כתב 1: כפי שדיווחנו הבוקר, גרטה תונברג, פעילת האקלים, טוענת שהיא וחבריה לצוות נחטפו מספינה הומניטרית שהייתה בדרכה לעזה. הצבא הישראלי אישר כי הספינה, שנשאה את הדגל הבריטי, עושה כעת את דרכה בבטחה לחופי ישראל, וכינה אותה יאכטת סלפי של ידוענים.

כתבת 2: הפעילים שהיו על הסיפון תכננו להגיע למים הטריטוריאליים של עזה כדי לספק סיוע. ובכן, הרופאה הבריטית ויקטוריה רוז אומרת שילדים בעזה זקוקים נואשות לעזרה, והיא חזרה זה עתה לבריטניה לאחר ביקורה השלישי בעזה מאז ה-7 באוקטובר, שם טיפלה בחולים, ומצטרפת אלינו כעת. אז, את יכולה לעזור לנו להבין מה שקורה בפועל? גרטה תונברג ניסתה לספק סיוע. כל זה הופסק כעת. נראה שהיא תוחזר לשוודיה. אבל אם היינו מסתכלים על בית החולים שבו ניתחת ילדים, ד"ר ויקטוריה רוז, מה היינו רואים?

ד"ר רוז: עמוס שם בצורה נוראה כרגע. הייתי בבית החולים נאצר, שנמצא בחאן יונס בדרום עזה. זהו בית החולים היחיד שנותר כעת על כנו בדרום עזה. בית החולים האירופי של עזה הופצץ ביום שהגענו, והמתקנים היחידים האחרים הם בתי חולים שדה. יש חמישה בתי חולים שדה בסביבה, אבל כולם מתקני אוהלים. לאף אחד מהם אין יכולת טיפול נמרץ, ולאף אחד מהם אין יכולת תפעול אמיתית. לנאצר יש שתי יחידות טיפול נמרץ למבוגרים, שתיהן עם 12 מיטות כל אחת, ויחידה לטיפול נמרץ לילדים עם תשע מיטות, ובנוסף מיטות וויסות לתפוסה נוספת. לבית חולים נאצר תחנת חמצן משלו וגנרטור משלו. אם משהו יקרה לבית חולים נאצר, אין מקום שיוכל להחליף את הקיבולת שיש לו, ואין מקום שיכול לקבל את מטופלי היחידה לטיפול נמרץ.

כתב 1: את אומרת שזוהי הנסיעה השלישית שלך מאז תחילת המלחמה, מאז ה-7 באוקטובר. האם היית אומרת שהדברים הולכים ומחמירים יותר ויותר?

ד"ר רוז: בהחלט. אני חושבת שרמת הנזק המבני הייתה הגרועה ביותר באוגוסט, וברור שרוב האזור הפך להריסות, כך שאין עוד הרבה מה להפציץ, אבל מצב האוכלוסייה היה נורא הפעם. לא רק תת התזונה, אלא אני חושבת שהמורל, החוסן הפלסטיני הישן והטוב, אוזל. הרבה מעמיתיי אמרו לי שהם מעדיפים למות מאשר להמשיך במלחמה הזו. פשוט דברים שלא שמענו מהם קודם.

כתב 1: מה הדבר הכי גרוע שראית שם?

ד"ר רוז: אני חושבת שהדבר הגרוע ביותר שראיתי הוא ילדים קטנים שלא רק שנפגעו מההפצצות ואיבדו גפיים, אלא גם פתאום את מגלה שאותו הילד שאיבד את הברך שלו הוא השורד היחיד ממשפחתו – ושהוא כעת גם יתום וגם נותר עם נכות.

כתבת 2: ומה לגבי – ברור שאת רואה פציעות נוראיות, אבל מה את רואה מבחינת חיי היומיום של הילדים שם?

ד"ר רוז: זה מצב ממש נורא עכשיו, רובם נעקרו בערך 15 פעמים ונראה שאין מקום בטוח, כולם גרים באוהלים, אין תברואה, נגמרים המים הנקיים ולא הגיע סיוע משמעותי למדינה מאז ה-2 במרץ, אז כולם ירדו במשקל, יש הרבה דלדול שרירים, ירידה בשומן, כולם נראים חמישה עד עשרה קילוגרמים רזים יותר מאשר בפעם האחרונה שראיתי אותם. זה מצב ממש קשה עכשיו.

כתב 1: בעצם ראית במו עיניך מה שנמנע מעיתונאים לראות. כי אסור לעיתונאים להיכנס לעזה. אז את עדה לדברים שעיתונים ידווחו עליהם, שישראל הפציצה בתי חולים והרסה כמה בתי חולים, והם אומרים שהם עשו את זה כי חמאס מסתתר שם ופועל מבתי חולים. האם ראית ראיות לכך כשהיית בבית החולים?

ד"ר רוז: לא, ומעולם לא ראיתי את זה באף אחד מבתי החולים שבהם הייתי. לא טיפלתי ולא ראיתי אף אחד במדים צבאיים, ולא ראיתי אף אחד עם נשק מלבד צה"ל.

כתבת 2: בית החולים שתכננת ללכת אליו, כמובן, כפי שציינת, היה בית החולים האירופי בעזה. הסיבה שלא יכולת להגיע לשם הייתה שביום שהגעת, בית החולים היה מטרה של ישראל, ולמעשה, כתב ה"דיילי טלגרף" בירושלים – היה כתב אחד שהורשה להיכנס לעזה על ידי ישראל. מכיוון שהצבא, הוא אומר, הביא אותנו לכאן לבית החולים האירופי בעזה בניסיון להראות שההתקפה על בית החולים הזה הייתה מכה מדויקת במטרה לפגוע ולחסל את מוחמד סינוואר, מנהיג חמאס, שלפי הדיווחים נהרג שמונה מטרים מתחת לבית החולים האירופי בעזה במערב חאן יונס. האם את מודאגת שבתי חולים יהפכו למטרות משום שישראל אומרת שחמאס נמצא תחתם?

ד"ר רוז: אני חושבת שזה כבר קורה. נאצר נמצא כרגע באזור לחימה פעיל, כך שאפשר להיכנס ולצאת ממנו רק אם בוצע תיאום בטחוני עבור הנסיעה שלך (de-confliction).

כתבת 2: מה הכוונה?

ד"ר רוז: עליך ליצור קשר עם צה"ל, ליידע אותם מה אתה עושה, לאן אתה נוסע, באיזו שעה אתה נוסע, והם יתנו לך אור ירוק לנסוע. הם לא נתנו אור ירוק לאוטובוסי הצוות הנכנסים ויוצאים מנאצר מאז שנכנס לאזור האדום, כך שלמעשה הצוות לא יכול להיכנס, המטופלים לא יכולים לצאת. וככל שהזמן יעבור, בית החולים יחנק לאט לאט. לא ייקח הרבה זמן עד שהגנרטור ייפגע או שמערכת המים תיפגע. הוא נמצא באזור לחימה פעיל וכפי שאמרתי, זה בית החולים האחרון שנותר בדרום עזה. אז אנחנו באמת על זמן שאול.

כתב 1: מהי התרשמותך מתחושותיהם של העם הפלסטיני הפשוט בעזה, לגבי העתיד, משום שנאמר פעמים רבות שהסבל בקרב האוכלוסייה האזרחית כה עז, עד כי כעת גדל דור שלם שירצה לנקום על מה שקורה כעת. האם ראית זאת?

ד"ר רוז: האנשים שדיברנו איתם נמצאים, כפי שאמרתי, במצב הנמוך ביותר שהם היו בו אי פעם והם מאוד מיואשים. רובם יעדיפו למות מאשר להמשיך הלאה, אבל יש תחושה אמיתית שהם לא רוצים שיגורשו מארצם. אני חושבת שבצילומים – ראיתי כמה צילומים של אחד הילדים שאיבד את אמו בירי ב-GHF, ואתם יכולים לראות כמה הילד הזה כועס, וכרגע יש 42,000 יתומים בעזה. אני חושבת שתהיה בעיה בהמשך.

כתבת 2: האם תחזרי?

ד"ר רוז: אני לא יודעת אם הם יתנו לי לחזור. אם הם יתנו לי לחזור, אני חוזרת.

כתב 1: למה שלא יתנו לך לחזור?

ד"ר רוז: המילה האחרונה היא של מתאם הפעולות בשטחים הפלסטיניים. זו זרוע של צה"ל. להם יש את המילה האחרונה לגבי מי נכנס ומי לא. הם מנעו גישה מ-50% מהרופאים שהגישו בקשה להיכנס מהאומות המאוחדות.

כתב 1: ברור שאת לוקחת סיכון אישי עצום. את עלול להיות בעבודה, כשפצצה תיפול.

ד"ר רוז: זו סיטואציה קשה מאוד כי היינו במצב כזה בעבר ואנחנו יודעים איזה הבדל אנחנו עושים אפילו מבחינת עמידה לצד עמיתינו הפלסטינים. וכן, כפי שאמרת, אנחנו עדים. אנחנו עושים שינוי מקרה אחר מקרה. אז את מרגישה אחריות עצומה לחזור ולעשות משהו.