שום מקום בטוח.

כן, ואין לנו שום ציוד, באמת. למשל, בטבח ההוא, לא היה לי שום ציוד. היינו צריכים לקרוע בגדים כדי ליצור כאלו חוסמי עורקים פרימיטיביים, לעצור את הדימום כמה שאפשר. ניסינו להשתמש במוטות ברזל ובכל דבר שהיה מסביב כדי לייצב את השברים. אבל אם אלה כלי הנשק שבהם הם משתמשים, אתה לא יכול לעשות הרבה כדי למנוע את זה.

נורה בארוז-פרידמן: מאג'ד, אני יודעת שאתה עסוק מאוד. אמרת שאתה עובד משמרת של 24 שעות בבית החולים. מה היית רוצה שעמיתיך במערב, במיוחד בארצות הברית ובאירופה, יידעו על התנאים שבהם אתה עובד כרופא, כרופא חירום, ו… לפעמים אפילו אתה חובש את כובע החובש בשטח, את כובע הפרמדיק – מה היית רוצה שהם יידעו? וכן, על מה אתה חושב הכי הרבה בימים אלה, בקשר למקצוע שבחרת, ובקשר למחויבות שלך, המחויבות העמוקה שלך להיות רופא ברגע זה?

ד"ר מאג'ד ג'אבר: ובכן, הרבה אנשים כאן בעזה החליטו להיות רופאים כי מתישהו בחייהם הם איבדו אנשים והרגישו חסרי אונים. ואז הם החליטו לפנות לרפואה כדי לעזור לאנשים ולנסות למנוע מקרי מוות בעתיד שצפוי להם; כדי לנסות להפחית את הסבל כמה שאפשר, כי אף אחד לא צריך לחיות בפחד תמידי מהכאב של לאבד מישהו, ובייחוד, לאבד מישהו במהלך רצח עם, בתקיפה אווירית, מישהו שנורה בראש מול העיניים שלך. אז אני איבדתי הרבה קרובי משפחה והרבה אנשים, ובגלל זה החלטתי להיות רופא. היום אני מרגיש מחויבות לעבוד. אבל לנו, לעובדי הבריאות כאן בעזה, כבר לא מאפשרים אפילו למלא את החובה הזאת.

בארה״ב, יש לכם צוות רב-תחומי. יש לכם את כל הממשלה, וכולם סביבכם פשוט עובדים ומשתפים פעולה רק כדי להציל חיים של אדם אחד. אבל כאן, אין לנו כלום. אין לנו ציוד, אין לנו כוח אדם, אין לנו מתקנים, אין לנו תרופות, אין לנו אף אחד שיגבה אותנו. רופא בארצות הברית, נניח, שנמצא בחדר ההחייאה במהלך אירוע רב-נפגעים – יש לו תפקיד אחד, אוקיי, באותו רגע הוא עושה רק דבר אחד כי יש לו צוות. אבל כאן אתה צריך לעשות המון דברים, וזה, ובכן, זה מאוד מלחיץ. ואם אתה עושה את זה אלף פעמים, בסוף אתה ממש נשחק נפשית.

ומה שאני רוצה לומר לעמיתיי בארצות הברית זה: דמיינו את עצמכם כאן בעזה, במקומי. אתם לא יכולים לעשות כלום, אבל אתם רוצים לעזור, ואתם מרגישים משותקים לחלוטין, למרות שאתם רוצים לעשות משהו. זו התחושה שהרבה רופאים ועובדי בריאות זרים חוו כשהגיעו לכאן. היו להם ציפיות אחרות. הם חשבו שיהיה להם, את יודעת, קל יותר. הם לא ציפו שיהיה קל, אבל בהחלט קל יותר. למשל, בחדר ההחייאה הם כל הזמן חיפשו מוניטורים, חיפשו ציוד, וחצי מהציוד לא מתפקד כמו שצריך, הוא פשוט לא מדויק, ולוקח הרבה זמן לבצע משהו שבארצות הברית היה לוקח חמש שניות, ואתה מאבד סבלנות, ומנסה לשפר את זה, וזה פשוט לא עובד בכלל.

מה שאני מצפה מעמיתיי הוא לדבר, להשמיע את קולם, לפנות לנציגים שלהם בבית הנבחרים, לאלה שיכולים לחולל איזשהו שינוי ממשי. להשיג את התרופות האלה, את הציוד הרפואי הזה. זה צריך להיות בעדיפות עליונה כל עוד רצח העם הזה נמשך. כלומר, במהלך המשבר ההומניטרי הזה, זה מובן מאליו. אבל עכשיו, כשהמצב כל כך קיצוני, לא מאפשרים לנו לעשות שום דבר בנידון. אז כן, בבקשה, דברו, עזרו לנו לחולל כאן שינוי, ואם אתם יכולים, בואו לכאן; אנחנו זקוקים לעזרה.

נורה בארוז-פרידמן: ובכן, תודה רבה לך, ד"ר מאג'ד ג'אבר. אתה רופא שעובד כעת בדרום עזה, ואנחנו נמשיך ליצור איתך קשר מדי פעם וככל שניתן לנו. אני באמת, באמת מעריכה שהקדשת מזמנך העמוס מאוד מאוד כדי לדבר איתנו היום ולעדכן אותנו. וכן, תהיה בקשר איתי, ועם כולנו – גם הקהל שלנו מאוד אסיר תודה. תודה רבה לך, ד"ר מאג'ד.

ד"ר מאג'ד ג'אבר: תודה לך, נורה. כלומר, זה ממש חשוב לתת לפלסטינים במה להשמיע את קולם על הקשיים והמאבקים, ואני גם אסיר תודה על כך. תודה רבה.

נורה בארוז-פרידמן: תודה לך על כל מה שאתה עושה.