ד"ר טארק לובאני
שמי טארק לובאני. אני רופא חירום שעובד בפלסטין, ובפרט ברצועת עזה, ב-15 השנים האחרונות. עבדתי גם באזורי מלחמה רבים אחרים.
אני רופא חירום. אני רואה אנשים שזקוקים לטיפול בכל יום. מה שזה אומר הוא שאנחנו מוודאים שרופאים יכולים לעבוד, שהם נמצאים במתקנים כמו זה, מתקנים מתפקדים ומתוחזקים היטב. אנחנו מוודאים שיש לרופאים את הציוד שהם צריכים, כי זה כמעט בלתי אפשרי להכניס את הציוד הזה לעזה. לכן אנחנו מייצרים את הציוד ומתפעלים אותו בתוך פלסטין, בתוך עזה. זה איפה שנכנסת הדפסה תלת-ממדית, עם פרויקטים כמו ייצור מקבעים חיצוניים, חוסמי עורקים, וסטטוסקופים, כמו זה שעלי. בנוסף, אנחנו מעורבים מאוד בהכשרה ובניית יכולות. אז אנחנו לוקחים חלק בהעברת תוכניות הלימוד וּמלמדים את הסטודנטים. אנחנו משתתפים בבניית תוכניות הוראה בדרכים שיתופיות ושוויוניות באמת, לא בגישה מלמעלה שמנסה לכפות. אנחנו מנסים ככל האפשר לעבוד עם הפלסטינים בדרכים שהם בוחרים, ובאופן המכיר בכבודם ובמצוינותם של הרופאים הפלסטינים.
כן, זה נכון שהמצב אינו גרוע כפי שהיה כשהמלחמה הייתה בשיאה. יש כביכול הפסקת אש, אבל בפועל יש ימים שבהם עשרות אנשים נהרגים. רבים נוספים נפצעים. אנשים גוועים ברעב. הצורך עצום. המצור חמור. וההתקפות הישראליות אינן פוסקות. לכן אנחנו עובדים גם בחזית הרפואית וגם פועלים במישור הפוליטי כדי לעשות כל שביכולתנו לשים סוף מיידי למלחמה הזאת, לרצח העם הזה ולמצור.

ד"ר זישאן סדיקי
שמי ד"ר זישאן סדיקי. אני נציג בינלאומי מארגון GLIA במשימה רפואית התנדבותית למתחם הרפואי נאצר בחאן יונס, עזה. אני כאן כבר כשלושה שבועות, ואינשאללה, אהיה כאן חודש.
המשימה שלי הייתה רב-ממדית: להראות סולידריות עם תושבי עזה, לספק טיפול קליני במידת הצורך, ולסייע בפיתוח היכולות של מחלקת ההרדמה כדי שיוכלו להמשיך להעניק טיפול מצוין למרות המחסור החמור במשאבים העומדים לרשותם.
מתרחש הרס שיטתי של תשתיות שירותי הבריאות, הן במתחם הרפואי נאצר והן במערכת כולה, והדבר משפיע על מחלקת ההרדמה במספר אופנים, בהם כוח אדם, ציוד ואספקה. זהו משבר קטסטרופלי לחלוטין עם השלכות אנושיות קשות מדי יום.
רבים מהרופאים נעקרו או למרבה הצער אבדו במהלך תקופה זו. נוצר שיבוש מתמשך במערכת ההכשרה, ולכן רבים מהמתמחים לא הצליחו לעמוד בקצב לוחות הזמנים של ההכשרה שלהם. בנוסף לכך, חוסר האספקה הרפואית בחדרי הניתוח חמור ביותר.
הייתי אומר שאולי, מלבד סכסוכים קולוניאליים מתמשכים הכוללים רצח עם כמו בסודן, המחסור באספקה ובמשאבים בעזה הוא כנראה מהחמורים בעולם.
אז בהחלט, כבר מהיום הראשון שלי כאן היה ברור שאין שום הפסקת אש. הייתי אומר שהפסקת האש היא רק לשם דבר, כי אי אפשר אפילו שיעברו חמש דקות בלי לשמוע יריות או פיצוצים.

ד"ר חביב רחמן
אני ד"ר חביב רחמן. אני קרדיולוג בכיר מבריטניה. זוהי יחידת טיפול לב בבית החולים נאצר ברצועת עזה, פלסטין.
המצב במחלקות עגום ביותר. יש תיקונים שכבר מזמן היה צריך לבצע. עדיין יש חורי כדורים בקירות, והשפעות המצור ניכרות מיד. יש מחסור בתרופות ובפריטי ציוד רפואי בסיסיים, דברים כמו צנתרים מרכזיים, נקזים כירורגיים ותרופות בסיסיות שבבריטניה משתמשים בהן מדי יום, ופה הם פשוט אינן זמינות, כי הישראלים לא מאפשרים להכניס אותן.

הבוקר ראינו גבר בן 82 שהגיע לאחר שנפל, והתברר שהוא סובל מחסם לב מלא — מצב שמחייב קוצב לב דחוף. בבריטניה, זה היה נחשב להליך פשוט לחלוטין — הוא היה מקבל קוצב לב בתוך 24 שעות ומשתחרר הביתה כעבור 12 עד 18 שעות. כאן בעזה אין בכלל קוצבי לב זמינים. שוב, זו תוצאה צפויה לחלוטין של המצור הישראלי, שמוצדק בטענה כי הכנסת אספקה רפואית עלולה, כביכול, לקדם טרור.

ההרס שרואים בטלוויזיה עוצר נשימה בפני עצמו. אבל כשאתה רואה אותו מקרוב, זה באמת מעבר למילים. בתי החולים לא נחסכו מכל זה, כפי שבוודאי יודע כל מי שעוקב אחרי המתרחש. הצבא הישראלי לא היסס לתקוף בתי חולים, וזה כמובן פשע מלחמה. ופשע המלחמה הזה נמשך גם עכשיו, משום שבתי החולים מוחזקים במכוון בחוסר אספקה רפואית.