“האיש הזה סובל מכאבים כי אין לנו כאן שום חומרי הרדמה. טנקים ישראליים נמצאים בכל מקום ואנחנו מוקפים לחלוטין. מאז הבוקר קיבלנו 128 פצועים ו־5–6 הרוגים. מאז תחילת המלחמה לא קיבלתי שום עזרה משום ארגון.”
ד"ר הרארה מנסה לעזור להכניס פצוע לבית החולים. הוא אומר בערבית: "הכול יהיה בסדר. פשוט תעשו בדיוק כפי שאני אומר לכם."
כל לילה, אחרי עבודה קשה, אני לא מצליח לישון בגלל מה שראיתי במהלך היום — המראות של ההרוגים והפצועים.
הוא נורה ואולי יש לו המותורקס (חזה דם). אין לנו תרופות להשלמת הטיפול, אפילו הדברים הפשוטים ביותר כמו משככי כאבים והרדמה. אין לנו בגדים, אין לנו כפפות, אין לנו כלום.
משוחח בערבית עם חולים
חולה א': "אמרו לי לעשות סריקת CT."
חולה ב': "דוקטור, אמרו לי שישלחו לך את התרופה."
ד"ר הרארה: "תוכלי להשיג אותה בבית מרקחת, לא כאן."
לחולה ג': "ככה זה בהקאות".
חולה ג': "חתמת על זה?"
ד"ר הרארה: "כן. אני מאשר זאת".
האיש הזה סובל מכאבים כי אין לנו כאן שום חומרי הרדמה. טנקים ישראליים נמצאים בכל מקום ואנחנו מוקפים לחלוטין. מאז הבוקר קיבלנו 128 פצועים ו־5–6 הרוגים. מאז תחילת המלחמה לא קיבלתי שום עזרה משום ארגון. אני עובד כאן רק כמתנדב. אני מבלה כאן את כל היום, עובד עם הפצועים, ולבסוף יש לנו זמן לשתות משהו. אני גר כאן בבית החולים עם חבר שלי, שהוא עיתונאי, באוהל קטן מאוד מאוד. המשפחה שלי נמצאת במקום אחר. אני לא יכול ליצור איתם קשר. אני מקווה שהם בטוחים.
אני הולך לראות איזה אוכל יש לנו היום — לימון. עכשיו אני הולך לשוק לקנות משהו לאכול, כי אין לי אוכל באוהל.
המלחמה הזו הרסה הכול, הרסה את התקווה שהייתה לנו קודם. היו לי הרבה חלומות. אחד מהם היה להיות רופא מצוין לכירורגיה פלסטית. אבל עכשיו אני רק מחפש מקום בטוח למשפחה שלי, שבו יוכלו לחיות כבני אדם.
אנחנו חוששים שאנחנו עוברים את אותו תרחיש כמו בבית החולים אל-שיפא. עבדתי בבית החולים אל-שיפא, ועכשיו המצב כאן דומה. השאלה העיקרית היא: למה אתם לא עוזבים את בית החולים עכשיו? מי יקבל את הפצועים ומי יטפל בהם?