שלום, זו שוב רובא* מעזה. ממש קשה לתאר איך אני מרגישה היום או איך אני מרגישה בכלל. זה משהו שמעבר לתסכול, דיכאון או חרדה. אנחנו בעצם לא מרגישים שאנחנו חיים יותר. אנחנו פשוט מכונות שמנסות לעבור את הימים.
בבוקר של העשירי באוקטובר, הכנתי את הילדים שלי לבית הספר, הכנתי שקיות אוכל לארוחת הצהריים, סרקתי את השיער של הבת שלי. ואני זוכרת שזה היה 6:30 בבוקר כשפתאום הייתה הפצצה ענקית ממש ליד הבית שלנו. שלושת הילדים שלי היו ממש מפוחדים, מבועתים, ואני עצמי הרגשתי אותו דבר. הכנו את המסמכים החשובים שלנו ועזבנו את הבית שלנו למקום שחשבנו שיהיה בטוח יותר. וחיכינו.
בשעה 10 בבוקר, הבעל שלי, שהוא מנתח כלי דם, נאלץ לעזוב אותנו כי היו צריכים אותו בבית החולים נאצר. אחרי זה, המצב התפתח בצורה מאוד מבהילה. במשך כל היום, הייתה הפצצה ענקית בכל מקום. לא ידענו מאיפה הרקטות באות או לאן.
מעולם לא דמיינו שהמלחמה הזאת תהיה שונה.
קיווינו שזה ייקח יום אחד או יומיים, שלושה שבועות מקסימום. אפילו כשנאלצנו לפנות את הבית שלנו בבית חאנון ביום הראשון – כי קיבלנו הודעות ושיחות מצבא ישראל שאומרות לנו לפנות את הבתים שלנו – לא נשאנו הרבה. שכחנו הרבה דברים ולא הייתה לנו הזדמנות לחזור להביא שום דבר בכלל. אני עצמי לא לקחתי בגדים בשבילי ובשביל הבעל שלי. לילדים שלי היו רק הדברים ההכרחיים, ואז נאלצתי לקנות את כל השאר. אפילו שכחתי את כרטיס הכספומט שלי, ונאלצתי לחכות 50 יום לפני שיכולנו ללכת לבנק להביא אחד.
אני עדיין חושבת שאלה שנהרגו בימים הראשונים היו מאוד ברי מזל. אף אחד לא דמיין שהמלחמה הזאת תימשך עד החודש הרביעי שלה. ולאף אחד לא אכפת מפלסטינים. לאף אחד לא אכפת מהילדים שלנו. לאף אחד לא אכפת מהכאב שלנו. ואנחנו באמת מתוסכלים.
אני לא יכולה לתאר איך אני מרגישה או איך הילדים שלי מרגישים כל יום. וככל שהחדשות נעשות קשות יותר ויותר, זה הופך להיות יותר קשה לכולם להתמודד. הבן שלי שאל אותי לפני כמה ימים, "אמא, אנחנו יכולים לעזוב את עזה עכשיו? אני באמת רק רוצה לחיות." תדמיינו ילד בן שבע שאומר לכם שהוא רק צריך להיות בחיים. הוא אמר לי, "אמא, אני מפחד שהמצור יתקרב אלינו, שלא נוכל להשיג אוכל או מים. אני מפחד שאמות מרעב, או שאראה אותך מתה בין הידיים שלי כי מישהו ירה בך או רחפן ירה בך. ולא יכולנו להציל אותך, אמא."
במהלך השבועיים האחרונים, היה קשה להשיג כל סוג של חיבור [טלפון או אינטרנט], מה שהופך את זה למאבק עבור הסהר האדום או הצלב האדום אפילו לדעת על המיקום של תקיפות אוויר ולהעביר את הפצועים לבית החולים היחיד שעובד בעיר שבה אני נמצאת.
כרגע, אני בדיר אל-בלח, שבו בית החולים היחיד שפועל [חלקית] הוא אל-אקצא. חסרות לנו ערכות, חסר לנו ציוד, והגישה לבית החולים ממש קשה.
לפני שבוע, טנקים היו ממש ליד בית החולים הזה. אתם יכולים לדמיין בית חולים עם 7,000 אנשים שברחו מהבתים שלהם ושוהים שם. ועכשיו הם נאלצו להתפנות שוב.

* שמה המלא של העדה הושמט כדי לשמור על פרטיותה.
ד"ר רובא, חברת צוות פלסטינית ב-Doctors Without Borders/Médecins Sans Frontières (MSF) בעזה, שלחה ל-MSF הודעת קול שבה תיארה את חוסר התקווה שלה לאחר 60 יום של מלחמה. כאן, היא חולקת עדכון על מצבה לאחר 60 יום נוספים של הפצצות ומצור בלתי פוסקים, בעוד היא ממשיכה לספק טיפול לאחרים כשהיא עצמה מתמודדת עם עקירה ושיחות קורעות לב עם ילדיה על האפשרות הממשית של מוות.