"מעולם לא ראיתי אירוע רב־נפגעים כמו היום"
ד"ר מוחמד אבו־מוג'איסב, סגן המתאם הרפואי של MSF, יחידת הטראומה והכוויות בבית החולים נאסר
"בזמן ההפסקה שלנו בחצר האחורית של בית החולים נאסר, שמענו לפתע שלוש תקיפות אוויריות חזקות, שטלטלו את כל בית החולים. בתוך 15 דקות התחלנו לשמוע את האמבולנסים מגיעים. הצוותים הרפואיים וצוותי MSF בבית החולים החליטו להפעיל תוכנית לאירוע רב־נפגעים. הם הפסיקו את הפעילות במרפאות החוץ, ו־20 מאנשי הצוות הרפואי שלנו יצאו לסייע בחדר המיון. המצב היה מתוח מאוד וצפוף, ופצועים רבים החלו להגיע.
מניסיוני, מעולם לא ראיתי אירוע רב נפגעים כמו היום [שבת]. כל פינה בבית החולים הייתה עסוקה. כל חלל היה תפוס בפצועים או בגופות ההרוגים. הצוות הרפואי עבד קשה מאוד כדי להציל חיים. חלק מהמטופלים, למרבה הצער, נפטרו בשל סוג הפציעות הקשות שסבלו מהן. הן יחידת הטיפול הנמרץ והן חדרי הניתוח היו מלאים עד אפס מקום.
הרופא המרדים שלנו ירד לסייע לחדר המיון, ושם גילה שבני משפחתו היו בין הפצועים. הוא איבד את אחיינו, ובנותיו נפצעו. כך שגם אנשי הצוות הרפואי שלנו, בזמן שעבדו וניסו להציל מטופלים, קיבלו חדשות שבני משפחותיהם היו בין הפצועים או ההרוגים".

"הרגשנו את הבניין רועד"
אֵיימי קיט־מיי לו, רפרנטית רפואית בפרויקט של MSF, העובדת במחלקות היולדות והילדים בבית החולים נאסר
“בשעות הבוקר היו תקיפות אוויריות במרחק של כקילומטר מבית החולים נאסר. הרגשנו את הבניין רועד וכל אנשי הצוות נראו מודאגים מאוד, והתקשרו ליקיריהם כדי לברר מה קרה. האזור היה צפוף מאוד, עם שווקים ונקודות מים, ולכן הם חששו שאיבדו בני משפחה.
כשהגעתי לראשונה לבית החולים, אנשי הצוות הרפואי ניסו לבצע החייאה בעיסויי חזה בגבר שכבר מת. לדברי הרופא, הוא סבל מפגיעות טראומטיות והיה דם בפיו. לא הייתה לנו מכונת שאיבה כדי לנסות להוציא את הדם מפיו. הוא נפטר.
הצוות הרגיש מוצף, לחוץ ומודאג מכל המטופלים שהתקבלו. היה שם ילד קטן עם אביו… שלאביו הייתה פציעה בגב, והילד פשוט ישב שם, מבולבל ונדהם. הרגשנו נורא עבור אותה משפחה, משום שאיני בטוחה שהילד הבין שאביו הוא בן המשפחה היחיד ששרד.
כעבור כחמש עד עשר דקות התקבלו דיווחים שמטופלים החלו להגיע גם למחלקת היולדות. ירדתי לקומת הקרקע, שם נמצאות מחלקות המיון, הילדים והיולדות, ויכולתי לראות שובל של דם המוביל אל מחלקת האשפוז של היולדות.
מכיוון שבדרך כלל איננו מקבלים נפגעי טראומה במחלקות היולדות והילדים, לא היינו ערוכים לאירוע רב־נפגעים כזה. אולם מחלקת המיון הייתה מלאה ומוצפת עד כדי כך שלמטופלים לא היה לאן ללכת.
בשל המחסור בתרופות לשיכוך כאבים, נאלצנו לתת זריקות דיקלופנק [תרופה נוגדת דלקת, שאינה משמשת בדרך כלל כבחירה ראשונה לטיפול בכאב במקרי טראומה] למטופלים עם פצעי טראומה – וברור שזה לא הספיק. בשלב מסוים פשוט היו אנשים במסדרון שנאנחו מכאב. אף שהיו להם חבישות על הפצעים, החבישות המשיכו לדמם. זה היה כאוטי ומזעזע מאוד, ובית החולים ניסה להתמודד, אך הוא בקושי מצליח להתמודד גם עם המקרים הרגילים.
ביום רגיל אנחנו כבר מוצפים. בית החולים נאסר הוא למעשה בית החולים המתפקד הגדול ביותר באזור הזה, אך הוא אינו יכול לטפל בכל האוכלוסייה. בשבוע שעבר תפוסת המיטות במחלקת היולדות עמדה על 214 אחוזים, ובמחלקה בוצעו 25 ניתוחים קיסריים וכ־200 לידות. אנחנו מעל הקיבולת, ואיכות הטיפול יורדת בשל המחסור בציוד ובמקום. איך שומרים על עירוי נקי? איך עושים את כל זה כשאין כפפות או כלור? המצב אתמול היה מחריד.”