סם סדר (מראיין): סם סדר, אמה ויגלנד, The Majority Report. אנחנו שמחים לקבל בחזרה לתוכנית את ד"ר טארק לובאני, רופא חדר מיון קנדי. הוא מנהל את פרויקט גליה (Glia), שמטרתו לספק אספקה רפואית למקומות מוכי עוני, והוא מוצב בעזה לפחות שנה. אני יודע שדיברת עם אמה. אתה עכשיו בבית החולים נאצר ליד חאן יונס. למה שלא נתחיל עם זה – מה השתנה בשנה האחרונה?

ד"ר טארק לובאני: כן, הרבה השתנה כאן בשנה האחרונה. אני בעזה הפעם כבר חודשיים וחצי, אז לא ממש שנה. אבל אפילו הכניסה הייתה מאתגרת להפליא, כי הישראלים כמובן מונעים כניסה, ואוסרים כל הזמן על כל קבוצה רפואית בינלאומית – ועל כל אחד אחר – כניסה. מאז שדיברנו, גליה נאסרה על ידי הישראלים מסיבות לא ידועות, ורק באמצעות מאמצים דיפלומטיים אדירים הרשו לנו ולששת הארגונים האחרים שנאסרו איתנו לחזור.

אז מה השתנה בשנה האחרונה? כל הפלסטינים שאני רואה עניים יותר. כמובן, יש הרבה יותר אנשים שנהרגו, וכולם גוועים ברעב. במהלך השנה האחרונה, כמעט כל מי שפגשתי נאלץ לעזוב את ביתו לפחות פעם אחת – חלקם פעמיים, שלוש, ארבע פעמים. וכמות המזון שנכנסה פחתה בהדרגה עד כדי כך שעכשיו כשאני רואה חולים, כמעט כולם גוועים ברעב. באמת, באמת – כל מטופל שאני רואה, אני יכול לראות בבירור את עמוד השדרה שלו, אני יכול לראות את עצם השכם שלו, את השכמות שלו. אני יכול לראות כמה משקל הוא איבד, את העור שתלוי ממנו… – זה מראה לי איך הם נראו לפני המלחמה. זה קשה. זה היה כואב וזה היה פרוגרסיבי. וכמובן, כידוע לכם, הכל מונע על ידי המדיניות הישראלית המושחתת, הכמעט מטורפת, הזו של לוודא שהפלסטינים לא יוכלו לחיות.

אמה ויגלנד: כשאתה מדבר על הרעב, האם תוכל להסביר מנקודת מבטך כרופא מה הרעב עושה לגוף האדם – במיוחד ברגע שמגיעים לנקודה מסוימת שבה קשה להפוך את המצב, אפילו אם התזונה הייתה ניתנת באופן מיידי?

ד"ר טארק לובאני: כן. אני עוקב היטב אחר נושא הרעב כבר זמן מה. אני עצמי שבתתי רעב, במיוחד כשנכלאתי בעבר. עקבתי אחר אנשים ששובתו רעב. ראיתי אנשים ברעב. וכמובן שבפלסטין, פלסטין הייתה נושא להגבלות מזון במשך שנים רבות. דב וייסגלס, אני חושב שזה היה בשנת 2007, היה יועץ לראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, והתחיל את מה שהוא כינה "דיאטת עזה" – תוכנית הגבלת קלוריות שדאגה שלפלסטינים לא יהיו מספיק קלוריות פשוטו כמשמעו. הם ספרו פשוטו כמשמעו כמה קלוריות הורשו להיכנס לעזה ווידאו שלא יהיו מספיק לכל פלסטיני.

[הערת המתרגמים: האמירה של וייסגלס אכן נאמרה, אך בפברואר 2006, כשהיה יועץ בכיר לראש הממשלה אולמרט. וייסגלס לא ניהל בפועל את מדיניות ספירת הקלוריות; הסגר המלא על עזה הוטל ביוני 2007, לאחר השתלטות חמאס].

אבל כל התוכניות הללו עדיין אפשרו לפלסטינים לעשות את שלהם. ולכן, אחת הסיבות הגדולות ביותר לכך שיש רעב כרגע אינה הפסקת הסיוע, אלא הריסה מוחלטת של כמעט כל האדמות החקלאיות. משהו כמו 98% מכל האדמות החקלאיות ניזוקו קשות או נהרסו לחלוטין. אז כאשר הפלסטינים הצליחו להשיג מידה מסוימת של קיימות עצמית, קיימות עצמית זו נלקחה – כאשר אדמותיהם נהרסו פשוטו כמשמעו בדחפורים. וכאשר כל מי שניסה לשתול מחדש את האדמה נהרג ונורה, כאילו היה סוג של לוחם חופש, כשהוא רק מנסה לגדל כמה בעלי חיים או לשתול כמה גידולים פשוטים. אפילו עכשיו, בעיצומו של הרעב, כמעט האוכל היחיד שיש כאן הוא אוכל שגודל על ידי פלסטינים.

מבחינת מה שזה עושה לגוף – אני יכול לתאר כמה מהסצנות. אני לא רופא ילדים, אבל מכיוון שזה לא הדבר שאני רואה הכי הרבה, החלטתי ללכת לאחת ממחלקות תת התזונה. וכמובן שמחלקת תת התזונה ממוקמת בבית החולים לילדים, כי האנשים שנפגעים הכי הרבה מתת תזונה הם הילדים. תת תזונה ורעב משפיעים הכי על האנשים החלשים ביותר בחברה.

אז כשהגעתי לראשונה לעזה לפני חודשיים וחצי, מה שראיתי היה את הקשישים ואלה עם בעיות רפואיות קיימות, והילדים הצעירים – הם היו אלה שגססו מתת תזונה ונראו כאילו הם סובלים בבירור. הם נראו בדיוק כמו שאפשר לדמיין מספרי לימוד – הם באמת נראו כמו עור ועצמות, בקושי שורדים.

ואני זוכר את הילדה הקטנה הראשונה שראיתי – בת פחות משנה, אני מאמין שהיא הייתה בת שמונה חודשים בערך. אביה הביא אותה כי הוא חשב שאנחנו יכולים לעשות משהו כדי לעזור לה, והיא הייתה מתה. הוא שם אותה על השולחן מולנו והסתכלתי עליה והבנתי: הילדה הקטנה הזו מתה כי הם לא יכלו להאכיל אותה. שאלתי אותו כמה שאלות – חצי כי זו הייתה העבודה שלי מבחינה רפואית, חצי סתם מתוך סקרנות לגבי איך בדיוק זה קרה. מאז תחילת המלחמה, הייתה לה גישה מועטה מאוד לתזונה. לא הייתה פורמולה זמינה. הפורמולה שהייתה זמינה הייתה יקרה להפליא ולכן מחוץ להישג ידם של המשפחה. וכשהם הגיעו לבית החולים, הפורמולה המעטה שניתנה להם כחלק מהטיפול בבית החולים פשוט לא הספיקה. הם לקחו עדשים – שבאותה תקופה היו הדבר היחיד שהיה זמין – ערבבו אותן עם מים וניסו לתת לה את זה כמעין פורמולה. זה לא עובד. זה לא עבד. היא מתה. והבנתי, כשראיתי אותה – היא הייתה בת שמונה חודשים, אבל היא נראתה כאילו היא בת שלושה או ארבעה חודשים, והיא שקלה בערך כמו תינוק בן יומו.

במקרה הספציפי הזה, עוד לפני שהספקנו להרחיב את השיחה עם המשפחה, החלה פגיעה המונית והם נשלחו לחדר המתים, בזמן שאנחנו טיפלנו בכל שאר הפלסטינים.

אבל כל פלסטיני שאני רואה בשלב הזה – גופם נראה כחוש. אפשר לראות בבירור את העצמות דרך העור. אפשר לראות בבירור את ההשפעות. בשלב הזה, האנשים הסובלים מתת תזונה קשה ימותו. כולם ימותו. מדובר באלפי, אם לא עשרות אלפי, אנשים. וזה לא בגלל שאי אפשר לפתור את הבעיה שלהם – זה בגלל שישראל לא תאפשר לנו את החומרים והאספקה שאנחנו צריכים כדי לפתור את הבעיה שלהם.

אז אפילו כשישראל התחילה לאפשר אספקה, כמו שעשתה בשבוע האחרון – אתמול אכלתי חתיכת בשר קטנה בפעם הראשונה מזה שלושה חודשים. חתיכת בשר קטנה. עכשיו, כשהאספקה הזו החלה להגיע, היא עדיין לא מספיקה. זה עדיין מעט מדי. אנחנו מקבלים לפי ספירת קלוריות 60% מצרכי האוכלוסייה. אז למרות שאנחנו אוכלים עכשיו, רובנו אוכלים ארוחה אחת ביום. והאנשים שגוועים ברעב צריכים כמויות אדירות של קלוריות – אבל לא רק זה, הם צריכים קלוריות מזינות. אני לא יכול פשוט לתת להם אורז, שזה מה שזמין. אני לא יכול פשוט לתת להם עדשים, שזה מה שזמין, או אתמול מה שהגיע – קצת שעועית אדומה. אני צריך לתת להם מזונות מזינים מאוד הכוללים ירקות, עלים ירוקים, ויטמינים. וזו הסיבה שהאנשים הסובלים מתת תזונה כה עמוקה ימותו.

סם סדר: הבנתי היא שהחומרה זוחלת במעלה הספקטרום – על פני הספקטרום של אנשים בריאים. כלומר, ככל שאתה פגיע יותר מבחינה בריאותית בזמנים הטובים ביותר, כך אתה נוטה יותר להפגע מזה. האם יש לך תחושה שהטענה של הישראלים שאספקת מזון נעצרת – האם יש דיבורים על כך? או שזה פשוט לא מגיע?

ד"ר טארק לובאני: אני חושב שזה מאוד ברור. ראשית, בכל פעם שאנחנו דנים בהצהרה ישראלית כלשהי, יש להקדים אותה כך: הישראלים הם פושעי מלחמה ושקרנים סדרתיים. הם משקרים בעצם לגבי הכל – כולל, אתם יודעים, אתמול את ההצהרות שלהם על העיתונאים שנהרגו. הישראלים הם פושעי מלחמה ושקרנים.

במקרה הספציפי הזה, בואו נרחיב על איך הם משקרים. הם משקרים בשתי דרכים. הדרך הראשונה היא שאין מספיק אוכל שנכנס. כל ההנחה של בזיזה מבוססת על העובדה שאין מספיק אוכל לאנשים, ולכן זה יוצר דינמיקה שבה אנשים יכולים לפעמים להתחרות עליו. אם הייתה דרך מסודרת שבה אוכל יכול להינתן לאנשים, זה פשוט לא היה קיים. אז כן, יש קצת אוכל שנבזז – אבל הסיבה העיקרית לכך היא שהאוכל אינו מספיק.

עם זאת, הנה שאלה נוספת: היכן האוכל נשדד? היכן הדברים האלה קורים? הם קורים כמעט באופן אוניברסלי במה שנקרא אזורים אדומים – אזורים שהישראלים עצמם מגנים ואוכפים בהם. והאנשים שבוזזים הם בחסות ישראל. אלו כנופיות כמו הכנופיה של אבו שבאב. אלו קבוצות של אנשים שנמצאות ממש תחת חסותם של הישראלים. ובכל פעם שפלסטינים – בין אם משפחות פלסטיניות, שוטרים פלסטיניים או אזרחים פלסטינים – בכל פעם שהם נלחמים בכנופיות האלה, מה שהם מוצאים – וראיתי את זה ממש – כאשר אחת הכנופיות האלה תקפה את בית החולים לפני כחודש וחצי, הרחפנים הישראלים הופיעו והחלו להגן על בריוניהם ולהרוג כל מי שניסה להשיב את הסדר למצב.

סם סדר: אז חווית מתקפה בבית החולים נאצר, וצבא ישראלי – בעצם רחפנים כאלה – נכנס ונלחם לצד אחת הכנופיות האלה. ופשוט – אני לא יודע אם לאנשים יש מודעות מלאה: חמאס קיים בהקשר של עזה, אבל יש כנופיות מתחרות, במיוחד עכשיו. ואנחנו רואים את זה בכל פעם שהורסים את התשתית של מדינה – כנופיות מתחרות מתחילות לעלות, וחלקן נתמכות באופן פעיל על ידי ישראל, לכאורה כדרך להילחם בחמאס, אבל גם כתחליפים לכוחות ישראליים.

ד"ר טארק לובאני: כן. הרשו לי לצייר לכם תמונה של ההתקפה על נאצר שאירעה ביוני. הדבר הראשון שצריך לומר הוא שההתקפה הזו – ההתקפה האחרונה, זו שאני הולך לתאר – הייתה ההתקפה השישית על נאצר בתוך שלושה חודשים. אנחנו לא מדברים על משהו שקורה לעתים רחוקות. הישראלים תוקפים את נאצר ובתי חולים אחרים באופן קבוע. אתמול הם הרסו חלק ניכר ממחלקת החירום בזמן שהם התנקשו בעיתונאים. הישראלים תוקפים בתי חולים פלסטיניים באופן קבוע.

הדרך שבה זה קרה: הייתי במגורים של רופאים בינלאומיים ועובדי בריאות, יחסית גבוה בבית החולים. ופתאום זה היה כאילו פרץ גיהנום – ירי לכל עבר, עם כל מיני כלי נשק כבדים וקלים. כולנו ירדנו לקרקע. בתור רופא חירום, וזו הייתה ההתקפה השלישית על בית החולים, ידעתי שאני צריך להגיע למחלקת חירום. אז רצתי לחדר המיון, שם הכנופיות האלה ניסו לפרוץ לבית החולים, ירו על כל מי שיכלו. הם הרגו, אני חושב, ארבעה או חמישה אנשים בבית החולים ביומיים שלפני כן – זו הייתה התקפה שלישית בשלושה ימים.

לקחנו את המטופלים שלנו לרצפה. אני זוכר ילדה קטנה אחת שהייתה שם עם צינור חזה ומשפחתה סביבה – הייתה הפצצה, היא ספגה רסיסים מתקיפה ישראלית שנכנסו לחזה שלה. הכנסנו צינור חזה כדי לנקז את הדם שהצטבר סביב הריאה שלה, והנחנו אותה על הרצפה. היא הייתה בת שש או שבע, כמובן מבועתת. גם משפחתה סביבה הייתה מבועתת. ופשוט ישבנו שם בזמן שהכנופיות האלה תקפו. אחד הדברים הייחודיים היה ששמענו את הרחפנים מגנים עליהם, על כל מי שירה בחזרה או מנסה להגן על בית החולים. ולבסוף הייתה תקיפה של רחפן רגע לפני שהמשטרה הפלסטינית הצליחה להדוף את הכנופיה.

כמובן, יאסר אבו שבאב לקח אחריות בפוסט בפייסבוק – אנחנו לא צריכים לנחש מי עשה את זה. יאסר אבו שבאב אמר: כן, הישראלים תמכו בנו כי אנחנו עושים את הדבר הנכון. זה מה שהוא אמר בפוסט שלו בפייסבוק. הוא הסיר את הפוסט – אני חושב שכאשר המפעילים שלו הבינו כמה זה היה מרשיע – אבל הם לקחו אחריות מלאה.

אני רוצה לחזור לעיקרון של מה זה באמת. הישראלים מעוניינים בכאוס עמוק בפלסטין. פלסטין אינה חברה כאוטית. פלסטין היא חברה מסודרת מאוד ואנשים יודעים איך להתארגן בעצמם. נדהמתי בפעם הראשונה שהלכתי לאחד ממחנות הפליטים האלה עם אוהלים. האוהלים הוצבו בשורה – כולם מסודרים בשורה, אין אוהלים מחוץ לשורה, הם יצרו רחובות קטנים. אנשים התארגנו, סיפקו אספקה, וידאו שהמעט שהיה זמין יהיה זמין לכולם. אין אי-סדר טבעי בפלסטינים או בחברה הפלסטינית – או לדעתי באף אחד בשום מקום. באסונות, אנחנו בדרך כלל רואים אנשים מתארגנים בעצמם ומתנהגים טוב מאוד אחד לשני. אז ישראל ממשיכה לנסות ללבות את להבות האי-שקט האזרחי הזה בקרב הפלסטינים והפלגים השונים.

סם סדר: אילו גופים מגינים בסופו של דבר על בית החולים מפני התקיפות הללו?

ד"ר טארק לובאני: זו המשטרה הפלסטינית. הם עדיין קיימים – הם צריכים להיות סמויים יחסית, אבל הם בסביבה. כמו כל משטרה אחרת, לחלקם יש נשק קל, רובים, כמה רובי סער קלים. והם אלה שכולם, ללא קשר לזרם, מקווים שיוכלו להגן עלינו כשהכנופיות מופיעות. כשהכנופיה הופיעה באותו יום ראשון והחלה להרוג אנשים, להוציא להורג אנשים במצב חירום – כולנו, ללא קשר לזרם, ללא קשר לאמונה או דת, קיווינו שהמשטרה תהיה שם כדי להגן עלינו, שאבטחת בית החולים תהיה שם כדי להגן עלינו.

יש גם פלג עיקרי נוסף שהקהל שלכם אולי שמע עליו, שנקרא יחידת החץ. יחידת החץ היא סוג של יחידת הגנה פנימית שמנסה לדכא הפרעות מסוג זה, תקפה את אבו שבאב והרגה חברי אבו שבאב. אתמול, למשל, ליד בית החולים נאצר, כמה מחברי יחידת החץ הביאו משאית גנובה עמוסה בקמח שנגנב על ידי אחת הכנופיות, ופשוט השאירו אותה בשערי בית החולים כדי שאנשים יוכלו לקחת מה שהם צריכים. אף אחד לא רואה אותם. אני לא יודע איך הם נראים. אף אחד לא יודע איך הם נראים. הם מופיעים, הם נעלמים. היה ברור שזו יחידת החץ.
מלבד יחידת החץ, שהיא טכנית חלק של ההתנגדות הפלסטינית – שבשלב זה מהווה מבצע משולב בין כל הפלגים החמושים. זוהי רק המשטרה הפלסטינית: כוח אזרחי הנשמע לכל הכוחות הדמוקרטיים שעדיין קיימים בחברה.

סם סדר: מה אתה יודע על כמה בתי חולים באמת פועלים בנקודה זו ברצועה?

ד"ר טארק לובאני: עלינו לנקוט בגישה ליברלית מאוד לגבי משמעות המילה "מתפקד". חשבו איך זה נראה שיש בית חולים שעובד. כנראה שהייתם בבית חולים בשלב מסוים בשביל עצמכם או בשביל אדם אהוב, ויש ציפיות מסוימות. אתם מצפים שהרופא שלכם יקבל תשלום – ובכן, משכורות הן נדירות מאוד כאן, קשה מאוד להשיג אותן. אתם מצפים שהרופא שלכם כנראה הצליח לישון בלילה הקודם – ובכן, כמעט כל, אם לא כל, הצוות הרפואי שעבדתי איתו אתמול ישנו באוהלים. עבדתי במשמרת של 24 שעות אתמול. אתם מצפים שהרופאים יהיו מוזנים – ובכן, רופאים פשוטו כמשמעו מתעלפים לפעמים על הרצפה כי הם כל כך חסרי תזונה. אנחנו אוכלים את מה שהאוכלוסייה אוכלת. במשך יותר מחודש, המקסימום שקיבלתי היה חופן אורז או עדשים. ואני בינלאומי. יש לי גישה ליותר מהכל . ועדיין, זה האוכל שקיבלנו – כמו כולם, שסופק מכל סיוע שהגיע.

אז כשאנחנו אומרים שבית חולים "מתפקד", אנחנו מדברים על מאמץ סיזיפי לחלוטין שפלסטינים משקיעים – התייצבות למרות שאיבדו בני משפחה, למרות שלפעמים הם נפצעו בעצמם, למרות שאין להם כלום או בהחלט לא מספיק לאכול, ולמרות שלאף אחד מאיתנו לא היה ציוד מתאים. יש לי כל כך הרבה סיפורים על חולים שראיתי וייחלתי להיות יכול לעשות יותר עבורם. חולים שהיה ניתן לטפל בהם בצורה כה מושלמת ולא יכולתי לטפל בהם בגלל מחסור באספקה.

כל יום זה כמו הפתעה – מה בדיוק יחסר לנו באותו יום ספציפי . אתמול היה יום הכפפות: פשוט לא היו כפפות. אז לבשתי כפפה אחת, ניסיתי לטפל בחולה ככל יכולתי, ופשוט רחצתי את השנייה כשהיא התמלאה בדם. יום אחר היה יום גזה – פשוט בלי גזה. כמעט 80% מהתרופות נמצאות במחסור חמור ו-50% בחוסר מלאי מוחלט – אפס אספקה. משככי כאבים, אנטיביוטיקה תוך ורידית – כמעט כולן אינן נמצאות בעזה.

כן, בתי החולים מתפקדים – אבל הם מתפקדים למרות המחסור החמור הזה, ולמעשה רק לפי ההגדרה הליברלית ביותר. יש את נאצר, בית החולים שאני נמצא בו – הוא המתפקד בצורה הטובה ביותר. אחר כך יש את בית החולים דאר אל-שיפא. ואז את בית החולים אל-שיפא. זהו.